 |
עם שם משפחה כמו שטרנברג אני בכלל לא בטוח שבימי מלחמת ש"ס-שינוי מותר לי להתבטא בענייני עדות, או אולי אפילו בכל עניין שהוא. ובכל זאת אני חייב לנסות. כי אם הסבים והסבתות שלי היו נולדים כמה מאות קילומטרים דרומית-מזרחית הייתי כועס מאוד היום, עוד יותר ממה שאני כועס עכשיו. לסיבה לכעס שלי קוראים סילבן (סטיב) שלום, שכינס בביתו ברמת-גן "מפגש חשאי" של כמה עשרות פעילים ממחנהו. האירוע בביתו של שר החוץ לא היה "מפגש" ובוודאי שלא היה "חשאי"; זה היה מופע מתוקשר ומתוזמן היטב, עם מסר ברור לראש הממשלה: אם תזיז אותי ממשרד החוץ, תבערה עדתית תצית את הליכוד. המטרה – לאותת לשרון - היתה כל כך חשובה בעיני סילבן, שהוא החליט כי היא מקדשת את כל האמצעים. והאמצעים הללו פשוטים מאוד: מזמינים כמה חברי מרכז חמומי מוח מסוגו של עוזי כהן, שיזכירו ש"שרון לא נולד ראש ממשלה" ויאיימו ב"מלחמת עולם שלישית אם שרון יעז לגעת בסילבן"; במקביל, שלום – בתפקיד המפיק והבמאי - "מרגיע" את הפעילים המשולהבים בממלכתיות מעוררת כבוד ואף נוזף בהם ("ככה לא ידברו בבית שלי") ו"מתריע" - בלשון דיפלומטית
(אחרי הכל, שר החוץ) – מפני "ממשלה צפונית" שתכלול את העבודה ושינוי. אחרי כל אלה הטיפול בכתבים הפוליטיים, שכבר מתים לדעת מה היה ב"מפגש החשאי", פשוט מאוד: תקציר מסודר של האירועים מסדר למופע של סטיב מקום של כבוד בעמוד הראשון של עיתון יום המחרת ואיתות מסנוור לראש הממשלה. סילבן לא הסביר מהי בדיוק "ממשלה צפונית". אבל נראה לי שהוא לא התכוון דווקא למי שנולדו למנהלי סניף בבנק, שגרים בבית מידות בשכונת פאר, שנשואים לבעלת מניות בקונצרן תקשורתי, שמחזיקים בארבעה תארים אקדמיים ושמונו לשרים לפני גיל 40; סביר יותר להניח שהוא ניסה לרמוז לאשכנזים. כי הרי כבר התרגלנו שממשלה "חברתית"/ "חמה"/ "יהודית"/ "עממית" היא ממשלה מזרחית, בעוד שממשלה "צפונית"/ "אליטיסטית" / "חילונית"/ "מנוכרת" היא ממשלה אשכנזית. סילבן גם לא סיפר כיצד היה מגיב אילו שר כלשהו – נניח בייגה שוחט שאותו החליף בתפקיד שר האוצר – היה מחליף את הדיבורים על סכנה של "ממשלה צפונית" בדיבורים על סכנת "ממשלה שחורה" או מחליף את הקריאה לצירוף מפלגת הספרדים שומרי התורה במפלגת האשכנזים האפיקורסים.
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
 |
 |
|
האיש השווה מיליונים
|
 |
|
 |
 |
 |
|
כי סילבן משוכנע שכולנו עוזי כהן; שכל עוד הוא יגלגל את ה-ח' הגרונית שלו, כולנו נאמין בח'ברתיות שלו, בדאגה שלו לח'לשים ובהוויה המזרח'ית האותנטית שלו; שאף אחד לא יזכור שכשר האוצר הוא דאג דווקא לח'זקים (למשל, כשפעל להחזיר להם את תקרת המס) על חשבון הח'לשים (למשל, כשקיצץ להם את הקצבאות), ושלא נשים לב שעל אף שמדי פעם הוא מגיע למשחק של הפועל באר-שבע, סטיב הוא האיש השווה המיליונים בממשלה, הצפוני האמיתי בבית הנבחרים. אז, מקווה סילבן, ירגיש שרון את השטח הבוער בליכוד, ויבין את מה ששר החוץ הבין מזמן: כמעט כל חברי סיעת העבודה – ללא הבדל, דת, גזע, מין או עדה – כל כך להוטים להיכנס לממשלה, שהם לא יתנו לשום עלבון לעצור אותם. שמעון פרס, ראש וראשון ללהוטים, יתפשר בסופו של דבר על איזשהו תפקיד עציצי (שר לענייני ביזור איזורי?) – וסילבן ישמור על מקומו. מכיסא שר החוץ הוא יוכל אז להריץ דאחקות על ההתבטאויות העדתיות עם כמה מחבריו המזרחיים החדשים לשולחן הממשלה – פואד בן-אליעזר, דליה איציק ושלום שמחון. אם התוכנית הזו תצא לפועל, משרד החוץ – כמו משרד המשטרה בזמנו – יתקבע כמשרדו של הפרענק התורן. לפי המסורת שפתח בה דוד לוי ושסילבן הוא ממשיכה, התיק רווי הכיבודים, הג'ובים והקוקטיילים יהיה שמור למי שיעשה קולות של מקופח ונעלב. לפי חלוקת העבודה הזו, ראש הממשלה, באמצעות שליחיו (בן-עמי אצל ברק, ויסגלס אצל שרון) מוביל מהלכים מדיניים משמעותיים (בהנחה שיש כאלה); השר לענייני מה-שזה-לא-יהיה (תמיד שמעון פרס) מנהל את שיחות הסרק עם הפלשתינים שראש הממשלה יתנער מהן; ואילו שר החוץ המזרחי (אז לוי, היום סילבן) חונך את הקונסוליה באנטוורפן או בזלצבורג בטוקסידו נאה. את עוזי כהן, שמבייש כל קטגוריה שאליה הוא משתייך – של הליכודניקים, של המזרחיים, של תושבי רעננה, של הישראלים ואפילו של ההומו-ספיאנס – סילבן כבר שכנע. אבל למען המזרחיים האחרים, שסילבן מזלזל באינטלגנציה שלהם, ולמען האשכנזים, שסילבן מסית נגדם – יש לקוות שכאן זה ייעצר.
יש לקוות גם שמישהו יזכיר לסילבן שמלבד היותו מזרחי מקופח' הוא גם איש ציבור אינטלגנטי וברוך כישרונות. אותו אחד שייקח על עצמו את המשימה הלא נעימה הזו, יצטרך גם להזכיר לסילבן שאנחנו משלמים לו משכורת של שר כדי שייזום מהלכים מדיניים ולא כדי שיעסוק בהסתה גזענית.
|  |  |  |  | |
|