 |
 |
|
|
|
|
|
|
| סיפורו של בחור בן 26 שמילדותו מוגדר כבעל צרכים מיוחדים, ולאחר שנים ארוכות בהן שהה בביתו ואחרי ניסיון לא מוצלח להשתלב במעון, אזר אומץ ופנה למעון אחר בשאיפה לפתוח דף חדש. ואולם, גם למשרד העבודה יש צרכים מיוחדים, ומסכת הייסורים אותה נדרשו הוא ומשפחתו לעבור הותירה אותו בבית, בודד ופגוע |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
טובה, חברת קיבוץ ותיקה, עוד מימי ראשית המדינה, מגוללת באוזנינו סיפור נוגה על אודות בנה: העלם בן ה26- מוגדר משחר ילדותו כבעל צרכים מיוחדים, וכל השנים התמודדו הוריו עם קשיים רבים. כאשר סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון, הוכר כנכה על-ידי הביטוח הלאומי, כמי שאינו מסוגל להתפרנס בכוחות עצמו. הוא התגורר בבית הוריו, וחשש מקשר אנושי מחייב. בהגיעו לבגרות ביקשה המשפחה לשכנו, על-פי עצת פסיכולוגים ומומחים, במעון בהרצליה. הוא עבר בהצלחה את בדיקותיה המורכבות של ועדת ההשמה מטעם משרד העבודה והרווחה, שקבעה את כשירותו למעבר לכתובת החדשה.
ואולם, לאחר שלושה ימים בלבד ברח ושב לביתו, לאחר שגילה כי עליו להישמע לתקנה המחייבת את כל דרי המעון להיכנס למיטה בשעת לילה קבועה. הבן היה מורגל בפעילות רבה דווקא בשעות הלילה והחשיכה, בהן צפה בטלוויזיה או גלש במחשב, ועל כן לא הסתגל למגבלה המחייבת אותו בכיבוי אורות, ושב לביתו ממרר בבכי. מאז, במשך למעלה משש שנים, לא יצא את פתח ביתו. מרבית שעות היום הוא הסתגר בחדרו, שכב על מיטתו ובהה באוויר. הוא דחה כל הצעה לנסות מגורים מחוץ לביתו, מחשש שמא יוגבל שוב בתנועתו. אמו מעידה עליו כי הוא עלם מופנם ונבון, שהיה נתון כל אותן שנים בחרדה ובדיכאון.
לפני כשנה הסכים לראשונה לפגוש פסיכולוגית, שהעלתה את בטחונו העצמי לדרגה גבוהה יותר. ברגע של החלטה אמיצה הסכים לצאת את ביתו ולהתגורר במעון לחוסים, בו יוכל לפתח אישיות עצמאית משלו. הוריו שמחו שמחה גדולה על התפנית הדרמטית, אך כעת מדווחת לנו אמו על המסלול הקשה אליו נקלעה בעל כורחה: לאחר שבזמנו עבר בהצלחה את ועדת ההשמה, קבעה העובדת הסוציאלית שעסקה בבקשה כי אין צורך לעבור מחדש את הוועדה, אלא להציג עדכון מחודש של מצבו בתקופה שחלפה מאז עזב את המעון. ההורים טרחו והמציאו חוות-דעת פסיכיאטרית, אשר קבעה את כשירותו למעבר החדש שיבטיח את עצמאותו.
כל מה שנותר לביצוע ההחלטה הוא לקיים
פגישה עם מפקח מטעם משרד העבודה והרווחה. הפגישה הראשונה שנקבעה בתחילת השנה נתבטלה בדקה האחרונה ללא כל סיבה. הפגישה המחודשת עם המפקח נקבעה באמצע חודש אפריל, במשרד בחיפה. בני המשפחה הפליגו באוטובוס שעה ארוכה, והגיעו לפגישה בשעה היעודה. לאחר רבע שעה של המתנה עקרה נתגלה כי הפקיד מאחר לפגישה. חלפה שעה נוספת, ואז נמסרה למשפחה הודעה חדשה מזירת המערכה: הפקיד נוסע באוטובוס והקשר עימו נותק, ואין לדעת את השעה בה יגיע לפגישה, שנקבעה חודש לפני כן. לאחר למעלה משעה נואשה המשפחה ושבה לביתה.
לאחר בקשות רבות נקבעה פגישה חדשה. הפגישה, שנקבעה לחודש מאי, בוטלה אף היא. חודש יוני הגיע, ומחלקת הרווחה במשרד העבודה באזור הצפון עדיין שמרה על זכות השתיקה. או אז דיווחה לנו האם במר לבה כי בנה שוכב מרבית שעות היום במיטה, לא רואה את אור השמש, ממעט באכילה ומאבד את שמחת חייו, והיא ניצבת נואשת וחסרת תקווה לנוכח מערכת מזלזלת ואטומה, שאינה מטה אוזן קשבת לרצונו של בנה. היא חוששת שאם תימשך הסחבת, יאבד בנה את התקווה וישקע שוב בייאוש ובמרה שחורה.
ביקשנו את תגובת דובר משרד העבודה והרווחה, ונחום עידו בישר לנו כי בחודש אוגוסט השנה תתכנס ועדת ההשמה, והוא סמוך ובטוח כי היא תגיע להחלטה הנכונה. טלפנו לאם על מנת לבשר לה על התקווה המחודשת שנתעוררה, והיא גילתה לנו בעוגמת נפש רבה כי הוועדה תובעת מהבן לעבור שוב את כל מסכת הבדיקות והבחינות. היא טוענת במר לבה כי על-פי הייעוץ שקיבלה, הדוח הפסיכיאטרי והעובדה כי בעבר כבר זכה להכרה, מן הראוי לפטור את בנה מהחובה לעבור שוב בחינה, שעלולה ליטול ממנו את שארית הרצון לשנות את מצבו.
מדורנו אינו מתיימר להחליף את מקומם של המומחים, אבל אנו סבורים כי ראוי למנוע מהבן המשווע לעזרה את מסע הייסורים. ראוי גם כי פקידים, שגורלם של אזרחים נואשים נתון בידיהם ברגעים קשים, יגלו רגישות ראויה, ולא ידחו את טובה ובנה במסע מפרך של צער ועוגמת נפש רבה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
זהו יום הבוחר
|
|
|
 |
|
|
|
לבשנו בגדי חג, העלינו על פנינו ארשת פנים ראויה ופסענו לנמל תל-אביב, שם ביקשנו לבלות שעה ארוכה במועדון "סאגה" הנודע שנחנך באחרונה. על נוהלי הסלקציה המגונים הנהוגים במועדוני הלילה נודע לנו רק מהעיתונים, והנה נתוודענו אליהם ואנו שבים לביתנו כואבים ונדהמים.
במועדון קידם את פנינו נתן, בחור נטול חן וגס דיבור, הלועס בקולות נפץ גומי לעיסה. נתן נשען מלוא זרועותיו השעירות על חומת הגדר המקיפה את המועדון. גייסנו את קולנו הרך ביותר וביקשנו להיכנס פנימה. "אפשר,"? שאלנו את נתן, "לא," נבח לעומתנו ולא יסף. נדהמנו. אנו, מלח הארץ, ילידי ארץ-ישראל, שחרשנו את אדמת המולדת, שירתנו בנח"ל, לחמנו באויב הקם לכלותנו, שרנו במלוא גרוננו שירי מולדת נוגים, מדוע אנחנו פסולים מכניסה להיכל הריקודים והמוזיקה? נתן הבריון העניק לנו מבט זועף. "ככה," נימק בהיגיון שרירני את סירובו. התחננו על נפשנו. על-אף העלבון לא ויתרנו: "אנחנו רוצים להיכנס וגם לשלם." "לא," חתם נתן והפנה אלינו את פלג גופו האחורי. ביקשנו לשוחח עם הממונה עליו, הסלקטורית בשפת המועדונים. "היא עסוקה," חתמה החומה האנושית את דברה, וכך נאלצנו להיפרד בבושת פנים מהמועדון.
"מדוע נדחינו,"? שאלנו למחרת בבוקר את המנהל, והוא התנצל, "היתה אי-הבנה." לא הרפינו: "האם אתם מונעים מאנשים מסוימים להיכנס למועדון,"? "רק לצעירים מתחת לגיל ,"25 אמר, "זו המדיניות." שיערנו הלבן העיד עלינו כי זה מכבר חגגנו את בר-המצווה, ועל כן חזרנו ושאלנו: "מדוע נמנעה מאיתנו הכניסה? האם שפתנו לא היתה עילגת דיה? האם לבושנו היה בנוי לתלפיות מעל המידה הראויה."? הבוס נתרצה, והזמין אותנו לבוא בכל עת ולחגוג ללא הפוגה. "ונתן," שאלנו, "הוא לא ימנע בעדנו את הכניסה."? נתן, כך מסתבר, יצטרך לכתת רגליו כבר מחר ללשכת התעסוקה למציאת פרנסה חדשה. ואנחנו סבורים כי האחראים הם אלה השוכרים שומרים מחוספסים, המונעים בעד סוגים שונים של אזרחים, בניגוד לחוקים וללא כל היגיון מוסרי ומסחרי, להיכנס למועדונים, ללגום כוס משקה ולצאת לרחבת הריקודים.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | קרא בשקיקה ב-30 השנים האחרונות רבבות מכתבים של אזרחים זעומי עפעפיים וכועסים ומהווה כתובת קבועה לכל קרבן עוולה, טרטור או מצוקה. החל מימי "כלבוטק", המשכו ב"סקנדל", "יש כתובת", "רייכר בשטח" ופיסגת פעילותו ב"מעריב" במדור האלמותי "רייכר מתרגז" | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
