 |
/images/archive/gallery/153/175.jpg הלוחמות בגיבוש
צילום: אמיר בוחבוט  |
|
|
|
|
| כפיפות בטן, ריצה עם שקי חול וקוצים בפה הם רק
חלק מהמסע הארוך שעוברות הבנות שחולמות על
שירות קרבי. כתב NRG מעריב ליווה אותן בגיבוש |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
אמיר בוחבוט
15/8/2004 7:56 |
|
|
|
|
|
|
|
בחום ובלחות הבלתי נסבלים של הדרום בקיץ, לבושות מדי ב' עם מספר זיהוי, הן מתייצבות בשלשות מול עיניהן הבוחנות של מאבחני המחקר ומאזינות להוראות המפקדת (אסור לשוחח בטלפון הנייד בזמן הפעילות, אסור לעשן מחוץ לפינת העישון, אסור לדבר עם הבנים בבסיס אסור בתכלית האיסור להסתובב בלבוש חושפני). ואז ניתן אות הפתיחה: גיבוש בנות קרביות לאוגוסט 2004 יוצא לדרך.
מדי שנה נערכים שלושה גיבושונים לנערות החולמות להיות לוחמות, אך גיבוש אוגוסט, שהוא החם והלח מכולם, נחשב לקשה מכולם.
מפקדת הגיבוש, סרן אלה המרוב-זילברמן, נישאה רק לפני שבוע ואת "ירח הדבש" שלה היא מבלה עם המתגבשות. "מעבר לעובדה שאנחנו ממיינות אותן - הן ממיינות אותנו", היא אומרת, "ומחליטות בתום הגיבוש אם הן עדיין מעוניינות (בשירות קרבי – א"ח)".
אם שני הצדדים יהיו מעוניינים בכך עשויה הלוחמת הקרבית
להגיע לסוללת נ"מ או תותחנים, ליחידה במשמר הגבול, ליחידת הכלבנים "עוקץ", לגדוד המבצעי "קרקל" או ליחידת האב"כ.
גם המסגרות האלה כך מסתבר לא מספיקות לחלק מהבנות, והפסיכולוג בגיבוש, סרן בוריס לכטרמן, מספר על מקרה של חיילת שביקשה להתגייס לסיירת מטכ"ל. אך גם בקרב הבנות שמסתפקות באתגרים צנועים יותר ניכרת רמה גבוהה של מוטיביציה, ולכטרמן מציין ששיעור הנשירה בגיבושים האחרונים מזערי לעומת השיעור בשנים קודמות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
סרן אלה זילברמן. צילום: אמיר בוחבוט
|
|
|
 |
|
 |
|
"אבא הבטיח מכונית"
|
|
|
 |
|
|
|
זוהר חדד מבית-שאן שובצה עם גיוסה לצה"ל כנהגת בפיקוד צפון, אך לא ויתרה. "החלום שלי הוא לשרת כלוחמת במג"ב ולא לבזבז את הזמן", היא אומרת. "אין לי בעיה לשרת עוד שלוש שנים, העיקר במג"ב". לזוהר יש סיבה טובה נוספת להצליח בגיבוש. "אבא הבטיח לי מכונית מאזדה 3 אם אעבור את הגיבוש", היא מספרת.
רינת דוברשווילי מנצרת-עלית, לעומתה, לא זכתה לתמיכה מהוריה. "אנחנו משפחה גרוזינית מסורתית שבה לא מקובל שבנות מתגייסות", היא אומרת. "מבחינתם יותר גרוע ללכת לקרבי". אבל רינת לא נכנעה. "דיברתי עם אמא והיא בכתה לי בטלפון 'אל תעשי לי את זה'. הסברתי לה בעדינות שאני אהיה לוחמת – וזהו!".
רינה טלקר, חיילת בודדה בת 20, עלתה לבדה מהודו רק לפני שנה. "מאז שהייתי ילדה בת 8 חלמתי להיות לוחמת", היא מספרת. "שיבצו אותי לחיל הקשר אבל זה לא מה שאני מחפשת; אני רוצה להיות הכי קרבית שיש".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
רינת דוברשווילי. צילום: אמיר בוחבוט
|
|
|
 |
|
זוהר חדד. צילום: אמיר בוחבוט
|
|
|
|
|
|
|
"עדיף על הכנת קפה"
|
|
|
|
|
|
|
הזמן חולף והגיבוש מסתיים. צוות 2 מתכנס לשיחת סיכום. הבנות מתבשרות שבשבועות הקרובים הן יקבלו את התוצאות אחרי דיונים שיערכו המפקדים, היועצים, המעריכים והפסיכולוג.
שיר שרון מרמת-גן תחכה במתח להחלטה. "עדיף לכוון את הנשק למחבל ואולי לירות, מאשר לשבת במשרד ולהכין קפה, לא?", היא קובעת. "אני מקווה שנעביר יחד מסר לשאר הבנות שלא יבזבזו את עצמן כפקידות".
"בהתחלה חשבתי שאבוא רק לראות ואז אחתום ויתור", משחזרת ליאן אייזיק מקריית-טבעון, אחת המנהיגות הבולטות של הגיבוש. "היום אני מבינה שאהיה לוחמת. היה קצת קשה עם המחזור, והאוכל של אימא תמיד יותר טוב, אבל אני לא מוכנה להכין לשום גבר בצה"ל קפה".
ורינה טלקר מסכמת: "היה קצת קשה אתמול בלילה שכולן התקשרו לאימא ורק אני לא ראיתי את אימא שלי מאז שהגעתי לישראל. אבל אני מאמינה שעברתי את הגיבוש; אם לא, אני חוזרת הביתה".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
