 |
/images/archive/gallery/120/782.jpg גיא מרוז
צילום: נעם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| התפרצות? לבקו"ם? אני? קבלו את הסיפור המלא (והאמיתי) למיני שערורייה שמכונה "פרשת גיוס מור מרוז לצה"ל וההתערבות הבלתי סבירה של אביו העיתונאי" |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ביום שני ה-28 במאי 1986 הגעתי עם אשתי לבית היולדות בקריה בת"א. אני לא בטוח שרובכם זוכרים שבקריה היה פעם בית יולדות, אבל תאמינו לי שהיה כזה. זה היה בניין מכוער ובלתי אסתטי שהיה קרוב מדי לבסיס הקריה עמוס הג'ובניקים ומנהיגי הביטחון לדורותיהם. במחשבה שנייה, אולי זה דווקא היה בכוונה הקרבה הזו לצבא, כדי שהתינוק בן יומו יבין מהנשימה הראשונה שאוטוטו הוא מגויס להתעללות שיטתית באויבינו האכזריים. אבל לא לשם זה התכנסנו. זה ממש לא מתפקידי לנסות להבין למה היה בית יולדות על הפופיק של הרמטכ"ל, ובכל מקרה המוסד כבר לא קיים.
נחזור למאי 1986. אשתי הגיעה עם צירים מתקדמים לכל הדעות, ואני מתכוון בעיקר לדעות של השכנים שלא יכלו יותר לשמוע אותה צועקת. בבית היולדות דווקא לא התרגשו. האמת שאני סתם אומר את זה, כי מאיפה לי לדעת אם הייתה התרגשות או לא? קשה לאבחן עניין כזה, בעיקר אם אף אחד לא ממש מתייחס אליך. הייתי אבא פוטנציאלי בן 24 שהחליט להביא ילד לעולם, בעיקר כי זה מה שהחלטנו. חשבנו על זה טיפה פחות מהרהורים שפוקדים אותנו מול מקרר הקפואים במינימרקט. החלטנו לעשות ילד, כי זה נראה לנו מאוד הגיוני.
נחזור ליולדות. אחות אחת כן התייחסה בסופו של דבר לאשתי ולפתיחה שלה, שכבר הגיע לקרית-עקרון. היא התייחסה, כי עמדנו לה בדרך בין הדלת לסוף המשמרת, ואחרי מבט חטוף היא שלחה אותנו לסיבוב בעיר, כי הצירים נראו לה לא משהו.
לא קל להיות נשים, אני אומר לכם. אנחנו לא תמיד מאמינים להן כשהן גומרות, ומסתבר שגם כשהן פותחות המערכת מטילה ספק בנקבה הממוצעת. הלכנו עם קושניר שהיה אז שחקן מאוד מצליח בהצגת הילדים "למה למה לם" לאכול בחומוס פם פם בלונדון מיניסטור. החומוס, אגב, קיים עד היום. ביקרתי שם לא מזמן, ואשכרה זיהיתי את הפיתות. חומוס טעים פם פם, אבל אי אפשר היה ממש ליהנות, כי לאשתי ירדו המים במרכז הטחינה ונאלצנו לחזור לקריה. הפעם קיבלו אותנו, הכניסו את אשתי לחדר הלידה ויותר מ-12 שעות (!!!) ישבנו שם מחוברים למוניטור, כשאני צריך להודיע לה בכל
פעם שמגיע ציר. קצת טיפשי שאני חושב על זה. בשביל מה להודיע? הרי עוד שנייה היא תדע לבד ותביא את הצרחה "משה, מה עשית לי". האמת שרותי לא צרחה, כי היא אשכנזייה מנומסת, ודווקא אני יותר התאמתי את עצמי לסביבה ושיחקתי פוקר עם יעקב "מה עשית לי" שהביא למשחק גם את חיים "בחיים לא תתקע אותי יותר", והייתה אווירה. רופא שנכנס ודחף לאשתי כמה אצבעות ולדעתי יותר מזה הודיע שמתחילים ונכנסו לחדר הלידה האמיתי. שום דבר. התינוק (טוראי מור, בשבילכם) לא יוצא. אני בהיסוס מסוים שואל את הרופא אם כדאי אולי לעשות ניתוח קיסרי, כי זה כבר המון זמן, והזמנו מקום לברית באולמי שושנים. הרופא יורק עליי ומצלצל להזמין מומחה שמבין בתינוקות שלא יוצאים בזמן. רופא שהגיע ממחלקה שממש מבינה הודיע לי שעושים לעובר בדיקה בקרקפת כדי לראות אם הוא במצוקה והכל בסדר. שוב שאלתי למה לא עושים ניתוח. הרופא הזה דווקא לא ירק עליי, אלא סתם צחק והלך לאכול סנדוויץ'. בתחקיר שעשיתי אחרי די הרבה שנים הסתבר לי שלבית היולדות בקריה הייתה שיטה: הם נגד ניתוחים קיסריים ובעד לידה טבעית. אני הייתי סתם בעד תינוק חי ונכנסתי לחרדה מסוימת. בכל זאת, תשעה חדשים של הקאות, מצבי רוח, השמנה בלתי נשלטת, ובסוף לא ייצא כלום? לא נראה לי העניין הזה וחזרתי לחדר הלידה, שם כבר התכנסו מלא מומחים כדי לבדוק כמה מצוקה יש לעובר ומה זה אומר. באותו רגע נשבר לי ויצא לי המשפט הבא: אם משהו יקרה לתינוק בגלל כל מיני שיטות רפואה, אני מגיע הנה מחר עם תת מקלע ויורה בכל הצוות הרפואי. תוך שלוש דקות בוצע ניתוח רפואי, ומור נולד. עכשיו, נשבע לכם שאני לא בחור אלים ואין לי ממש מושג איך יורים בתת מקלע. אני גם מעולם לא הלכתי מכות מתוך פחד בסיסי והבנה שזה יכאב לי. אני כן קורא חדשות וכן שומע על טירופים מוחלטים של המערכת שמקיפה אותנו, וכנראה שכבר אז לא היה לי ממש כוח לזה. אני מביא את הסיפור הזה היום, ארבעה ימים אחרי שמור גויס לצה"ל, וברשותכם אני רוצה לנסות להסביר מה בדיוק קרה בגיוס שלו ואיך שוב אני כל כך מפחד מהמערכת.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
המשפט מול הסגן אלוף היה טראומה. הוא קיבל על תנאי לשנה, אבל הוא כנראה התבגר ב-30 שנה ובלי תנאי, התכשיט בשערי הבקו"ם. צילום: נעם וינד
|
|
|
 |
|
 |
|
סוף יולי, 2004, ת"א
|
|
|
 |
|
|
|
מור הגיע לגיוס בשבוע איחור. איחור שהיה בחלקו מתוכנן, וכל מי שענה לי בטלפון בבקו"ם ידע עליו מראש. הוא נסע כסוג של הורה מלווה עם הבן השני שלי (כן, צה"ל, עוד שלוש שנים אני משגר לכם עוד בשר תותחים, אבל הפעם ניערך בהתאם) לצילומי סרט בחו"ל. אנחנו לא יכולנו לנסוע, כי מישהו צריך גם להתפרנס פה ושלחנו אותו מחוסר בררה, אבל עם המון שמחה. נראה לנו שצה"ל יחזיק מעמד שבוע בלעדיו, ובעתיד הוא ישלים את מכסת הערבים המתים שהוא צריך לספק. הודענו על האיחור לרובי, קצין צעיר ולא נחמד בעליל בבקו"ם, ולפקודתו גם שלחנו פקס שמסביר את האיחור. רובי גם ביקש את הדרכון שלו, כי הוא לא ממש הבין שכשנוסעים לחו"ל לוקחים דרכון. בסוף הוא הפנים והסתפק בזה שגם אני הפנמתי שהאיחור הוא הפרת פקודה מזעזעת, ובני ייעצר מיד עם הגיעו לנמל חיפה. ניסיתי להתחנן והתחייבתי להביא אותו לבקו"ם היישר מהנמל, אבל רובי היה קשוח (כמו כל פייטר בבקו"ם) ולא נשבר. הוא גם ציין בפניי שהוא קורא את המדור שלי ומבין שאני לא אוהב את הצבא. אולי הוא בכל זאת אינטליגנטי. בפקס ששלחתי לו כתבתי שאני מאוד אשמח אם לא יירו במור במהלך שרשרת החיול, ואני שמח להודיע שבקשתי זו דווקא נענתה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יום חמישי שעבר, 8:00
|
|
|
|
|
|
|
יומיים לאחר מכן הרמטכ"ל בפוטנציה הגיע לארץ לנמל חיפה. אף אחד לא עצר אותו במשטרת הגבולות, כי הצבא הוא כל כך מטומטם שהוא לא הצליח להכניס את הידיעה על העריק המסוכן בזמן. נסענו היישר לבקו"ם כדי להפקיר את האוצר שלנו בידי זרועות הביטחון. מור נלקח לשיחה מאוד קשה עם רובי (מה שנראה לי מאוד הגיוני, בכל זאת, איחור של שבוע), ואני בינתיים התפלחתי לרחבת החיילים ונכנסתי לחדרי המחשב. אני מספר את זה לא סתם. הביטחון בבסיס הזה הוא לא משהו, ואף אחד לא שאל אותי מה אני עושה ליד מחשב צה"לי ואיזה חומר אני מחפש. האמת שהיה די משעמם ורק חיכיתי לראות שהקליטה עוברת בשלום כדי שאוכל לנסוע לעבודה ולהמשיך לנסות להתפרנס. אחרי כשעה הילד צלצל, סיפר שננזף קשות על ידי רובי, אבל הוסיף שכנראה הסיפור נגמר, והוא נלקח לשרשרת החיול. אני לא יכול להגיד ששמחתי, כי בכל זאת הילד שלי נלקח לשרשרת של משהו שנשמע לא נורא רחוק משרשרת המזון. אבל בכל זאת הרגשתי תחושת הקלה מסוימת ונסעתי לעבוד.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
12:00, אי שם בתל-השומר
|
|
|
|
|
|
|
הטלפון של מור הגיע אחרי עשר דקות: "אבא, עצרו אותי, אני בכלא, תבוא". אני לא יודע כמה פעמים קיבלתם טלפון מהבן שלכם שמבשר שהוא בכלא, לי זו הייתה חוויה די ראשונית. האוטו כאילו הסתובב מעצמו וטסתי לכבוש את הבקו"ם. אני יודע שבכמה מקומות פורסם שכאילו התפרצתי לבקו"ם, אבל האמת היא הרבה פחות רומנטית: נכנסתי ברגל מהשער הראשי. פשוט כך. השערים היו פתוחים, אף אחד לא ממש התעניין לאן אני הולך, ואני הלכתי. ניסיתי להבין ממור איפה הוא נמצא, אבל כל מה שהוא ראה זה סורגים ושלט של בית מעצר. הוא גם שמע צרחות של עצירים אחרים, ומדובר בילד שטרם נתקל בפרענק. הלכתי, וסליחה על המליצות, כמו לביאה פצועה שבואש מגעיל מכרסם לה את גורה, והתחלתי לשמוע המולה סביב, אף שלא ממש הקשבתי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
12:20, לב הבקו"ם
|
|
|
|
|
|
|
המשכתי להתקשר למור, אבל הוא כבר לא ענה. מאחוריי הגיח ג'יפ ענק של משטרה צבאית וקרא לי לעצור. אני מצדי קראתי לו בחזרה והודעתי שהוא יכול לירות בי, אבל אני לא עוצר. רק אחר כך הבנתי שהיו להם באמת רובים, ואני הייתי בלתי מגולח. בסופו של דבר הם עצרו אותי והודעתי שאני לא מתפנה עד שאני לא רואה את הבן שלי ומנסה להבין מה קרה. אני חייב להגיד שהם היו אדיבים, לא השתמשו בנשק חם, רק ביקשו ממני לתת להם חמש דקות כדי לנסות להבין מה קרה. במקביל הם גם הזמינו משטרה רגילה. מרוב שהביטחון שם מבין בביטחון, הם לא הצליחו לאתר את הילד שלי וביקשו ממני (בלשון שאינה משתמעת) להצטרף אליהם למפקד הבקו"ם. עכשיו ראיתי מול עיניי שתי אפשרויות: הראשונה, להמשיך להתפרע ולנסות לחפש את הבן שלי לבד, והשנייה, להגיע למפקד הבקו"ם שבטח יש לו קשרים במחנה הדוחה הזה, והוא יגלה איפה מחביאים לי את הילד. נכנסתי לג'יפ ונסעתי לאלוהים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
13:15, לשכת מפקד הבקו"ם
|
|
|
|
|
|
|
אני חייב להתחיל עם זה שמפקד הבקו"ם הוא איש נחמד. הוא גם מדבר עברית נורמלית, לא צועק ולא מקלל, ממש אין לי מושג מה הוא עושה בצבא. סיפרתי לו מה שקרה, והוא מצדו סיפר לי שהסיבה שאני אצלו אינה קשורה לכך שאני עיתונאי. כל אבא נסער, כך סיפר לי האוטוריטה, מגיע אליו בסופו של דבר, כי "אנחנו קשובים למצוקה של ההורים". אני מודה שבאותו רגע לא עניין אותי מאיזו סיבה אני בלשכה שלו. כל מה שרציתי זה שהילד שלי, שעוד אפילו לא חויל, לא יעבור השפלות והצקות. המפקד איתר לי את הילד די מהר ובישר לי שהוא לא בבית כלא, אלא במעצר מינהלי. מעצר מינהלי ישר מזכיר לי את ברגותי, שלא לדבר על שיח' עוביד והאלה של ג'ורג' שנתקעה לו בתחת. ביקשתי לדבר איתו, וכאן הובהר לי שאני מקבל את השיחה, אבל זה לא קורה עם כל אבא. אני מודה שזה עניין לי את קצה התחת וצפונה משם, אבל קיבלתי את השיחה, הרגעתי אותו, הסברתי לו שהוא יעמוד למשפט, וכנראה שהכל יהיה בסדר. מכיוון שאיבדתי כל אמון במערכת ביקשתי מהמפקד להישאר עד שאני שומע שלא תולים אותו בטעות או משהו. המפקד הסכים ויצאתי לעשן בחוץ.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
14:00, משפט בבקו"ם
|
|
|
|
|
|
|
הרשו לי רגע להביא את הסיפור מהזווית של מור. כשהכניסו אותו לתא המעצר (מינהלי, מתקני - היו שם סורגים) לקחו לו את הפלאפון, משקפי השמש וכל מה שיכול להזיק לצה"ל. אף אחד לא הציע לו לשתות, כי בסך הכל מדובר בחרא שצריך להרוג אותו כשהוא קטן, ודיברו אליו לא יפה. אולי זה נשמע לכם מוזר שאני לא מבין למה דיברו אליו לא יפה. אנחנו בבית כבר הרבה שנים רגילים לדבר יפה לילדים שלנו (חוץ מהמקרים שבהם הם מבקשים כסף) ולא בא לי שכל סמל מושתן יצעק על הילד שלי. אני מציע לכם לבקש שגם על הילדים שלכם לא יצעקו. בשנייה שבה מפקד הבקו"ם התקשר אליו ונתן לי לדבר איתו, הוציאו אותו מחדר המעצר, הציעו לו לשתות ולאכול ודיברו אליו כמו אל בנאדם נורמלי. כלומר, זה אומר שזה אפשרי העניין הזה של לדבר יפה לילדים בני 18 שלא ראו עולם ולא נתקלו בזאב רוזנשטיין במועדון הגנקי.
המשפט מול הסגן אלוף היה טראומה שהוא לא ממש ישכח. הוא קיבל "על תנאי" לשנה, אבל הוא כנראה התבגר ב-30 שנה ובלי תנאי. שרשרת החיול דווקא עברה עליו נחמד, שעות הוא מדד מדים, כשאני בחוץ נאבק עם שווארמה שנשארה ממלחמת ששת הימים, אבל בסוף הוא יצא. לבוש בירוק, מסופר כמו טרוריסטים מאירלנד, אבל מתוק.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מסקנות והבהרות
|
|
|
|
|
|
|
1. קיבלתי הרבה מכתבים ותגובות על כך שבעצם "ההתפרצות" שלי לבקו"ם ניצלתי את מעמדי העיתונאי, מה שאבא רגיל לא יכול לעשות. ובכן, הדבר היחידי שאותו ניצלתי באותם רגעים היה את הידע העיתונאי שלי שאומר: המערכת, לא משנה איזו, היא מסואבת, מגעילה, מושחתת ובלתי אמינה, ולכן אל תסמוך על אף אחד חוץ מעל עצמך. אני מציע לכל אבא או אימא לעשות בדיוק מה שאני עשיתי. אני בכלל מציע לכולם לצאת לרחובות ולצרוח, אבל אני יודע שאתם מעדיפים לראות "כוכב נולד".
2. האשימו אותי (וגם את הבן שלי) שאני נגד הצבא ומחנך את הבן שלי לסרבנות. לצערי זה לא מדויק. אני אכן מתעב את הצבא ואת השימוש שהמדינה המושחתת שלנו עושה בו, אבל לא הייתי מספיק חזק ואסרטיבי ולא חינכתי את הבן שלי לסרבנות. הבהרתי לו בכל צורה שלהיות קרבי היום זה סוג של עברה בינלאומית, אבל נתתי לו להחליט לבד. אם הייתי מספיק חזק ועקשן הייתי עושה הכל כדי שהוא לא ישרת בצבא, אלא יתנדב שלוש שנים במקום יותר מועיל.
3. מסתבר שהש"ג באמת תמיד אשם. אימא של הבחורה שנתנה לי להיכנס בטעות לבקו"ם צלצלה אליי בבכי נוראי שילדתה היחידה שמקפידה להגיע מדי יום הביתה רותקה לבסיס עקב "ההתפרצות" שלי. שיא הגועל. הביטחון בבסיס הזה הוא שערורייה שעוד בוודאי יטפלו בה. לילדה המסכנה הזו אין שום קשר לאירוע, ובפעם הבאה פשוט תסגרו את השערים. אבל תמיד זה הכי קל לזרוק את הש"ג לאש, ושוב, הצלחתם במלאכה.
4. הבן שלי עכשיו בטירונות. אין לי מושג מה הוא יעשה בצבא ואם הוא יסיים את השירות. זה תלוי בו. אני רוצה להודיע לכל מי שמקשיב שאם מישהו יעליב אותו, יתעלל בו, יפצע אותו, יטרטר אותו, יקלל אותו או ישלח אותו להתעלל בפלשתינים, אני אעשה דברים חסרי אחריות. ראו הוזהרתם, אני אוהב אותו וקשור אליו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שבע הערות לסדר
|
|
|
|
|
|
|
1. נפתח בהתנצלות אמיתית ומכל הלב. בשבוע שעבר כתבתי שליהי גלוזמן שקשורה ברצח הנער אסף שטיירמן עובדת בעמותת לתת. מדובר בטעות אומללה, כי הבחורה מזמן לא עובדת בעמותה הנפלאה הזו ועבדה שם זמן קצר בלבד. איתכם הסליחה, ואני מוכן להתגייס להתנדבות לכל מה שתרצו. רק תקראו לי.
2. אני רוצה להודות לגוסטבו מחברת הוט. אני חושב שהוא סמנכ"ל טכני או משהו. השבוע הוא הסכים לתת שנה חינם לארנה גולדברג, ההומלסית הידועה, שכבר יש לה דירה, ועל כך שיבוא על הברכה. לעומת זאת, אלו שפרצו לה הביתה וגנבו לה את ה-400 שקל שהיו לה, הלוואי שימותו ומהר.
3. בשבוע שעבר סיפרתי על כך שקופת חולים מאוחדת נענתה לפנייתי ונתנה לחולה איידס את התרופות שלו. דובר הקופה ביקש לציין שהדבר נעשה כי האיש הביא את המסמכים ולא בגלל פנייתי. בסדר.
4. לעומת זאת, גם הכללית וגם מכבי עומדות על כך שבאופן חוקי הן לא יכולות לעזור לאנשים שהולכים למות, כי זה לא בסל התרופות. באופן חוקי בא לי להקיא על המדינה הזו, ואני מציע לכל הדוברים והמנכ"לים לעזוב רגע את ה"באופן חוקי" ולנסות להציל אותם, כי הם פשוט מתים.
5. השבוע ראיינתי את פואד (ראו את היצירה בעמ' 46). בסוף הראיון ביקשתי ממנו לעזור להומלסית, אימא לשתי בנות, שמסתובבת ברחובות. הוא הבטיח לעזור ורשם את כל הפרטים. בשבוע הבא נבדוק אם הוא עשה משהו, ואם לא...
6.בשבוע שעבר הוזמנתי לגנקי על ידי הפנומנית עינת שרוף. נכנסתי והזמנתי וויסקי. פתאום, בלי הודעה מוקדמת, נכנס למקום זאב רוזנשטיין. אני מודה שגם מהפאניקה וגם כי לא בא לי לבלות באותם מקומות ברחתי ולא שילמתי. אז אני חייב לגנקי וויסקי, ואני מבטיח לבוא לשלם, רק אם אפשר שלא יהיו יותר מדי סלבריטיס כבדים בסביבה.
7. כפי ששמתם לב, אין שום דבר מצחיק בהערות השבוע, אז הרשו לי לסיים בבדיחה: המשלחת הישראלית לאולימפיאדה.
שבת שלום. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | סאטיריקן, מגיש התוכנית "בולדוג" בערוץ 8 ובעל טור במקומוני "מעריב" | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
