 |
 |
|
|
|
|
|
|
| אני מסתכל על הנוער ורואה "מורדים" בלי שום יצר למרוד. |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אם לא היו תופסים אותי מעשן במחנה עבודה בקיבוץ מעיין ברוך, אולי עד היום הייתי חבר קיבוץ כפר עזה או נחל עוז על גבול הרצועה. הייתי אז בתנועת הנוער העובד והלומד, השנה הייתה .1960 אם אני לא טועה, עבדנו במטעי הבננות. היינו פטריוטים לחולצה הכחולה ולשרוך האדום, האמנו בשוויון ובסוציאליזם, חלמנו על מהפכה ועל נשיקה ראשונה עם עדנה או מיכל, החתיכות של עדת העוז קן צפון. איזה מניאק הלשין שאני מעשן, המדריך כינס את החבר'ה ושלח אותי הביתה. הייתי מבואס, ובמקום לנסוע הביתה הלכתי לישון בשק שינה ליד נחל דן. המזל החרא שלי התחיל כבר אז: זו הייתה נקודת מעבר של שטינקרים סוריים למפגשים עם כוחותינו. גיליתי לכמה חברים שאני הולך לשם. זה הגיע למדריך ומשם לצבא, שיצא לחפש אותי.
אחרי שמצאו אותי העלו אותי לאוטובוס ונתנו לנהג הוראה לפקח עליי עד התחנה המרכזית בתל אביב. זה היה סוף הקריירה שלי כחבר תנועת נוער וכמהפכן חולמני וחרמן לא קטן שהיה לו את האומץ - כשהייתה ערמה של חברה על הדשא - להתגלגל עם שק השינה עד מרחק אפס מאילנה ולגעת לה בציצי (היא ישנה) לעיניהם ההמומות של סמי, בוכוס, רמי ושאר החבר'ה.
היום, במבט לאחור, אני המום מהאומץ שהיה לי לקבל החלטה שלא לבזבז זמן בבית ספר תיכון, אחרי שהעיפו אותי מחמישית בתיכון הכי מחורבן בארץ ובעולם, שלווה היה שמו. אחרי שלא התאקלמתי כילד חוץ בקיבוץ מעלה החמישה מצאתי את עצמי עובד כשליח בקואופרטיב דן, מעביר לילות בברים הכי משוגעים באותה תקופה, מצלם וכותב לעיתון ספורט ואחרי זה ל"העולם הזה" וכולי פישר קטן בן 17-16.
בלעתי ספרים (מודה שהייתי גונב ספרים מחנויות), לפעמים שניים-שלושה ביום. עד כמה שזה מוזר, הייתי פריק של התנ"ך ובמקביל לפטריק קים ולבוק ג'ונס, ידעתי כמעט בעל פה את פרקי אבות. בזמן שהחבר'ה שלי מהתנועה תכננו ללכת לנח"ל ולקיבוץ, אני הלכתי למועדוני זימה ("צברה", "51", "אטום בר"); התחככתי בין אנשי הבוהמה (אלתרמן, תומרקין, קינן); ובין אנשי העולם התחתון (בוסי, יוסקאי, גזי). כשהייתי בן 18 היו לי כבר דוקטורטים בפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת דיזנגוף, אלנבי, כרם התימנים וחוף שרתון.
אני בקשר עם בני נוער היום. רובם דבילים, משעממים, חסרי מעוף, פוזאים, רודפי מותגים, רכרוכיים. רק למיעוט כמעט מבוטל ביניהם יש את הקטע של המרד, הסקרנות הבריא
ה, האהבה לטיולים ברחבי הארץ, יצר ההרפתקנות, תאוות הקריאה (תופעה שהולכת ונעלמת מאז שבא האינטרנט לעולם). כל פוץ בן 17 כבר בעל מכונית או מכונית בדרך, כל מנדבוש מחזיק לפחות פלצפון אחד ומערכות מוזיקליות במחיר חצי וילה, כל נקניק כבר ראה עולם. וזה בצד העשיר של המפה. בצד השני יש אלימות, סמים, אלכוהול, עוני כמעט טוטלי ועוד מעט ממש או-טו-טו תהיה ההתפוצצות.
ביום שבו נעלמו מהרחובות עשרות אלפי בני הנוער עם החולצות הכחולות, החלה נעלמת לאטה הציונות במובן החיובי שלה. הקיבוצים נמחקים; המושבים זה ברוב המקרים נדל"ן; החקלאות זה עובדים זרים; אהבת הארץ זה קברי צדיקים.
ממש בימים אלה נמצאת בארץ כנופיית "המורדים", חבורת נקניקים שטחית ורדודה, שגורמת לאלפי בני נוער לעמוד שעות בציפייה לראות אותם ולצווח בהיסטריה כמו בהמות מטומטמות. תשוו אותם לחסמב"ה של פעם ותבינו לבד למה אין עתיד למדינה הזאת.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
|
 | |  | | עיתונאי, שדר רדיו, איש טלויזיה, בעל טור ב"זמן ת'א", מתעסק מאז היותו בן 15 בתקשורת, חתן פרס "סוקולוב" לתקשורת ואיש השנה ברדיו. עצבני מוכר, מנהל מאבקים אנטי ממסדיים בעשור האחרון בכל הקשור לנכים, קשישים ולכלל הדפוקים במדינת ישראל | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
