 |
/images/archive/gallery/106/126.jpg נתן זהבי
צילום: רובי קסטרו  |
|
|
|
|
|
|
| הסבל של אחותו של רס"ן שחר בן-ישי ז"ל. הכאב של הפנסיונר היפואי. והתסכול של אם הצנחן השורה בהלם קרב. ביבי, לפני שאתה מדבר בזחיחות על צמיחה ושגשוג, תשמע כמה סיפורים נוראים שמוציאים את החשק לחיות |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
מדחי לבכי
|
|
|
 |
|
|
|
מכל פינות הארץ אני שומע אנשים זועקים על מר גורלם. הם מצלצלים, מפקססים, עולים לשיחות ברדיו, כל אחד עם סיפור חיים מזעזע, על קשיים נוראים שמוציאים את החשק לחיות.
השבוע דיברתי עם לימור, אחותו של רס"ן שחר בן-ישי ז"ל ממנחמיה, שנהרג בעת פעילות מבצעית לפני כחודשיים במחנה בלאטה בשכם. הוריה לא קיבלו את הפנסיה שמגיעה להם שבעה חודשים, עד שבעת ביקור תנחומים של הנשיא בבית ההורים השכולים האם אמרה דברים מצמררים שגרמו לשר האוצר להודיע בטלוויזיה כי הורה לשלם להם את המגיע להם.
בקול בוכים סיפרה לימור כי דודה, אחי אמה, לא מקבל משכורת כבר חמישה חודשים ואיבד את החשק לחיות, בתו החיילת נתקעה ללא אפשרות להגיע הביתה כי לא היה לה כסף לתחבורה, "מה, מחכים שהיא תמות בפיגוע או בשירותה הצבאי, ואז ייתנו להוריה את המגיע להם כמו שקרה עם הוריי, ותהיה להם גם קצבת הורה שכול, ויסתיימו בעיותיהם?".
לימור בכתה כשדיברה איתי: "אחותי מתחתנת. אנשים אומרים שהם מתביישים לבוא בידיים ריקות, מתי מישהו יתעורר כאן". חמש דקות וחצי שוחחתי איתה. ניסיתי כהרגלי לפנות למשרדי הממשלה הנוגעים בדבר כדי להבין למה עדיין עובדי הרשות המקומית מנחמיה שיצאו לעבוד לא קיבלו את שכרם. במשרדים הממשלתיים כולם היו עסוקים בישיבות חשובות, איש לא התפנה לדבר, להשיב, להגיב.
גברת ד' מנתניה, פנסיונרית שחיה מ-2,500 שקל, פנסיה וקצבת זקנה, בכתה לי בטלפון וזעקה זעקות שבר תוך כדי שהיא מפרטת את הוצאותיה, החל ממשכנתה 800 שקל דרך מים, חשמל, אגרת טלוויזיה, ארנונה ותרופות שעולות לה 400 שקל לחודש. "אני מתה לעשן סיגריה, אבל הפסקתי לעשן כי אין לי כסף לסיגריות, אבל מה עם אוכל ושתייה, אפשר להפסיק לאכול?".
פנסיונר תעשיית המתכת, בולגרי קשיש וחביב מיפו, תקף את שר האוצר במילים בוטות: "הוא שונא זקנים, חולים, נכים, מוגבלים. שייסע לאמריקה, שם הוא גר 20 שנה ועשה שם מיליונים, מה, הוא רוצה להשמיד אותנו?". הבולגרי הקשיש סיפר על עבודתו כפועל, על שבבי המתכת שחתכו בבשרו ו"כעת הממשלה חותכת לי בלב, וזה יותר כואב", אמר בחרוז מקרי אמת כואבת.
אימא של לוחם מהצנחנים סיפרה על צרות שיש לה עם בנה, שבשל רצף אירועים קשים שהחלו מהפיגוע הכפול בצומת בית-ליד ועד להתפוצצות מפקדו והסגן לנגד עיניו "הוא בהלם קרב, הוא התחתן צעיר וקיווה לצאת מזה, אך אשתו לא יכלה לעמוד בקשיים והם התגרשו. אני לקיתי בסרטן ולמרות זאת ניסיתי להתמודד איתו, אבל משרד הביטחון אישר לו רק חמישה אחוזי נכות. אני יוצאת לעבוד כדי לעזור לו, הוא מטעמי כבוד עצמי לא רוצה דמי אבטלה ולא רוצה לבקש עזרה, והוא זקוק לה". האישה שביקשה לא לומר את שמה ושם בנה הייתה בסערת רגשות נוראית. היא ציינה את שמות חבריו ומפקדיו של בנה שנפלו, ואז גם פלטה את שם בנה וכשקלטה זאת פלטה: "אוי ווי, מה עשיתי".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
תוכנית נפלאה, בנימין נתניהו. צילום: יהונתן שאול
|
|
|
|
|
|
|
דודו המחלל
|
|
|
|
|
|
|
את דודו ויזר הכרתי בשנות ה-60 כשהיה קצין צנחנים צעיר, בחור תמים יפה תואר שחיי הבוהמה התל-אביבית קסמו לו והכו אותו בשוק. בהמשך פגשתי בו בפריז ונתתי לו כמה כתובות של ידידות בארצות סקנדינביה. הוא נסע וחזר, ושנים ארוכות לא ראיתי אותו. עכשיו אני רואה אותו מדי פעם, הוא נגן רחוב חסר בית.
לפני כמה שבועות השאיר לי בבית קפה שבו אני נוהג לשבת ספרון שהוציא בהוצאת ירון גולן (מומלץ) "המדריך לנגן רחוב". אצטט רק שני קטעים קטנים מהספרון:
"החורף התחיל להגיע. עברתי את גיל ה-50, ואני חסר בית ועובד בשמירה בלילות באתרי בנייה. לא אעייף אתכם בפטפוטים ביוגרפיים ורק אציין שאחרי כמה שנים של שמירה לבד בלילות התחלתי להרגיש ששוב אני נמצא במעגל קסמים שעלול להביא עליי בהמשכו התמוטטות נפשית, אולי אחרונה במניין...
"אני עומד בכיכר ומנגן. שמש חמה מטגנת אותי, ואני כרגיל מבסוט ומבואס חליפות, פוחד ואוהב לסירוגין. תופס זרם טוב של נגינה ומקבל כמה מטבעות כאשר מהאוב שליד הכיכר עולה במבט בלתי נשכח ויקטוריו".
"אני מרותק (מנגן) לתנוחה המוזרה של האיש החסון, החבול ועוטה הבלואים, או תקראו לזה איך שאתם רוצים. בטיימינג של קלינט איסטווד הבחור מגיע אליי ומודיע לי שהוא צריך כסף לוודקה, והוא מסוגל לרצוח מי שיסרב לו. נשמע משכנע, לא?
הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו בחיוך: "בבקשה"! הבחור בא במבוכה והתחיל להגיד משהו על זה שהוא מתכוון להחזיר לי מחר או משהו כזה. אמרתי לו: "זה בסדר, אתה לא צריך להחזיר לי, בבקשה, תיקח כמה שאתה צריך".
היה לו קצת קשה לקבל. הוא הסתלק עם הכסף. עכשיו, אני לא בא לשחק לכם מלאך. הייתה בי איזה בושה על קטנותי, אני לא הייתי משוכנע בנדיבות לבי, והיה בי זעם עליו, אלא שנרגעתי בעזרת הנגינה, והגישה הפנימית התחלפה. הרגשתי גאווה מסוימת שיש לי כסף לתת למישהו שבעצם הייתי בדיוק במצבו".
זהו דודו. איש טוב, כישרוני, מבולבל, חסר בית, לתפארת מדינת ישראל. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | עיתונאי, שדר רדיו, איש טלויזיה, בעל טור ב"זמן ת'א", מתעסק מאז היותו בן 15 בתקשורת, חתן פרס "סוקולוב" לתקשורת ואיש השנה ברדיו. עצבני מוכר, מנהל מאבקים אנטי ממסדיים בעשור האחרון בכל הקשור לנכים, קשישים ולכלל הדפוקים במדינת ישראל | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
