 |
/images/archive/gallery/103/677.jpg מנהגי חדש? טומי לפיד
צילום: פלאש 90  |
|
|
|
|
| איש לא בחר בו, אבל לאור היותו נציג עמדות המרכז-שמאל בממשלה הימנית, הופך טומי לפיד למנהיג מתוך פשרה של השמאל, זה שמבקש לפנות לציבור שנמצא במרכז |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
יעל פז-מלמד
20/5/2004 11:44 |
|
|
|
|
|
|
|
לשמאל הישראלי יש מנטרה חדשה. "אין מנהיג", קוראים לה, והיא מתנגנת ברקע של כל שיחה על השאלה: "לאן הולך השמאל? ". אלא שלמחנה הזה, שמכונה שמאל אבל הוא בעצם מרכז, יש מנהיג. טומי לפיד. איש לא בחר בו לעמוד בראש המחנה, ויש להניח שגם הוא לא בחר במחנה הזה כדי לעמוד בראשו, אבל המציאות הפוליטית עשתה את החיבור, אולי בעל כורחם של שני הצדדים.
זה התחיל מייד לאחר כישלונו של ראש הממשלה במשאל ההתנתקות, כאשר ציבור גדול חש יאוש ותסכול מן העובדה שמעטים כל כך קובעים עבור רבים כל כך. אלא שאז צצה קרן אור ממקום די בלתי צפוי. "עכשיו הכל תלוי בלפיד ובשינוי", ניסו "שמאלנים" להרגיע את עצמם. "הוא לא ייתן לשרון לשבת בחוסר מעש", חיזקו את טענתם, כקופצים על שלל רב. ואכן, כבר למחרת תוצאות המשאל, אכלו לפיד ושרון ארוחת בוקר בחווה, ובין ביס לביס הודיע לפיד לראש הממשלה ששינוי לא תשב בממשלה אם לא יבוצע מהלך של התנתקות, או משהו הדומה לכך. זה היה השלב שבו למעשה, הפך מנהיג שינוי למנהיג מחנה השלום. לא כי זה מה ששני הצדדים בחרו, אלא כי לא היתה ברירה. אין מישהו אחר.
לשיטתו ולדרכו של השמאל, מדובר במצב די עגום. טומי לפיד? מה לו ולשמאל. אבל אם פוליטיקה היא אמנות הרע במיעוטו, הרי שבקואליציה הנוכחית שינוי היא הכי שמאלה שיש. גם חלק ניכר ממצביעי שינוי, שאת חלקם פגשתי בהפגנת ה-150 אלף , הם בעצם אנשי שמאל, או אנשי מרכזשמאלה, אם לדייק יותר. הם מצפים מן המפלגה שלהם שתפעל ליציאת ישראל מעזה, ומרבית חברי הכנסת שלהם, למעט שניים-שלושה, אכן מחויבים לעניין הזה. גם השמאל, אם נודה על האמת, איננו מה שהיה. ברובו הוא הרבה פחות רדיקלי, נוטה יותר למרכז המפה.
שלוש שנים וחצי של אינתיפאדה, ותרדמת החורף העמוקה שבאה בעקבות ההלם הגדול, עשו את שלהם. הסלידה משלטון הכיבוש ומן ההתנחלויות מעורבבת היום יותר מתמיד גם בתיעוב מן המתאבדים ומהפיגועים ומהרצחנות של הצד השני. זו אחת הסיבות שהמחנה הזה לא אימץ אל קרבו את הסרבנים. אבל מעבר לכך, השמאל הבין שאם הוא תאב חיים, הוא חייב לפנות לציבור גדול יותר, שעומד במרכז המפה, אחרת הוא יישאר קטן מדי ולא משפיע. לכן יוסי שריד ויוסי ביילין לא יכולים היום להיות מנהיגי השמאל. גם לא עמרם מצנע.
לכן השמאל תומך היום ביוזמת ההתנתקות, אפילו שברור לו לחלוטין שהסכם ז'נבה עדיף על פניה. אבל שאט הנפש מן המצב הקיים כה גדול, שהולכים על פשרות. בחלקן אפילו מרחיקות לכת. טומי לפיד הוא בהחלט אחת הפשרות, והיא לא כל כך קשה לעיכול כפי שאפשר היה לחשוב. אחרי הכל, האיש מדבר בשפה מוכרת ומובנת, אומר דברים שקל לשמאל החדש להתחבר אליהם, ויש כלפיו הערכה בזכות המאבק שלו נגד הכפייה הדתית. ושוב, למען הסר ספק, לא מדובר בבחירה מודעת. עצם ישיבתה של שינוי בממשלת הימין הזו, ועקב כך אחריותה לחיסולים, למחסומים, להריסות הבתים, אינה קלה עבור רבים בשמאל. אבל עדיין, זו המפלגה היחידה בקואליציה שיוצאת מפעם לפעם נגד אותם חיסולים ומבצעים צבאיים רחבי היקף.
לפיד חוזר ואומר בכל ראיון שלו שהוא מחויב לתהליך מדיני, נכון לעכשיו, תהליך ההתנתקות. מאז ומעולם היה הציבור בארץ מחולק לשני גושים עיקריים: שמאל וימין. היום הוא מחולק למרכזשמאלה, וימין. בראש גוש המרכז עומד יוסף לפיד. באופן פרדוקסלי בעל הברית שלו הוא אריק שרון.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
