 |
/images/archive/gallery/105/579.jpg אברהם תירוש
צילום: רובי קסטרו  |
|
|
|
|
|
|
| תעתועי הגורל היהודי: טרוצקי, מאבות המהפכה הקומוניסטית, התכחש ליהדותו. נכדתו לא אוהבת את ישראל, אבל נאלצת לעשות עלייה בעקבות בנה שגר בארץ |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הגורל היהודי, או איך שלא תקראו לזה, מתעתע לא אחת בבניו, אלה המנסים להימלט מפניו, להתכחש למוצאם, לעמם, לזהותם הלאומית. בלפיתת צוואר אמיצה הוא לוכד אותם ומחזיר אותם בכוח, בתהפוכות גורל מפתיעות, שאי אפשר לעמוד נגדן, אל חיק העם היהודי שכה שנוא עליהם.
אבל הפעם, עם גברת בשם יוליה אקסלרוד, הוא הגדיל לעשות. הגברת היא נכדתו של טרוצקי, מאבות המהפכה הקומוניסטית של 1917 ברוסיה, שני ללנין, עד שסולק בידי סטלין - קודם מארצו, ומאוחר יותר, באמצעות שליח עם גרזן, גם מעולם החיים.
טרוצקי היה יהודי ששמו האמיתי לייב ברונשטיין. יהודי על הנייר. הוא לא קיבל חינוך
יהודי, ואף כי נישואיו לאשתו החוקית, אם שתי בנותיו, נערכו כדת משה וישראל, הוא מחק מעצמו בכל שנות פעילותו הציבורית כל סימן של זהותו הלאומית. אין צריך לומר, שכך גם צאצאיו, שחלק מהם, שני בניו מחברתו לחיים נטליה סדובה, לא היו כלל יהודים, גם לא על הנייר.
הגורל היהודי תיעתע לראשונה במשפחתו של טרוצקי כבר לפני 24 שנים, כשהוליך לישראל את נינו דוד אקסלרוד, שנעשה חרדי ואיש "כהנא חי", המתגורר בביתר-עילית. עכשיו הוא מכה שנית, הגורל הזה. אמו של דוד, יוליה בת ה-68, נכדתו של המנהיג הקומוניסטי המתגוררת זה 25 שנה בארה"ב, נאלצת, נעבעך, לעלות אף היא לישראל.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"מדינה אידיוטית"
|
|
|
 |
|
|
|
כפי שהסבירה בסיפור, שנחשף שלשום במעריב בידי אלי ברדנשטיין: "אני ממש לא מבינה למה אנשים עולים לארץ. אני עושה זאת רק משום שנשארתי לבד ואני מזדקנת. אין לי קרובים חוץ מחתול, ובני היחיד גר בישראל". ובהזדמנות חגיגית זו יש לה עוד כמה הבחנות ו"מחמאות", שריח של שנאה והתנשאות נודף מהן: ישראל היא "מדינה אידיוטית" ; ההתחרדות של בנה וחייו בישראל הם "הטרגדיה של חיי"; וסבה, טרוצקי - "אין לי שום קשר אליו, הדיבורים עליו מעצבנים אותי. העובדה שבני הגיע לישראל ואני אחריו, היא תוצאה של המהפכה המטופשת של טרוצקי וחבריו". ויש עוד.
ברגע הראשון, אינסטינקטיבית, בא להגיד לגברת הבוטה ונוטפת השנאה, שתלך לכל הרוחות, או למצער, שתישאר בניו-ג'רזי עם החתול. מרי נפש, שוטמי עמם וזהותם היהודית, מחרפים ומגדפים, יש לנו משלנו. לא צריך יבוא. בעיקר לא כזה שאין בו אפילו מידה מינימלית של דרך ארץ והכרת תודה, והוא זורק מראש אבן לתוך הבאר שממנה הוא עומד לשתות לעת זקנתו.
במחשבה שנייה, הניחו לה. בסך הכל, מסכנה. באמת "תינוקת שנשבתה". מסוכסכת עם עצמה ועם זהותה. עוד קורבן של הגורל היהודי. היא מפרפרת, מנסה להיחלץ מאחיזתו, אך אינה יכולה לו. מה שנשאר לה זה לבעוט לכל עבר, להוציא על סביבותיה את הזעם על מר-גורלה. עכשיו, רק שאיזה "חכם" לא יקפוץ, ידרוש למנוע את כניסתה לישראל ויהפוך אותה לגיבורה. היא אינה ראויה לא לאות גבורה ולא לעונש, היא זקוקה לרחמים. או אם תרצו, את העונש כבר בחרה לעצמה: חיים בישראל, במדינה ובתוך העם שהיא כה מתעבת. אז תנו לה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | יליד תל-אביב, למד בישיבת "מרכז הרב" ואוניברסיטת תל-אביב, לשעבר חבר קיבוץ סעד. נשא בתפקידים בכירים ב"מעריב" מאז 1967, חתן פרס סוקולוב לעיתונות ב-1983. עורך הקובץ "הציונות הדתית והמדינה". מרצה לתקשורת באוניברסיטת בר אילן | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
