 |
/images/archive/gallery/112/626.jpg רונית אלקבץ ודנה איבגי
(צילומים מתוך הסרט ''אור'')  |
|
|
|
|
|
|
| מאיר שניצר מפרגן ל"אור", הזוכה הישראלי בקאן, שמערבב בהצלחה מלודרמה טורקית עם אמירה חברתית |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אמא, רונית אלקבץ, השתחררה זה עתה מבית החולים. מצב בריאותה לקוי ובתה דנה איבגי מתחננת בפניה שתפסיק כבר לצאת בערבים מהבית. האם, רותי שמה, היא זונה בתל-ברוך, והגיחות שלה אל מחוץ לדירתה המבולגנת נועדו להביא פרנסה הביתה. הבת, אור קוראים לה, לומדת בבית-ספר תיכון, אך בשעות הפנאי משלימה הכנסות בשטיפת כלים במסעדה שכונתית, בשטיפת חדרי מדרגות ופה ושם היא גם שמה יד על שכן בודד - עוזרת לו לאונן. הכל למען הפרנסה. הכל כדי שאמא רותי לא תיאלץ עוד לעטות על עצמה שורטס קצרים, להצטבע באיפור מלחמה (כאילו מגרה) ולעשות את הלילות בחולות.
נקודת פתיחה זו מתאימה למלודרמה קלאסית מהסוג שהיה מכונה
פעם סרט טורקי או רומן למשרתות: נשים חסרות הגנה גברית מבצרות לעצמן חומת מגן זעירה ודי פריכה באמצעות מכירת הגוף בזיל הזול.
אין-ספור פעמים כבר סופר סיפור שכזה בעבר, ובכל זאת לקרן ידעיה, שכתבה (יחד עם שרי עזוז) וביימה את "אור", יש לבנה משל עצמה להוסיף לחומה הזו.
תרומתה הייחודית של ידעיה נובעת קודם כל מנסיונה האישי כפעילה חברתית הנאבקת כבר שנים למען שינוי דרסטי בטיפול בזנות בישראל - הן בפעילות ישירה והן באמצעות סרטיה הקצרים (האחד "אלינור", השני "לולו" ), שקדמו להפתעה המרעישה שחולל במוצאי-שבת בקאן "אור", סרטה הארוך הראשון, שזכה בפרס היוקרתי "מצלמת הזהב".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
רונית אלקבץ ודנה איבגי
|
|
|
 |
|
 |
|
בימוי ממושמע
|
|
|
 |
|
|
|
נוסף לגישה הפוליטית-חברתית של ידעיה, העומדת ברקע הפקת "אור" אך אינה מהווה בו חלק דומיננטי, הרי שסרט זה מצטיין דווקא באופן הקולנועי שבו מועברים רעיונותיו הבסיסיים בהחלט של התסריט שימוש נבון במצלמה בלתי מתוזזת (לורן ברונה הצרפתי צילם) ומתן הזדמנות נדירה לגיבורים - לפחות ככל שהדברים נוגעים לסרטים ישראליים - למצות בנדיבות את הסצינה, שאינה נקטעת בחוסר סובלנות אופייני. כל אלה בצירוף משחק מצוין של דנה איבגי, העושה תפקיד מורכב של נערה מתבגרת שתודעתה מתרוצצת בין סדרי עדיפויות סותרים זה את זה: מצד אחד, רצון למעט רומנטיקה וחום אנושי. מצד שני, החובה לדאוג לאם. כל זאת, בנוסף לתהליך התבגרות מינית מזורז מדי, שבו הנפש אינה מדביקה את הקצב של הגוף. בתפקידה הגדול הראשון, לאחר מספר תפקידים קטנים בסרטים, מוכיחה איבגי הצעירה, נצר לשושלת שחקנים, שהיא ממשיכה היטב את המסורת של אבא ואמא.
רונית אלקבץ, המגלמת את האם הזונה, מרשימה פחות בהופעתה מול המצלמה, בעיקר משום שהופעתה אינה זורמת באופן בלתי אמצעי, החיוני לסוג זה של הפקות קאמריות, והיא מנסה לשחק גדול מהחיים.
חשוב להדגיש את הישגי ההבניה של ידעיה והצילום של ברונה, משום ש"אור" מצליח לשלב בין אמירה סגנונית למסר חברתי. הדגשים שהושמו כאן על הצד החזותי אינם יוצרים ריחוק אסקפיסטי, הבורח מהמציאות, אלא דווקא משלימים אותה באופן מלא. שכונת העוני התל-אביבית, בה מתחולל הסיפור, אינה משתלטת על הסרט, אך הפן הוויזואלי שלה תורם את תרומתה השקטה באופן בלתי צעקני. כך גם דמויות המשנה - השכן הבודד, השכנה המודאגת, הנער המחזר, הקליינטים של אמא-שבקלות יכולים היה להידרדר לעיצוב קריקטורלי, אך משמעת של בימוי קפדני מונעת זאת.
"אור" הוכתר בפרס "מצלמת הזהב", המוענק לסרט ביכורים המוקרן בפסטיבל קאן בכל מסגרת שהיא. זהו הפרס הרוחבי המתקיים בקאן והוא חוצה את כל הקטיגוריות - מסגרת התחרות הרשמית, והמסגרות של "מבט מסוים", " שבועיים של הבמאים" ו"שבוע הביקורת הבינלאומית". בעבר הוכתרו בתואר זה, בין השאר, יוצרים כג'ים ג' רמוש, מירה נאיר, איידיקו אניידי ההונגריה, ג' ון טורטורו, מופידה טלאטלי מתוניס, ג' עפר פאנהי האיראני וברונו דומון הצרפתי, כולם כיום בימאי קולנוע מובילים. מותר להניח שהפרס יסלול במהירות לקרן ידעיה נתיב להפקה בינלאומית חדשה, מה גם ש"אור" רק החל השבוע את סבב הפסטיבלים שלו.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | מבקר סרטים ("כל העיר", "העיר", "הארץ", "קול ישראל", "מעריב") ועורך ("העיר", "מוסף הארץ"). שימש במשך שמונה שנים כמבקר הטלוויזיה של "מעריב". ספרו "הקולנוע הישראלי" הוא הלקסיקון המקיף ביותר על סרטים ישראליים | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
