 |
אהלן חברים,
לפני שבוע נפלו לתוך חיי ארבעה ימים רצופים של חופשה. השכלנו לצלם באופן חד פעמי כמה תוכניות מראש, אז התחלתי, כמובן, להשתגע מרוב אופציות: לאן אני נוסעת לנוח?
מכיוון שלא השגתי שום טיסה לשום מקום, שגם חוזרת בזמן שרציתי, סגרתי על סיני. לא ייקח לי שבוע לנסוע, אמרתי לעצמי, ולא ייקח לי שבוע לחזור. וככה, רק בגלל אילוץ של לוחות זמנים, בכלל לא בגלל משאלת לב (סיני, בשבילי, בתדמית, תמיד היתה חום, אבק, וגללים של עזים,( הגעתי ומצאתי מקום שהוא גן עדן. 40 דקות נסיעה מאילת נמצא מלון פאר קטן, חמישה כוכבים, בן שלוש קומות בשם "לה פלאייה." הוא עוטף בחצי פרסה, כמו קונכייה, את אחד מחופי הטורקיז היפים ביותר בעולם, עם חול (לא חצץ) רך, אמיתי ונדיר. והשקט והשלווה, והאנרגיות המדהימות האלה של סיני! פשוט התעלפתי בתוך עצמי מהכיף.
אין בכל העולם כמו השקט, השלווה והרוגע שם שהם מאופק עד אופק. אתה מתפרקד על המזרן העבה של מיטת השיזוף שחוסה בצל עצי תמרים ודקלים רחבי נוף, מטר ממך ים שטוח בצבע אלוהי תחום בחול תענוגים, והרים ענקיים, כחולים חומים, שסיתת אלוהים, מגינים על חלקת אלוהים הקטנה הזו ומבודדים אותה מהעולם. והשקט, השקט העמוק הזה שנכנס לתוך הנשמה ושם בה צרי!
מה לומר, כמו שיש גוונים שונים
לאור, שבאירופה הוא כל כך שונה מאשר בארץ, ככה, מסתבר, יש גוונים שונים גם לשקט. ולשקט הזה של סיני היה את הגוון הכי עמוק. הכי עוטף. עוד דבר נפלא שניתן לי לדגום במלון הזה, זה את השלום. אבל ממש. אם יש לשלום פנים מוחשיות, שם חוויתי אותם. לצד מלא משפחות של ישראלים על טפם (המתגולל ומשתובב בלובי הענק, שהוא פנטזיה מזרחית מפוארת עם צלילים אוריינטליים לא מהעולם הזה,( נפשו מלא משפחות של ערבים יאפים, עם ילדים נודניקים בדיוק כמו שלנו, והם (כולל האבות(! טיפלו בהם באהבה ובסבלנות ממש כמונו. לנפוש איתם ביחד, כתף אל כתף, בגובה העיניים, היתה בשבילי חוויה מתקנת. וואללה אפשר.
ותפסיקי לגלגל עיניים לשמים, גיברת פועה הר-שלו, שלום עכשווניקית, כי מאיפה בדיוק ישראלי ממוצע, שחי על חדשות ושמתפוצצים לו קרובים על הכביש, יכול לחוות מקרוב את החברה הערבית? אנחנו הרי לא חברות מתערבבות, לצערי, והתארחות במסעדה ערבית בנצרת, או קניית כנאפה ביפו, זה לא ממש קטע חברתי. אבל נופש משותף כן. מאוד כן. והיה סבבה. מין אקס טריטוריה הזויה של מציאות אפשרית טובה ונורמלית, אינשאללה. ועכשיו, מי המציא את החשמל, למה וכמה. תודה למנו מהשטיח המעופף (טל' (03-5139911 על האינפורמציה הטכנית שהולכת ככה:
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
דרכונים, כסף, מסי נמל ותחבורה
|
|
|
 |
|
|
|
יש להצטייד בדרכון בתוקף למשך שישה חודשים מיום הכניסה לסיני. כל 80 אגורות ישראליות קונות לירה מצרית אחת.מכאן שהכל יוצא לנו 20 אחוז פחות. אבל זה הרבה פחות מזה, כי המחירים בסיני הם מה-זה נמוכים! מנה מפוארת של שרימפס צלויים, קלמרי בגריל, פילה דניס וערימת אורז בחמאה עם בייבי שרימפס, במלון הפאר הזה, עולה 20 לירות מצריות (יענו 16 שקל) איפה יש כזו חיה אצלנו בארץ, איפה? אפשר להחליף בגבול שקלים ללירות מצריות, אין צורך להחליף דולרים, אבל בכל סיני מקבלים כסף ישראלי. אם הכל משולם מראש, להחליף 200 שקל לסופשבוע ארוך, זה מעל הראש. מס נמל בצד הישראלי: 71 שקל. מס נמל בצד המצרי: 30 לירות מצריות (כ28- שקל.( ילד, עד גיל שנתיים, לא משלם. מגיל שנתיים, משלם מחיר מלא. אגב,ישנםכל מיני מספרי טלפון של "חאפרים" מהצד המצרי, שתמורת כ40- שקל "מקפיצים" אתכם בלי תור. מי שמגיע דרך חברת תיירות מסודרת מקבל את השירות הזה חינם. אי אפשר להכניס לסיני ג'יפים, רכב עם מנוע דיזל, רכב שכור, או מכונית שרשומה על שם חברה. רק רכב על שם אותו הבנאדם ששמו רשום בדרכון, כולל משאית. אוטו שרשום על שם הדודה, לצורך העניין, והדודה לא איתכם, זה נואו גואו. אז מגיעים לאילת בטיסה או בנסיעה במכונית פרטית, מחנים באילת ולוקחים מונית משדה התעופה עד הגבול 30-25) שקל.(
או שנכנסים לשם,כאמור,במכונית פרטית מאושרת, ומשלמים עד 250 שקל (לפי הדגם) למכונית. לא משנה כמה אנשים יושבים בה, אבל זה לא במקום מס נמל פר כל אדם.
| | | | | |
|
