 | | | | שליחות ממלכתית: כרבולת נטולת תרנגולת | |
| | | כזו שאפילו לא מטילה ביצי פלסטיק. כמו עופר שכטר וכאלה, שכדי להיות כמותם צריך רק לדעת לעשות כלום. תעשיית הקוקוריקו מנצלת את חן הבלורית ואת הדחף המגונה להתפרסם
20/8/2004 | |
| | | | | | | "אני מפחדת. כל כך, כל כך מפחדת", סיננה הוייטנאמית בבהלה, כשכרבלה לחיקה את גוזלנו האהוב, ג'וסי טרטל. "תסלחי לי, אבל", החזרתי אותה למציאות, "נראה לי שאת ממש יוצאת מפרופרציות". הדלקתי מזגן. פניה החווירו. היא ליטפה את ראש הילד שנם. נשכה שפתותיה וסיננה: "אוי, למה זה מגיע לי? ". הוייטנאמית נראתה כחתולת רחוב שבשארית כוחותיה מנסה לגונן על גורה הקטנטן מפני שום דבר בעצם. כלומר היא נראתה כחתולה סכיזופרנית על טריפ רע. "תגידי לי, מה את דפוקה? ", ניערתי אותה במין "מאמי, אם את לא יוצאת עכשיו מהמיטה ובאה לדבר על זה במטבח, זה ייגמר רע".
בימי שגרה, חלוקת התפקידים בבית היא כזו שעל פיה הוייטנאמית היא החוליה המסייעת בשלל שירותים ל"מסתייע החינני ובנו" (ג'וסי טרטל ואביו). מה שטוב אצלה, שגם ברגעים קשים (בהם גופה בוגד בה והיא נתקפת גל חרדות) שכלה הישר תמיד מוביל אותה למקום הנכון. חרדה ודומעת היא יצאה מהמיטה הכחולה של בננו, יישרה את שמיכת הצמר הכתומה, ליטפה את שערותיו הלחות והתייבבה כל הדרך למטבח עם הכותונת האווילית עם ציור הפיירו (סליחה אם זה נשמע כמו פתיחה של סיפור קצר מאת אתגר קרת, לפעמים החיים הם קצת אתגר קרת).
"מותק, מה עובר עלייך", התכוונתי למזוג לה מי ברז על המצח, אבל קודם הדלקתי לה סיגריה. כשהניקוטין החל להשפיע והבעת הרחמים העצמיים התפוגגה, היא נשענה על המשקוף, שאפה, פלטה, שאפה, איפרה והודיעה בקור רוח, "מאמי, גם אני מרדכי ואנונו!".
היא שיחקה קצת עם בדל הסיגריה שבמאפרה, שקלה כל מילה והפכה ממבוהלת ומבולבלת לחדה ומדויקת, עד שבסוף כבר נבהלתי בעצמי, כשהיא חשפה סוד גרעיני בלעדי על פיו "יש כור מסוכן נוסף שמפיץ קרינה רדיואקטיבית וחי בקרבנו". אפשר לומר על הוייטנאמית שהיא מלודרמטית ו/או רגישה ו/או חסרת הומור עצמי ו/או הומור בכלל. בכל מקרה, מטאפורות מעולם לא היו הצד החזק שלה. לכן כשהיא מכנה עצמה "ואנונו" ומשתמשת בדימויים כמו "כור גרעיני" ו"קרינה רדיואקטיבית", זה בהכרח אומר ש:
א. היא יודעת על מה היא מדברת.
ב. היא כנראה שוחחה ארוכות עם מקורותיה בדרג הבטחוני הבכיר, אמא שלי.
ג. תכף תתחיל פה מצגת.
ד. כל התשובות נכונות, אל תזוזו. שימו כיפות.
הוייטנאמית ניגשה לשולחן בסלון והביאה את שני העיתונים הראשיים מהוויקאנד האחרון. היא הניחה אותם על השולחן הפוכים. זה לצד זה. למרות שהיה חשוך, יכולתי להבין בדיוק למה היא מתכוונת. להעריך את הנזקים וגם להריח (מטאפורית) את הסכנה הנשקפת: התחת של עופר שכטר.
אחורי שכטר (כפי שבטח שמתם לב) נמרחו באחורי שני העיתונים, כפי שצולמו ברגע של היגנבות הדעת בהופעה של "אקזיט סיטי" בחולון. כן, כן, כן. בצוק העתים, לצד סערת "מק-מויאל" ועם שוך חלוקת כל כדורי הלוגול לתושבי דימונה, הפך ישבנו של שכטר לסוגיה בוערת ועניין ציבורי דולף. כאילו דובר בכור עצמו, או מסוכן מזה: השד המבהיל שדלף לאחות של מייקל ג'קסון מהמחוך בסופרבול.
| |  | |  |
| |  | | עפר שכטר חושף. צילום: ארכיון | /images/archive/gallery/153/251.jpg |
|
| |  | |  | כלים להמתת חסד
| |  | | | אחרי שנסגרנו על נושא השיחה, הבהרנו צדדים ושיתפנו אחד את השנייה בכל הפחדים ותסריטי האימה השונים. "אני מסתכלת על הילד הרך שלי", היא אמרה ברעד, "היום הוא מצטט לי חרוזים של שלונסקי מ'עוץ לי גוץ לי', מה יהיה אם בעוד 15 שנה יודיעו לי: 'גברת, בואי לאסוף את הילד שלך! הוא נמצא משוטט במיונים של'פרויקט וילת וואי'", היא פצחה במונולוג מאוד משכנע. אז לא התערבתי. אז היא המשיכה. "ומה יקרה אם הוא ירצה להיות בעל בית של איזה בלוג כמו הבן של אסי דיין, שהאל יודע במה בורך חוץ מגנים שצמאים לתשומת לב? ". אז היא לקחה אוויר ושחררה את אשר באמת העיק על לבה. "מה יהיה אם גרוע משניהם גם יחד, בוקר אחד נגלה שאנחנו הורים של איזה עופר שכטר", פתאום היא נתקפה חלושעס ונשכבה על הספה.
"נסחפת קצת! ", הסברתי לה, "אפילו היום כשהוא רק בן שלוש הוא מפותח יותר מהדוגמאות שהזכרת, אז מאיפה הפחד? מה נראה לך, שבוקר אחד קם אדם ומחליט שהוא עופר שכטר ומתחיל ללכת? ", אפילו השטיח לא חייך.
"אני באמת מתפלאת עליך", היא הרימה גבה נועה תשבית ואמרה, "אתה, שגדלת במרתפי השב"כ, שעשית קריירה מכל העופר שכטרים לא מבין? ". הסברתי לה שהסכנה ברורה לי, אבל שעם כל הפחד ממכת הבכורות השכטרית, נראה לי שבכל זאת העיקר הבריאות, "לא? ", המטרתי "טפו, טפו, טפו" על כל הרהיטים מסביב. "על זה בדיוק אני מדברת", היא הזדקפה, "מה יקרה אם יום אחד המערכת החיסונית שלו תקרוס נוכח חיידק הפרסום האלים? ". היא נשכבה שוב על הספה בהתה בתקרה ומלמלה "מה חסרות-דוגמאות-סטיב-פרנקל? ", את זה היא שאלה במשפט אחד, בלי פסיקים, כי סטיב פרנקל זו נקודה רגישה אצלנו בבית. בתקופה שסטיב פרנקל היה סוג של שכטר בעל כורחו, מנעתי ממנה להגיח לסט של יגאל שילון בניידת טיפול נמרץ של צער בעלי חיים, כשהיא מגובה בצווי איסור פרסום דמיוניים + כלים להמתת חסד. מצד שני, עבר זמן.
בינינו, כבר שש שנים שהיא מנקה אחרי למופת את כל שאריות אבק הכוכבים. כשאור הזרקורים כבה היא מאירה את בדידותי המזהרת, ולמרות סלידתה מתופעות הלוואי המשכרות של הפרסום, כל בוקר היא מנגבת לי במסירות אין קץ את שאריות השתן מהבלורית. יחד עם זאת, עדיין קשה לה לתפוש שבין כל עדר המפורסמים בשל עשייתם ו/או אגב עשייתם ו/או סתם רוע מזלם, יש זן אנושי שכל תכלית הפרסום היא עצם עשייתו, אוויר לנשמתו ואפילו מקור פרנסתו, כלומר: שכטר. הרי זה לא שהוייטנאמית מנותקת מהטלוויזיה המציאותית או מהמציאות הטלוויזיונית. היא חיה בעמה ובבחירות האחרונות היא אפילו הצביעה להראל סקעת. יחד עם כל זאת, לילה לילה לפני השינה היא מתפללת לקדוש ברוך הוא שבננו הבכור יהיה מה שירצה, רק שלא יתברך ביותר מדי כישורים טלוויזיונים. "אם יש לו חוש מוזיקלי או חס וחלילה כישורי משחק, אין לי בעיה שינסה ב'כוכב נולד'", היא מחדדת ומבהירה, "אני אמנם אתקמט בשקט ולא אצא מהבית עד יום מותי, אבל שיגדל שכטר? על גופתי המתה". כשנהיה לה דיבור נגוע היא משחררת צרור עלבונות כמו ו"מה אם הגנים הצהובים שהורשת לו יגזרו עליו את הרצון להתפרסם בכל מחיר ועל לא עוול בכפו, מסכן".
אל תבקשו דוגמאות, כי אז היא תמנה באוזניכם את כל ה"וילות השלמות שמלאות בצ'ינואים, דקלות וקמילות. עונות שלמות שמפמפמות שרון איילונים, יואבי שוורד, רודריגו, סטיב", בשורה התחתונה זה ייגמר ב"התחת הזה, שהעלה את סכנת הקרינה הרדיואקטיבית. איך אמרת קוראים לו, שכטל?".
"אבל קושקוש", ניסיתי לפייס אותה, "מה את רוצה ממנו? כולה דוגמן.", היא הביטה בי במין מבט שמסכם בדיוק 23 מילים וכמו אומר "איש בדוגמנותו יחיה - רק בתנאי שלא יטמטם לי את הזולת, יחשוף את ילדינו להבלי החיים ויסרטן פה את כל מערכת ערכינו הדלים ממילא". אז היא הדליקה עוד סיגריה. מצבי-שכטר הופכים אותה להיות אישה מאוד עצובה ומעציבה. והאמת, עם כל כמה שקשה לי להודות, לפעמים דבריה מעוררים מקום לדאגה.
| | | | |
| |  | | עופר שכטר. צילום: ארכיון |
| | | | | תעשיית הקוקוריקו
| | | | | זה לא משנה אם למקום לדאגה קוראים "בלוג", " אקזיט", " קיץ", " עונת מלפפונים", כי הכוונה תמיד היא לכל חתיכת זמן ו/או במה, שמאפשרת לאלמוני לממש את יצר פרסומו באופן בלתי מבוקר וללא סיבה נראית לעין. בעידן שבו כל לימור בלוקמן היא סקסולוגית (וכל לימור לבנת היא שרת חינוך), גם כל עופר שכטר יכול להיות. בטלוויזיה. מה זה משנה מה? העיקר להיות. כי בעולם שבו ממציאי תרופה להרפס זוכים לפרס נובל, צומחים גם הרפסים גדושי יצר פרסום, עד שהוא נובל. אז אתם שואלים איך בכל זאת נהיים פה סוג של שכטר? בכירים בתעשייה טוענים שזה קשור לתורת הנסתר. אם להסתמך על דבריו של שכטר עצמו בנושא, זה הולך ככה: "אני לוקח את באדולינה כמצע לתפישת העולם שלי. בוא נסתכל מה טוב במדינה שלנו ועל הדברים הטובים. אם אתה רוצה, אתה יכול להיות המלך של עצמך ושל העולם. אתה רק צריך להאמין בעצמך והכל יקרה לך". אילנה דיין היתה אומרת: "עובדה" ובטי רוקאווי: "טאלנט". לחיזוק העובדה ששכטר הוא המלך של עצמו, עצמנו, עולמו ועולמנו יש סימוכין גם בעולם הרוח. הרי שהכוסון שחבל"ז סיפר בעצמו איך פעם קרא את הספר "האמנות לחיות", " שזה התורה של בודהא", והבין ש"גם אם אתה עני, אתה חייב להיות מאושר. כי זה צריך לבוא מבפנים". ברור.
היום הדרך להפוך לאייקון תרבותי קצרה ופשוטה מהדרך לאיקאה. בלי בושה, וכנראה בצדק, יכול לקבל כל שכטר עונתי מקום של כבוד ברשימות מובילי התרבות המקומיים. בשנה שעברה למשל, "ידיעות אחרונות" דחף אותו לרשימת מאה מובילי התרבות משתי סיבות מנומקות: 1. " הוא כוסון שחבל על הזמן". 2. הוא דחף את ראשה של יעל גולדמן לכיוון מכנסיו ובישר בשידור: "לא רוקנתי את הביצים שלי חודשיים". שיואו , הוא גם גאון וגם כוסון שחבל על הזמן.
בפברואר 2004 כשמערכת התוכנית "אקזיט" חיפשה מנחה נוסף ללהק המגבב פורסם בתקשורת ש"כל מה שצריך לעשות כדי להיות עופר שכטר הבא זה להתחבר לאינטרנט, לחייך למצלמה הביתית ולקוות שיש לכם את זה". כלומר , כדי להיות עופר שכטר צריך לדעת לעשות כלום.
בעוד ששכטרים לא מתים, אלא רק מתחלפים, הקריטריונים להשתכטר מידרדרים מדחי לשחי. אם פעם (מזמן) כדי להיות שכטר, היית צריך לצאת מלהקה צבאית (עודד מנשה), מגל "צ (תמיר רפיק קמחי) ו/או גם עם מרב מיכאלי (טל ברמן), אז מאוחר יותר (לפני שנתיים כזה) היית צריך להיות רק קולב/ית בעל/ת סוכנות, מידות טובות ויכולת בסיסית לדגמן משהו. היום מספיק להיות סתם איזה שכטר כדי להפוך לשופר דורי עונתי. שכטר הוא עוד אחד בתעשייה שבה כל אחד יכול להיות מפורסם, אם הוא ממש רוצה. מין כרבולת נטולת תרנגולת, כישרון טבעי ו/או יכולת בסיסית אחרת להטיל ביצים ערכיות (ולאו דווקא מזהב, כי בתעשייה הזאת גם דמוי פלסטיק הולך). הכרבולות הן מריונטות של "תעשיית הקוקוריקו", זו שמנצלת את כל החינניות הכרבולית בכל 15 דקות תהילתה הזקורה. תעשיית הקוקוריקו לא מטומטמת כפי שהיא נראית, ובטח לא כפי שהיא מטמטמת אותנו ואת להק הכרבולות המטופש. כי בתעשיית השואו-עוף, כמו בטבע, החזקים והמוכשרים שורדים והחלשים לא. בטח לא אם את כל הסיפוק המקצועי הם שואבים מהיכולת להגיע עם הכרבולת לפופיק של עצמם.
| | | | |
| |  | | ג'נט ג'קסון. צילום: ארכיון | /images/archive/gallery/155/827.jpg |
|
| | | | | רפרטואר כל שתי המטרות
| | | | | שכטר הוא לא כרבולת נדירה בתעשיית הקוקוריקו שמצטלמת פצצות לגבות. הוא אפילו לא אחד שנגיד הלך עם עצמו צעד אחד קדימה, קירקר נמוך או חלילה גבוה ממה שעשו זאת לפניו. הוא לא פירמט ערכים, ביטל מוסכמות, חצה גבולות, הגשים חלומות או טישטש היררכיות. הוא סתם עוד אחד. כרבולת. כל כרבולת (ולא משנה אם היא שכטרית, או פרנקלית, או גלאמינית) מונעת על ידי תיבת ענק של רפרטואר שתי מטרות על: להתפרסם, להתכייף.
שכטר עצמו הודה פעם: "זה מקנן בכל בנאדם הצורך להתפרסם, להיות מוכר, ואני באתי לכייף". רוצים דמות חינוכית? שכטר: "הנוער יכול לקחת ממני דוגמה - כי אני לא מעשן". ואם בני נוער מתעקשים לקבל בכלל דוגמה לאות ומופת של אישיות מלאת עקרונות, אז לכרבולת יש גם מה להציע, "אני, למשל, עשיתי את זה פעם ראשונה בגיל 18", חשף פעם. "מי ששומע את זה יכול להגיד או-קיי, אין לי למה למהר". בטח . קול. מגניב. כוסון. אחלה. וואו.
בעידן זה כרבולות מתזזות גם בהיעדר תבונה ממשית, תרומה ורבלית או ערך מוסף. כשיש להן מסרי קוקוריקו להעביר, הן לפעמים זוכות באייטם. "ילדים, תשלחו לי כוסיות, את אחותכם הגדולה עם קונדומים", ביקשה כרבולת שכטר מצופי "אקזיט, והתקשורת סיקרה. "כשהתבגרתי חזרתי להיראות טוב. אולי זו הקארמה שלי", סיפר לאחד המקומונים ובראיון אחר חשף: "הייתי רואה'התפוז המכני' ואומר יאללה בוא נלך להרביץ לזקנות, אבל לא עשיתי את זה אף פעם". איזה מתוק וכוסון? למות. שכטר, כמה מפתיע, "מאוד מעריך יופי". חבל על הזמן. שיואו.
סביר להניח (וגם מאוד חשוב מבחינה מדינית) שמה שהניע את שכטר להראות את עכוזו למצלמה הוא אותו דחף שגרם לטל ברמן לעשות את זה בערוץ 2 כבר לפני שנים (זוכרים? ). בעוד שברמן חשף תחת מבוכה, שכטר חשף פעמיים (כדי להיות בטוח שכל הזוויות נתפסו ושכולכם ראיתם).
בשני המקרים (גם של ברמן וגם של שכטר) אפשר לקרוא לזה הומור אחר, שובבות נעורים, למרות שאיך שלא נסתכל על זה מדובר בעוד שמות חיבה של אותו דחף כפייתי ומגונה להתפרסם, שהוא אף פעם לא מצחיק. נכון, זה עלול להצטלם חינני כל עוד אתה נחשב לטינאייג'ר, ואפשר לשחק עם זה עד גיל 25, אבל אחר כך חינניות הכרבולת, בניגוד לכישרון, צונחת, קרקורי השטיקים הופכים לצפויים, העור מזדקן ואמהות ויטנאמיות מתקמטות בסתר. כמו כל כרבולת. בקיץ, להתקמט זה בכלל סוג של למות. | | | | |
|
| | | | | |
 |
|
| | |
|
