 |
/images/archive/gallery/111/401.jpg אמנון דנקנר
צילום: נעם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| בחינה לעומק מעלה חשד כבד שעדנה ארבל פעלה ממניעים פוליטיים להרחיק אנשי ימין ממוקדי הכוח. המקרים של רפול, נאמן וריבלין היו מעשי הבריונות הפוליטית הבוטים ביותר שלה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יש משהו מעצבן בכך שהתפלגות התמיכה בין מני מזוז לעדנה ארבל נגזרת על פי מפתח מפלגתי, כשאנשי הימין מתנגדים לארבל ואנשי השמאל תומכים בה, בעוד שלגבי מזוז התמונה הפוכה. לכאורה, זה לא היה צריך להיות ככה. דיון ענייני בשאלות משפטיות אינו צריך להיות שיקוף של אידאולוגיות מדיניות וחברתיות. אבל במבט שני ברור מדוע זה כך. עדנה ארבל, בשנותיה כפרקליטת המדינה, עשתה דברים בתחום המקצועי שמחשידים אותה באופן חמור עד היום במעורבות פוליטית אסורה, או ליתר דיוק בפעולה בתחום המשפטי פלילי, במטרות זרות ששורשן פוליטי מפלגתי.
המעורבות הזאת נעשתה תמיד נגד אנשים מהצד הימני של המפה הפוליטית, ומניעיה היו הרחקתם ממוקדי כוח בתחום מערכת אכיפת החוק. האופן שבו נעשו הדברים מעורר חשד כבד כי עדנה ארבל ואנשי החבורה שלה לא בחלו באמצעים כדי לבצע פוטש או למנוע מינוי בתחום הפוליטי, כדי לשמור על האחידות המחשבתית, החברתית, האידאולוגית והמנטאלית של החבורה, הרואה עצמה מגוננת על סוג מסוים של השקפה ופרקטיקה בתחום המשפטי.
כל מי שעיניו בראשו יודע כי זה הרבה מעבר לחשד. לכן, אין פלא שהימין מרגיש רדוף על ידי פרקליטת מדינה, שכבר שנים לא מעטות חוסמת את דרכם של אנשיו להשפעה על מערכת אכיפת החוק. יש שלושה מקרים בולטים, שכל אחד מהם הוא שערורייה, ושמעולם לא נבדקו ונחקרו כראוי, ולמרבה הבושה יש להודות גם שלא נחקרו כדבעי על ידי התקשורת. זו לא הפכה אף אחד מהמקרים האלה לסיפור, למרות שלכל אחד מהם היו כל המרכיבים של סיפור עיתונאי שערורייתי עסיסי.
המקרה הראשון הוא זה של ראש מפלגת צומת רפאל איתן "רפול", שבעת שדובר על מינויו לשר לביטחון פנים הוגש נגדו על ידי הפרקליטות כתב אישום. להגיד על כתב האישום הזה שהוא היה ברמה של שנה א' משפטים, כמו שאמר מזוז על הטיוטה בעניין שרון, יהיה עוד מחמאה. זאת משום שזה היה כתב אישום כה מופרך עד שהוא נזרק מבית המשפט מיד לאחר הקראתו, ועוד בטרם נדרש הנאשם להשיב עליו. אבל המטרה הושגה: מינויו של רפול סוכל.
המקרה השני הוא זה של יעקב נאמן, שמונה לשר משפטים ומיד נקלע לריב עם היועץ המשפטי וצמרת המשרד. נאמן, הדתי והימני, מצא עצמו נחקר במשטרה, כתב אישום הוגש נגדו, והוא נטש את משרד המשפטים כדי להתגונן בפני מה שהתברר בפסק הדין כעלילה מרושעת, תיק תפור. הוא זוכה, אבל המטרה הושגה: הוא עף ממשרד המשפטים עוד לפני שהספיק לחמם את כיסאו.
מקרה נוסף הוא זה של ראובן ריבלין, שאחרי ניצחונו של שרון בבחירות על אהוד ברק נראה כמועמד מוביל להיות שר משפטים ומיד זכה לכותרות מרשיעות, חקירת משטרה ומערכת לחישות ארסית, בגין חשדות מגוחכים. אלה נופחו על ידי המשטרה והפרקליטות, עד שגוועו סופית רק לפני כחודש. אבל בינתיים הושגה המטרה, וסוכלה אפשרות מינויו לשר משפטים.
כשמצרפים לכל המקרים האלה גם את ההאשמה של מזוז כי ארבל סימנה את שרון כמטרה, ורק אז הלכה לקושש עובדות מרשיעות, ועוד בחוסר הצלחה, אין פלא שהרקורד הזה מעורר חימה בקרב אנשי ימין. אנשי השמאל, לעומת זאת, תומכים בארבל ואף מעריצים אותה, מאותן סיבות בדיוק: שהיא מנעה את חדירתם של אנשים כנאמן, רפול וריבלין לאותו קודש קודשים של המשפט הישראלי, אותו כור גרעיני של עשיית הצדק כביכול שאינו אלא שכונה מבוצרת של "אנשים משלנו".
הבירור האמיתי של מעשי ארבל בפרקליטות צריך להתרכז בשלושת המקרים הללו, משום אין ערוך לחומרתם. הם היו מעשי בריונות פוליטית בוטה, תוך שימוש לרעה בכוח השרירים של מערכת החקירה והאכיפת החוק למטרות זרות. העובדה המרה כי כל הפרשות הללו לא בוררו הביאה לכך שיושבת עכשיו בבית המשפט העליון שופטת מאוד שנויה במחלוקת, מאוד פוליטית ומאוד חשודה במעשים לא כשרים. כל חוגגי הניצחון הגדול בשם שלטון החוק כביכול על שהצליחו להכניס אותה לעליון, יודעים היום היטב כי מה שהם חשבו שהרוויחו, הפסיד בית המשפט העליון, הפסידה יוקרתו והפסיד מעמדו בציבור והאמון שרוחשים לו. d a n k n e r @ m a a r i v . c o . i l
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
|
 | |  | | עורך "מעריב" משנת 2002, סופר, בעל טור ופובליציסט. בעבר עבד ב"דבר", "הארץ" ו"חדשות". השתתף בתוכניות טלוויזיה רבות , הבולטת בהן "פופוליטיקה" בערוץ 1. נשוי ואב לשני בנים | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
