המאבק בהפגנות סטודנטים - בעוכרנו
השבוע אסרה אוני' חיפה על סטודנטים ערבים להפגין בשטחה. גם מי שמתנגד לדעתם צריך לשמוע אותה, כך אולי נצא מאדישותנו
לו הייתה ההפגנה מתקיימת, היא הייתה עוברת בשקט, ותוך יום נשכחת. מרגע שדחתה ההנהלה את קיום ההפגנה, כבר מדובר באירוע, אייטם תקשורתי, אפילו ואולי בעיקר לתקשורת זרה. גם אגודת הסטודנטים, שסביר להניח שכוונותיה היו טובות, חטאה במחאותיה נגד ההפגנות.
אירועים מן הסוג הזה קורים אחת למספר חודשים באוניברסיטה, שמשקפת את החברה הישראלית באופן מוצלח ביותר, גם אם מעט רועש ואקטיבי יותר מהתושב הממוצע. פעם מדובר בביקור של שייח ופעם באירוע ציון שנה למלחמה. אך האירוע הוא רק תירוץ על מנת להפגין. צריך טריגר, הרי אי אפשר לקום בבוקר ולהחליט שמרימים הפגנה.
אינני תומך בנושאי ההפגנות הנ"ל, מתנגד להן, הן מקוממות אותי ומרתיחות את דמי. עם זאת, זכותם לומר את דעתם. יוצאים נגד המדינה? יש חוקים. עוברים על החוק? שישלמו. אבל כל עוד זה לא קורה, זכותם לומר זאת. על כך, יוכלו הארגונים לומר, גם החוקים נקבעו על ידי בעלי דעות ואג'נדה, ובמילים אחרות: על ידי הרוב היהודי. וזה נכון, אך עד שהם לא יציעו שיטה טובה יותר, אלה כללי המשחק. וזכויותיהם מאוזנות ומקבלות ביטוי בשפע.
צריך גם לחשוב מה יקרה אם ההפגנות הנ"ל ייאסרו. אם זכותם לומר את דעתם, שלפי נשיא בית המשפט העליון(בדימ'), אהרון ברק, הוגדרה אף כזכות חוקתית, תיאסר לחלוטין. מובן שמדובר במצב קיצוני, אך הוא מוצלח לצורך הדגמה. במצב שכזה, לא נדע מה דעתם. לא נדע שאזרחי ישראל הערבים חושבים שאנחנו פושעי מלחמה.
לא תהיה להם אפשרות לפרוק עצבים בדיבור, ועצבים, כידוע, צריך לפרוק בדרך כלשהי. ואסור לטעות, מדובר בנימוק שנאמר מנקודת חוזק. לא מדובר בחולשה. זה כוחנו והיתרון המוסרי שלנו. איזה הצדקה תהיה לאזרח ערבי ישראלי לנקוט באלימות כאשר זכויותיו נשמרות?
למען האמת, הציבור היהודי-ציוני יכול רק להרוויח ממחאות הארגונים. רוב הציבור בארץ לא מחובר לבעיות הנ"ל ומסתפק בזריקת קללה עסיסית בזמן קריאת כתבה על הפגנה בעיתון. התשובה להפגנות האלה צריכה להיות הפגנות נגד, אקטיביזם. האם מישהו יכול
כל מי שמצוי בעשייה חברתית בארץ יעיד כי אחד הקשיים הגדולים הוא להוציא אנשים מהבית. האדישות שעוטפת אותנו לא נעלמת. כנראה שזריקת הקללה בזמן קריאת העיתון מספיקה. אז נכון, כיום אנחנו בעמדת כוח. אך כדי לשמור על עמדה זו, אסור לנו להיכנס לשאננות. למי שלא עושה דבר, זורק הקללה למשל, אין זכות להתלונן.
האדישות היא המסוכנת לנו, לא הפגנות הציבור הערבי. האדישות שגורמת לפירוק החוסן החברתי שלנו – היא המסוכנת. מגמות האינדיבידואליזם וחוסר הערכים שפושטות. כל אדם לעצמו, ללא חוסן חברתי, ללא ערך משותף של ציונות. מדובר, כמובן, בתהליך ארוך שנים, שלא החל עכשיו. תמיד צריך לזכור: לא לעולם חוסן. רצוי שנזכור זאת, ונדאג להמשך הקיום והמפעל הציוני בכבוד הראוי לו. אלה הבעיות האמיתיות. לא הפגנה באוניברסיטת חיפה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם