 | | | | אוסקר הכריכות | |
| | | לכבוד תום שבוע הספר - מדור חגיגי ושטחי, מחבק ונוקב לכל אלו שהקנקן מרגש אותם לפחות כמו תוכנו. ואלה שמות זוכי הפוזה בעולם הפרוזה:
18/6/2004 | |
| | | | | | | אינני איש ספר או משו. כאילו, קראתי את הבוק של סנדי בר, אבל ספרים ממש - עם מלל, תזה, עלילה, גיבורי משנה וכאלה? ממש לא. האמת, יצא לי פה ושם לקרוא קצת ספרות יפה: פנינה רוזנבלום, קארן דונסקי, פלאטו-שרון. מעולם לא מרצוני החופשי, אלא במסגרת עוד אחת מאלף שליחויותי, תמיד רדוף תחושה עזה של כפייה.
אינני מהמתוקות הללו שהולכות לים עם מאיר שלו, נרדמות בחורף עם הרמן הסה כשהן לא מאותגרות קרת. וגם לא מאלו שיעלו לטיסה בלי האחרון של עמוס עוז, א.ב יהושע, ס. יזהר, ד. גרוסמן. בשבילי ג. יפית. לא הספר, הקטלוג. אינני בנוי לקרוא משפטים שאנשים אחרים כתבו. את מה שאי אפשר להגיד ו/או לכתוב ב1,500- מילה, אל תטרחו לארוז לי. תודה.
השנה שבוע הספר הנחית עלי תובנה שזה לא שאני משתעמם מספרות, אלא רק מהתוכן שלה. על כריכות ואריזות אני דווקא חולה. המסקנה הזאת הובילה אותי לייסד את הגישה הקָ נְקָ ניסטית, שמקדשת את הקנקן על פני מה שיש בתוכו. על פי "הקָ נְקָ ניֶם" אפשר לארוז בכריכה מזמינה, נוצצת ונוחה כל מסה רעיונית, מורכבת, משעממת או מסורבלת. כי הכריכה, כלומר כל הפוזה, חשובה פי אלף מהפרוזה.
אני, רוני סופרסטאר של העיתונות הכתובה, מכריז בזאת על העברת הפוקוס למה שחשוב באמת: הכריכות. לדוכן העדים מזומן הטייקון והמולטימו"ל - רם אורן, שחושב בול כמוני.
"לישראלים יש תכונה שהם אוהבים למשש עטיפות," חושף הסוחר שמכר כבר מיליון חתיכות. "לכריכה יש חשיבות רבה, כי זה מה שמושך." דב איכנוולד, מנכ"ל הוצאת ספרי ידיעות, אומר ש"אתה אף פעם לא יכול לדעת איך להפעיל את החושים בזמן הקנייה, אבל אין ספק שהכריכה היא כל הטיזר."
את הסטאז' שלו עשה רם אורן בבית אריזה ניו יורקי, "משם הבאתי את הרעיון של ההבלטות. הספר 'אות קין' היה הראשון בארץ שיצא באותיות הבלטה בצבע נחושת זוהר. לא היה כאן דבר כזה." איכנוולד טוען ש"בפרוזה וקלאסיקה לא נהוג להשתמש בהבלטות או גימיקים, אבל בספרי טיסה כן." אורן מאשר וחושף שאפילו שלי יחימוביץ,' גילוי דעת מהלך, ישבה יומיים רצוף אצל הגרפיקאי כדי להגיע לכריכה הרצויה. "אז אתה מבין כמה זה חשוב."?
ברור. רמי?
אורן: "מה."?
אתה חושב שקליקת הסופרים תתבאס מטקס אוסקר אריזת השנה ותחרים את הרעיון השטחי אך הנועז לבקר להם את הכריכות?
אורן: "להפך."!
מה זאת אומרת?
"קדימה חביבי, צא לדרך."
כך, עם ברכת הדרך של המולטימו"ל הלאומי, הפעלתי את כל קשרי וחושי, אספתי את הכריכות הכי חדשות, ובדל"ת אמותי קיימתי אוסקר כריכות פרטי, על פי קריטריונים מדויקים שהם נגזרת צו מצפוני האסתטי. ותו לא. | |  | |  |
| |  | |  | פרס מפעל חיים
| |  | | | בפער גדול ממתחריו, הזוכה בתואר "כריכת הכסף" הוא אורן (הידוע בשם רם-מכר,( שהציף העונה את שוק הכריכות בכסופה והמחוספסת של ספרו "היורשת." אורן השקיע בעטיפה של בוקו ה15- סכום מטורף של 45 אלף שקל (פי עשרה ממחיר כריכה ממוצעת בשוק,( בעיקר כי במהלך הנסיונות (שימו לב, זה סקופ) השמיד 3,400 כריכות. הסיבה: הוא התעצבן מכך שכל טביעת אצבע אגבית השאירה סימני שריטה על הכריכה. אורן חקר שלושה סוגים של כריכות. בשיא הרצינות הוא משחזר: "הבנו שאנחנו צריכים עטיפת כסף עם טקסטורה מחוספסת." התוצאה: מיליון דולר, אבל משלנו. מומלץ לחובבי טיסות כאפטר שוק לדיוטי פרי.
| | | | |
| |  | | רם אורן. צילום: אלי דסה | /images/archive/gallery/123/102.jpg |
|
| | | | | פרס בקטגוריית פאסה
| | | | | קובץ הסיפורים של אורלי קסטל-בלום נקרא "עם אורז לא מתווכחים." שם מתעתע שמקפיץ לביולוגית את הפיוזים. "רק אנשים שטחיים כמוך, שבחיים לא קראו קסטל-בלום, יכולים לחשוב שהם בגרוב. איכס," סיננה וקבעה בטון של משרד הבריאות: "כל מי שניסה לקרוא קסטל-בלום, לא ייפול בשטיק הזה של השם העאלק מיוחד. ספר צריך להיות קריא, לא מנוחש," היא תוקפת אותי כאילו הייתי בעצמי כריכתה של קסטל-בלום. האמת היא שעל פניו ועל סמך כריכות העבר של קסטל-בלום, בצדק יש להניח שקסטל היא קודם כל מותג אופנה. נכון שציור צבעי הפנדה ססגוני והשם מזניב משו, אבל באותה מידה מי רוצה להיות מזוהה עם טרנד מ?'87-
| | | | |
| | | | | פרס בקטגוריית שלושת הצבעים (רק ההפך מקישלובסקי)
| | | | | האדפטציה המחורזת שאפרים סידון עשה ל"בראשית" היא יוזמה ציונית מבורכת. "התנ"ך - להתחיל להבין במקום למלמל," הוא קונספט שהיו צריכים לחשוב עליו מזמן. העניין הוא שהכריכה מפתה אותך להיכנס לספר, כמו שער הכניסה לפני לילה ראשון באבו כביר. למרות שבפנים עלולה להסתתר חתיכת מאסטר גאוני (כאמור לא קראתי, רק בחנתי את הכריכה) הכל נבלע בשלושת צבעי האיור: בורדו, אפור וחרדל. היש שילוב צבעים מעציב ומצער מזה? התשובה: לא. ומה מעטר את 87 העמודים שבפנים? "איוריו הנהדרים של דוד פולונסקי." הצבעים? בורדו, אפור וחרדל. יש גם קצת לבן, אבל זה לא נחשב צבע. נכון?
| | | | |
| | | | | פרס בקטגוריית אורט
| | | | | "בערבי חג, לפעמים גם בימי שישי" הוא שם די מזמין. אתה אומר מממ... מעניין מה קורה שם. מי כתב? דן זהבי. דן מי? אה, הנה, בגב הכריכה אפשר ללמוד שמדובר באיש עם רקע בפיזיקה שלמד בטכניון הנדסת מערכות. לא נשמע כמו משהו להתכרבל איתו. מצד שני, אומרים שהדבר הכי חם היום בקרב סטודנטיות שמאלניות זה סופרים אנונימים עם רקע בפיזיקה. סוכנות הוצאת הקיבוץ המאוחד (שזה כנראה שם קוד סודי ל"פקולטה לפיזיקה(" מסבירה בגב הכריכה שזהבי: "מגולל את קורות חייו במשך השנים שבהן גזר על עצמו שתיקה." גב הכריכה לא מעורר חשק לפתוח את הארנק, או את הספר. גם העטיפה המדכדכת שעיצבה רוחמה ש' על פי ציור של פרנסיס בייקון (שבטח לאיילי עולם האמנות אומר המון) מעורר לי את החשק לפהק למוות.
| | | | |
| | | | | פרס בקטגוריית בלי תרגום
| | | | | כריכת הספר "אישה עם שלושה שדיים" הוא סוג של תמרור עצור. שם תלת-ציצי מעוטר בציור של אישה דו-ציצית. מוזר, שווה סיבוב? כשהופכים, מסתבר שנפלתם חזק. מדובר במסמך מלומד ואקדמי מדי של המחזאי-תסריטאי-סופר-פרופסור גבריאל בן-שמחון, ממייסדי החוג לקולנוע וטלוויזיה. לגב"ש יש חיבה פתולוגית לנשים של פליני, שתאורטית זה אולי נשמע עדיף על סופרים עם משיכה לטכניון, אבל אל דאגה, עיון רפרפני בגב הכריכה ישבית לכם את כל שאריות השמחה. שכן, אם הבנתי נכון, מדובר ביצירת תופת פדגוגית מנומקת ולירית שמתוארת כ"ספר שנכתב בסגנון אינטימי אישי על ידי משורר שאהבתו לפליני הופכת את הכתיבה לשירה." פחד אלוהים. מומלץ: לכל החברים של גב"ש, לאקזוטים, לשוחרי פליני, לסטלנים במאנצ'יז לשיחה, לסטודנטים לקולנוע ו/או הלקוחות של האוזן השלישית.
| | | | |
| | | | | פרס בקטגוריית אבא גנוב
| | | | | מספיקה הצצה חטופה בכריכת ספרו של "באבא ג'י" מאת יונתן יבין, הבנשל, כדי שהמוח יוצף בדמות האיש מרוממה. הבנשל בחר לכתוב ספר על "אבא." לא שלו, השתגעתם? הרי מצוין בכריכה שכל קשר בין המציאות לכתוב הוא מקרי בהחלט.ברור.סוכנות עם עובד, שיודעת שכרומוזום הסלבריטאות מקדם מכירות, הסתפקה במעט מילים בגב הספר: "מה אתה יודע על אבא שלך? ממה הוא מפחד? מה הוא חושב על אהבה? מה החלום הכי גדול שלו."? אתה מיד חושב לעצמך, אוי, כל השאלות שחיים יבין עדיין לא ענה עליהן. אבל אז,בטוויסט יחצני מג'עג'ע,הם מספרים שנדב (שברור שאין לו שום קשר ליונתן) לוקח את אביו (שאין לו שום קשר לחיים) לטיול בהודו ובלה בלה בלה. האיור על הכריכה: בדיוק כמו הספר, פרי עטו של יבין-ג'וניור, מנצל עד תום את מעמדו היביני. איור של מכתב אישי בכתב צפוף, שמזמין חטטנות טבעית שמחייבת אותך להגיע לדוכן הספרים עם זכוכית מגדלת, או לקנות את הספר ב79- שקל. הסיבה: אה, ברור, זה נורא מעניין לחפש מה דומה ומה שונה בין הספר למציאות, מה מקרי בהחלט, ומה בהחלט לא. בכל מקרה הספר מוקדש לכל אחיו של יבין ו-שימו לב להתרסה המחתרתית שהקטן הוסיף שם: "לאחי בני האדם - די." אחלה.
| | | | |
| |  | | כריכת הספר "באבא ג'י" מאת יונתן יבין |
| | | | | פרס בקטגוריית בעזרת השם
| | | | | בגלל שהשם "געגועים למקס" נשמע לי מוכר, הרמתי. מאחורה ירתה יהודית קציר מחמאות בקצב מעלף וגורף: "כתוב היטב, סוחף, משעשע, חכם ונוגע ללב." או-קיי, יש גם אילוסטרציה חביבה של קטנוע צהוב דומם, קסדה כתומה שמונחת על אדן החלון והספרה .7 יש עלילה לא מסובכת שעוסקת באיזה בחוריקו "מורכב ורב קסם שנהרג בתאונת אופנוע מסתורית." אה, אבל העניין זה יודית קציר. היא מצייצת סופרלטיבים כאילו היא היתה ג. יפית והספר לא יותר מאבקת כביסה משובחת. אם קציר היא אוטוריטה עבורכם, יש מצב לדפדוף. גם אם אתם שייכים לזן האנשים שנוהגים לקנות דברים "כדי שיהיה בבית," ניתן לשקול רכישה. בכל מקרה, בכירים בתעשייה טוענים שלילך סיגן לסדרת פרוזה זה יותר מדודי בלסר לקסטרו.
| | | | |
| |  | | יהודית קציר. צילום: רובי קסטרו | /images/archive/gallery/119/729.jpg |
|
| | | | | פרס בקטגוריית יופי טופי
| | | | | "פוף ופאף" הוא אולי שם עם ניחוח מרגיז, אבל הוא מוגש יופי כמו הטופי הכי צבעוני בקיוסק שבוע האריזות. כריכה שמביאה את החשק לתפוס ולחבק. כמה עולה? 64 שקל. וואי, זול, אני אקנה ואחר כך אחשוב מה לעשות עם זה בבית. חנוך פיבן, איש שיוצר מציאות מחפצים ושבבי תירס, חבר לנרדה בן יעקב, קופירייטרית שמתסרטת מציאות מחרוזים (מילקי הורס, זוכרים? זה שלה) ויחד הם יצרו ספר: "לקטנים ולגדולים." גם מקדימה וגם מאחורה, לא משנה מאיפה אתם מסתכלים, קודם כל תפתחו את הארנק ורק אחרי זה את הספר. כי כמו הפיצ'פקעס מאיקאה שליד הקופות, שפשוט אי אפשר לא לקנות, גם את "פוף ופאף" אתם רוצים על המדף שלכם, כי הוא פשוט מקסים.
| | | | |
| | | | | פרס בקטגוריית שפה זרה
| | | | | "חדוות הלשון" של רוביק רוזנטל הוא ספר שמיועד לכל האנשים שהיו מתים להבין את קסטל-בלום ו/או יש להם אובססיה כפייתית למילים נטולות עלילה ו/או ניקוד נטול צורך. למעשה רק על פי הכריכה מבינים שהוא נכתב למעני ולמען חוג חובבי התפתחות השפה העברית הנכחדת בכיף.
האמת, זה נורא יקר 84) שקל) אבל אם מסתכלים על זה פרקטית, נראה על פניו כי מדובר בתרגומון הכי מעמיק לעו"שת המצויה (שפת רחוב וביטויי ביבים.( כרך חובה בכל בית, סוג של עזרה ראשונה להורים שרוצים להבין את השפה של ילדיהם ולכל אלו שלא שמו לב ש"מאז שבגרוש היה חור," "הזמן גַרמן" ואפילו "החבל"ז" שנהיה "מזמז" הפך ל"ס›ף" (יש להגות בג'ודיות, כלומר ס›ף בלי ה-ו.(' גילוי נאות: לא עמדתי בפיתוי (בכל זאת רוזנטל הוא חבר מערכת, בעל טור בעיתון וזה) ועלעלתי. מצאתי שם כמה הסברים למונחים שבהיסח הדעת המצאתי ועד היום לא היה לי מושג מה המשמעות שלהם. האיור של יערה עשת על הכריכה לא עושה עם הספר החשוב הזה שום חסד. לסיכום: תשיגו, אבל ת'שבעו שאתם קוראים עד הסוף.
| | | | |
| | | | | פרס בקטגוריית האקס-מיתולוגיות
| | | | | הסופרת קארין ארד (מחברת מניפסט "אל תעצבנו לי את הדגדגן(" משיקה את "נשים, הוראות הפעלה." מבחינה כריכתית בלבד (ולא תוכנית חלילה) מדובר באטרקציה מרעננת שמשווקת כגימיק בשתי מהדורות. אחת לבנים (כחול) ואחת לבנות (ורוד.( שני צילומי כריכה (של ארד) בעירום! מזמינים להרים, להפוך ואף לשקול רכישה. גב הכריכה מספק תקציר הומוריסטי ומגלומני ומצ"ב אזהרה: "עיון בספר עלול לגרום לזעזוע קשה, שנאת נשים, שנאת אישה ספציפית, להיות אובססיבים למציאת תרופה נגד פיאם-אס, להתעצבן נורא, להשתעשע." במחיר של 84 שקל לכריכה מומלץ לכל בוגרות אקדמיית עירית לינור, שעדיין במקום להתעסק בפופיק מתרגשות כשיוצא להן להגיד בקול רם: "דגדגן."
| | | | |
|
| | | | | |
 |
|
| | |
|
