מתי נוכל למחוק זיכרון רע בעזרת גלולה?
איזה זיכרון יש לכנימות, עד כמה ייפגעו יכולות המוח משתיית משקה דיאטטי והאם נשים באמת מאבדות מכושר הזיכרון שלהן אחרי לידה? פרופסור אדי ברקאי, חוקר פורץ דרך בתחום הנוירוביולוגיה, בא לבלבל לכם את המוח
"המוח האנושי הוא פלסטי מאוד, והוא מתכוון לפעולות שלפניו", אומר פרופ' אדי ברקאי (56),
דיקן הפקולטה למדעי הטבע באוניברסיטת חיפה וראש המעבדה לנוירוביולוגיה שם. "המוח מתעצב כדי להתמודד עם המציאות שמולו, ומה שמיותר לו הוא שוכח".
אז הדודה המעצבנת עם ה"אם את לא זוכרת מה רצית להגיד, זה כנראה לא היה חשוב", צדקה כל הזמן?
"במידה מסוימת כן, למוח האנושי יש זיכרון לטווח קצר, עד שלוש שעות, וזיכרון לטווח ארוך, שיכול לשרוד עשורים רבים", מסביר פרופ' ברקאי, "הזיכרון לטווח הקצר פגיע מאוד, ויכול להיעלם ברגע. אם תגידי לי מספר טלפון, אומר אותו לעצמי שוב ושוב כדי לא לשכוח, עד שאוכל לכתוב אותו. אבל אם יהיה עכשיו פיצוץ, סביר להניח שאשכח אותו. אם לא יהיה משהו שיסיח את דעתי, אני יכול לזכור אותו גם בעוד עשרים שנה - אם הוא חשוב מספיק".
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אז מה הופך זיכרון לטווח קצר לזיכרון מושרש היטב?
"הקשר הכימי בין תאי העצב שלנו משתנה", מסביר ברקאי. "זיכרון לטווח ארוך נבנה כשנוצר חיווט, ובשביל זה צריך להפעיל את הגנים. אם להשתמש באנלוגיה גסה ולא ראויה: זה כמו ההבדל בין שינויי תוכנה לשינויי חומרה. שינויי תוכנה הם הזיכרון לטווח הקצר, שהוא שביר וקל מאוד לשנות אותו. אבל לשנות חומרה זה כבר עניין רציני. שינית אותה, שינית את המערכת".
למה זו אנלוגיה לא ראויה?
"משום שלהגיד שהמוח עובד כמו מחשב זה עלבון למוח. מאז שהובן חלקו הייחודי של המוח בהגדרת מהותנו, בכל תקופה השוו את המוח למכשיר הכי משוכלל שהיה קיים בזמנם – פעם למערכת הקירור ופעם למערכת הקיטור. לנו יש בינתיים מחשב".
הפירוש המילולי של "מוח", בשפה העברית, הוא "מה שבתוך", מסביר ברקאי. מוח העצם הוא מה שבתוך העצם, ומוח הגולגולת הוא מה שבתוך, נכון – הגולגולת. "הקדמונים קראו לו מוח כי הם לא ידעו מה הוא עושה, למרות שאנו מכירים התייחסות למוח עוד בפפירוסים מצריים מהמאה ה־17 לפני הספירה. אנשים עמדו בידיים ריקות מול הטבע ובנו תיאוריות. בדומה לזה הם בנו את המושגים מוסר כליות, חוכמת הלב ומרה שחורה. הם האמינו שהמוסר נמצא בכליות, החוכמה בלב והדיכאון בכבד".
במעבדה לנוירוביולוגיה שהקים ברקאי כבר לפני 17 שנים, עובדים היום שישה דוקטורנטים ושתי חוקרות בדרגת דוקטור שהן למעשה שותפות מלאות להתוויית הדרך של המעבדה. כל אחד מהם חוקר פן אחר של "מנגנון הזיכרון ארוך הטווח במוח היונק".
מה היא בעצם נוירוביולוגיה?
"ביולוגיה של מערכת העצבים, ואני חוקר במסגרתה את הזיכרון והלמידה. מה שאני עושה הוא ללמד חולדות ועכברים איך לפענח מבוך של ריחות ולהגיע לטיפת מים שנמצאת בקצה המבוך. בהמשך אני בודק מה הם למדו. החולדות חכמות מאוד, וכשהן לומדות משהו הן נעשות חכמות יותר. חולדה שעברה מבוך אחד, תעמוד במבחן הבא טוב יותר מחולדה שלא למדה כלום. שמעי, מה שאומרים בבתי המדרש, זה עובד - מי שלומד תלמוד יהיה חכם. אתה לומד ללמוד, וזה חשוב מאוד. כל יצור חי יכול ללמוד, גם ג'וק".
מה הוא לומד? אנחנו הרי מרססים אותו בשנייה.
"הוא יודע שלא כדאי לו לבוא לפה".
ברקאי הוא אולי התקווה הגדולה של כל האמהות החרדות לעתיד ילדיהן: הנוירוביולוג המכובד סובל מבעיות קשב וריכוז. "הייתי תלמיד לא מוצלח", הוא אומר בחיוך. "לא הייתי מופרע ולא הייתה לי בעיית התנהגות, כך שהמורים לא הציקו לי. חשבו שאני סתם לא רוצה ללמוד. אבל הפרעת הקשב עבדה לטובתי".
איך הפרעת קשב עוזרת לתלמיד כושל להפוך לחוקר מוח?
"אנשים בעלי הפרעות קשב מרגישים שהם מפספסים משהו, ויש להם עולם פנימי עשיר, ועולם פנימי זה דבר טוב למדען. אבל אני לא יכול ללמוד כשמלמדים אותי. כשאני קורא אני יכול להתרכז, בהרצאות אני הולך לאיבוד".
כבר בכיתה ג', ובניגוד מוחלט למה שהראה בכיתה, ידע ברקאי שהוא יהיה מדען. "הרי מי הולך להיות מדען?" הוא שואל, "יש אנשים תחרותיים מאוד, שחייבים לקבל הכרה כחכמים וחשובים. יש אנשים שמוטרדים מבעיה של האנושות או המדע ורוצים לפתור אותה. ויש אנשים שקשה להם עם העולם והם בורחים לתיאוריה, למדע הבסיסי. אני שייך לסוג השלישי".
אחרי הצבא התחיל לחתור אל היעד: חקר המוח. הוא למד ביולוגיה באוניברסיטת באר־שבע וסיים שם דוקטורט בבית הספר לרפואה. את הפוסט־דוקטורט הוא עשה כבר במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת הרווארד. "חקרתי שם איך האצטילכולין – אחד המתווכים העצביים החשובים במוח – משפיע ברמת התא הבודד ומאפשר אגירה של זיכרונות לטווח ארוך ברמת הרשת העצבית", הוא אומר.
את המילים כתבתי, עכשיו תסביר מה אמרת.
"המוח מורכב מתאים", עונה ברקאי בחיוך ובסבלנות של מי שבאמת נהנה ממה שהוא עושה. "אפילו הזזת הזרת דורשת עבודה של רשת שלמה במוח. ביקשתי להבין איך מה שקורה ברמת התא משנה את הכלל. אם לתרגם את זה לעולם התיאטרון, ניסיתי לברר איך התנהגות של שחקן על הבמה משפיעה על הקהל. זיכרון הוא פעולה של אזורים נרחבים במוח, ואני מנסה לראות איך הפעולה הקטנה - שקל יחסית להסביר אותה ברמה הביוכימית וברמת המולקולות בתאים בודדים - באה לידי ביטוי בפעולה של קבוצות תאים גדולות במוח, עד כדי אזורים שלמים".
ומה גילית?
"גיליתי משהו חשוב מספיק כדי לקבל עבודה בארץ", הוא צוחק. "הביולוגיה מנסה לעשות רדוקציה – לתאר את החיים במושגים של הפיזיקה והכימיה, לתת הסברים מכניסטיים לתופעות. העבודה שלי היא חלק מהמאמץ הזה: לקחת תופעה התנהגותית, כמו זיכרון לטווח ארוך, ולתרגם אותה למשוואות פשוטות. המחקר שלי עוסק בתכונות חשמליות של תאי עצב. אתה יכול להסתכל עליהם כמו שמהנדס חשמל מסתכל על מעגל חשמלי".
את הדברים, אגב, הוא אומר בלי שמץ התנשאות: חוקר המוח שלפניי נקי מכל מניירות שחצניות ונטול כל פוזה של חשיבות עצמית. מודע היטב למגבלות המחקר, הוא מבקש לא פעם במהלך השיחה להכניס את הדברים לפרופורציה ולצנן התלהבות במקום שלא ראוי להתלהב מהמדע.
"המדע ממציא מודלים, הוא לא באמת מגלה את המציאות. הרי אלה לא באמת רק מעגלי חשמל. אם ניגשתי לבדיקת המוח כאל מעגל חשמלי, זה אומר שכבר החלטתי שהמוח עובד ככה - אבל זה לא מתאר את כל המציאות. המדע כל הזמן משליך את התיאוריה על המציאות, ובא עם כיוון שנבחר מראש. מה מייחד את המדע? העובדה שיש כלים אובייקטיביים, שכל בעל מקצוע יכול להשתמש בהם, כדי לבדוק אם יש איזו אמת בתיאוריה שלך".
"איזו אמת"?
"אני בכוונה אומר 'איזו אמת', כי אין למדע אמת מוחלטת. ועדיין, התיאוריה חייבת לתת ניבוי לתצפית אובייקטיבית, שכל מדען בעולם יכול לערוך אותה. יש לזה מגבלות, ויש לזה כוח עצום. הכוח לעשות משהו אובייקטיבי הוא גדול".
התיאוריה שמנסים לברר במעבדה של ברקאי, אם שכחתם, עוסקת בזיכרון לטווח ארוך. "יש לנו שתי בעיות עם הזיכרון: אתה לא מצליח לזכור את מה שאתה רוצה לזכור, ולא מצליח לשכוח מה שאתה רוצה לשכוח", הוא אומר. "אני מנסה לפתור את הבעיה הראשונה, ומחפש מנגנון להגברת הזיכרון, לשחזור של זיכרונות שאבדו".
זה יסייע לחולי אלצהיימר?
"המטרה הראשונה שלי היא לחקור את המנגנון. למה? כי אני רוצה לדעת איך הוא עובד. אם נהיה בני מזל, תוצאה חשובה של המחקר תהיה פיתוח טיפול למי שאיבד את הזיכרון. אבל קודם נלמד איך המכונה פועלת, ורק אז ננסה לתקן. חברת טבע נתנה לי מענק במסגרת הרשת הארצית למצוינות בחקר המוח, ואמרו לי: תחקור, אם יהיה משהו – נדבר. אני לא חוקר את המחלה, אבל אני חושב שלמחקר שלי תהיה משמעות שתאפשר לפתח תרופה שמפצה על אובדן הזיכרון".
מה בנוגע לצורך לא לזכור דברים שאתה רוצה לשכוח?
"את החלק הזה לומדים במעבדות אחרות, שמבקשות לטפל בפוסט־טראומה. כשאתה מעלה זיכרון ישן לתודעה שלך ומדבר עליו הוא נעשה פגיע, וכמו זיכרון לטווח קצר הוא עשוי להימחק".
על זה בנויה השאיפה של הפסיכולוגיה להימנע מהדחקה?
"הפסיכולוגים עבדו על זה בלי לדעת מהו המנגנון. הם פסיכולוגים, לא חוקרי מוח. אבל זה אכן מה שהביולוגיה אומרת: זיכרון שצף הופך לפגיע".
זה נשמע הפוך מההיגיון. הרי שינון מחזק את הזיכרון.
"לא מדויק. כשאת מספרת לי עכשיו סיפור ילדות, את מתארת משהו אחר לגמרי ממה שקרה לך באמת. תחשבי, למשל, על אמא שלך. המושג 'אמא' השתנה אצלך בשלושים השנים האחרונות. אמא שלך הייתה אז צעירה יותר, סמכותית יותר, ועכשיו היא מבוגרת, וגם את בוגרת. את מעלה זיכרון שקשור בה, אבל היא כבר אחרת בראש שלך. גם אם את מספרת לי על החתונה שלך, זה סיפור אחר לגמרי ממה שהיית מספרת בזמן שהתחתנת.
"הזיכרון שהעלית יכול להימחק אם תנתקי את פעולת הגנים שהופכת אותו לזיכרון ארוך טווח. זו התיאוריה, ויש לה הוכחות יפות בבעלי חיים. הוכחנו את זה כבר בניסויים בעכברים וחולדות, אבל עדיין לא בבני אדם. מסיבות ברורות אי אפשר במסגרת ניסויים להפסיק פעולת גנים בבני אדם, אבל זו התקווה הגדולה של הטיפול בטראומה".
זה ודאי מעורר שאלות אתיות קשות. לאיזו רמה של מחיקת זיכרונות נגיע? מי יקבע מה ראוי למחוק ומה לא?
"זה לא שונה מדילמה של ניתוחים פלסטיים לנערה בת 20. היא הרי פועלת כעת מרצונה החופשי לפי אידיאל יופי, ואולי היא תתחרט על זה בעוד עשרים שנה. מה עושים? לדעתי זו צריכה להיות החלטה של אנשים שונים עם הכשרות שונות, לא של מדען. באופן גס אפשר לומר שאם אדם סובל שלושים שנה מסיוטי מלחמה – תטפל בו. אם הוא סובל מאהבה נכזבת – לא".
הדבר הראשון שבולט במעבדה של ברקאי, מלבד מוחות העכברים והמכשור המשוכלל, הוא ריבוי הסטודנטים הזרים. כשאני מנסה לפתוח בשיחה עם אחד מהם, הוא מחייך בנימוס וחומק למיקרוסקופ שלו. "הוא לא מבין עברית", ברקאי מתנצל בשמו, "הוא בקושי שלושה ימים בארץ". לצד ארבע חוקרות ישראליות יש לו דוקטורנטים מהודו, מאיטליה ומסרביה. אנחנו צופים בבחור ההודי בשעה שהוא מזריק למוח העכבר המורדם חומר כלשהו, ואני מנסה לעקוב אחרי ההסברים המלומדים של הפרופסור. אלא שכשאנחנו מתקרבים מדי אל הדוקטורנט ההודי, הוא מסמן לנו לזוז מעט, כי אנחנו חוסמים לו את האור או האוויר או האווירה. האנשים כאן ללא ספק מרותקים למה שהם עושים: הם לא מבזבזים זמן יקר.
"אני מלמד פה את העכברים איך לעבור במבוך לפי ריחות. אנחנו מחליפים את הזרועות של המבוך בכל פעם ומבלבלים אותם", אומר ברקאי. "הלימוד לוקח להם כשמונה ימים. כשהעכבר כבר יודע להגיע לפי הריח למקום הנכון, במבוך הבא הוא יידע מיד להתמצא, למרות שיהיו בו בכלל ריחות אחרים. הוא גם ילמד מהר יותר משימה חדשה לגמרי שאינה קשורה לריחות".
שבוע־שבועיים אחרי תום הלמידה, החולדות והעכברים מורדמים ואז מוציאים את המוחות שלהם. מרגע זה יש לחוקרים 12 שעות לבדוק כיצד תאי המוח פועלים. לתלמיד מהודו ולחבריו יש לו"ז מוגבל מאוד.
מה החוקרים בודקים כרגע, בעצם?
"היבטים של שינויים חשמליים וכימיים בפעולת מוח החולדה, שמאפשרים זיכרון ארוך טווח ויכולת למידה מוגברת. אחרי שנלמד את זה, צריך לעבור מרמת העכבר לרמת האדם".
נשמע כמו עבודה סיזיפית. זה לא מייאש?
"אני נהנה מהדרך, לא רק מהמחשבה על השגת המטרה. אני לא הולך על הסיפור הגדול, אלא על הסיפורים הקטנים שבדרך, השמחות הקטנות. תחשבי על אמן: אם מעניין אותו רק הציור הסופי, הוא לא יכול להיות צייר. הוא חייב לרצות לקום בבוקר ולצייר על קנבס, גם אם בהתחלה הוא בסך הכול מצייר כמה קווים. אני לא מת גם על ההשוואה לאמנים, כי אני לא חושב שהחוקרים הם יצירתיים עד כדי כך, כמו שהם היו רוצים לחשוב".
אחת השמחות הקטנות הללו קשורה בהימנעות מאגירת זיכרונות מיותרים. "המחקר שלי לא היה הראשון לטעון שהמוח שלנו מוכרח להחליט על הסף לקליטת פרטים וזיכרונות כדי שלא יקרוס", אומר ברקאי. "זו טענה מקובלת במדעי המוח, שנובעת מהבנה תיאורטית של המגבלות החלות על ניסיון לאגור זיכרונות בצברים של תאי עצב, כשכל תא צריך להיות חלק מתבניות זיכרון רבות. המחקר שלי הראה מנגנון ביולוגי אפשרי לתופעה".
איזה זיכרון אני צריכה לשכוח כדי להפחית את העומס?
"בואי נסתכל על הפגישה שלנו עכשיו כזיכרון עתידי. כשתשבי לכתוב את הכתבה תצטרכי לזכור את השיחה הזו, אבל ממש אין לך צורך לזכור היכן חנית בזמן הפגישה שלנו. זה חשוב לך במשך הפגישה - כדי לחזור הביתה את צריכה למצוא את המכונית, וזו תופעה מורכבת בפני עצמה, כי נדרשת לזכור במשך שעות איפה חנית - אבל כשהזיכרון הזה יתייתר, את תשכחי אותו. תארי לך שהיית זוכרת כל מקום חנייה שהשתמשת בו בחייך. איזה בזבוז מיותר ומפריע של משאבים! אם המוח שלך היה מלא במידע על עשרות אלפי מקומות חנייה, הוא היה קורס - היית רואה את המקומות האלו נגד עינייך כל הזמן. חמור מזה, לא היית יכולה לזכור בוודאות מהו מקום החנייה הרלוונטי, זה שהמכונית שלך נמצאת בו עכשיו. אני לא חושב שמדובר בהדחקה. זו פשוט מחיקת מידע מיותר".
אז למה אנחנו מתעקשים לזכור חוויה מעצבנת מגיל 15, ושוכחים דברים מתוקים ומחזקים מאותו גיל ממש?
"מידע שריגש אותנו – לטוב או לרע – מעורב ככל הנראה בהפרשה של חומרים הנקראים נוירו־מודולטורים, כגון אצטילכולין. מציאותו של החומר הזה מעלה את הסיכוי ליצירת זיכרונות, משום שהיא משרה שינויים בו במיליוני – אם לא מיליארדי – תאי עצב בבת אחת, ובדרך המקלה עליהם לשנות את עוצמת הקשרים ביניהם. ואלה הם תנאי היסוד להיווצרות זיכרונות".
הכול מדעי, נטו?
"זו לא רק פעילות חומרית, אני משוכנע שיש נפש. אנשים פועלים מתוך תכלית, רוצים משהו מהעולם. לא סביר שאנחנו רק רצף של אטומים המופעלים על ידי חוקים שמכתיבים כל פעולה עתידית שלנו. כאדם אני משוכנע שיש משהו מעבר לזה, אבל כמדען אני חייב להסתכל בפיזיקה ובכימיה בלבד. זה המדע, אין לי כלים אחרים. ואת יודעת מה - זה עובד. בעזרת המדע הארכנו חיים של אנשים בארבעים שנה. את יודעת מה היה הסיכוי של אישה ללדת שישה ילדים לפני מאה ומשהו שנים? מה היה הסיכוי שרוב הילדים לא ימותו ושהיא תחיה ותגדל אותם? אפסי. המדע מצליח מאוד, וחקר המוח לא שונה מכל תחום אחר. בדיוק כמו בניית סכר או ייבוש ביצות: גם כאן אתה יכול לעשות טעויות ולגלות שלא היית צריך לייבש את הביצה.
"חיים בכדור הארץ 7 מיליארדים, ובעיקרון יש אוכל לכולם, למרות שאנחנו לא מחלקים אותו נכון. למדנו להוציא לחם מהאדמה, אף אחד לא אמר לנו איך. למדנו לשדר מידע. זה מדהים. אם אתה מבין איך הטבע עובד, אתה יכול לשנות אותו. ידע הוא כוח. אין לנו קרניים, אין לנו פרסות, אנחנו לא רצים מהר - אבל יש לנו מוח פלסטי, ועם זה שרדנו כמו גדולים. הצלחנו. אנחנו אשכרה מין מצליח".
יש משהו שאני יכולה לעשות כדי שזיכרון מסוים יהפוך לזיכרון שמור היטב?
"כן, לשכנע את עצמך שהוא זיכרון חשוב, ולנסות לקשור אותו אסוציאטיבית למשהו שוודאי לא תשכחי, כמו יום ההולדת של הילד או הכתובת של ההורים. אנחנו מאמנים את המוח שלנו לזכור דברים מסוימים, בין אם נרצה ובין אם לא. אדם שגדל בטבע, למשל, יהיה בעל יכולת גדולה לאתר כל שינוי בצמחייה או בקרקע באזור שגדל בו, בלי שהתאמץ לזכור".
הסובלים ממחלת האלצהיימר יכולים לשכוח את שמו של בן הזוג אבל לזכור מצוין את הילדות שלהם, והרי שניהם זיכרון לטווח ארוך.
"נכון, אנחנו סבורים שזיכרונות רחוקים נשמרים במקביל בכמה רשתות, והקשרים בין תאי העצב המשתתפים באגירתם חזקים יותר מזיכרונות מאוחרים יותר. לכן קשה יותר למחוק את עקבותיהם במוחנו".
נכונה הטענה שדיאט קולה גורם נזק לזיכרון?
"זה בובע מייסעס. צריך לשתות דיאט ברמה של אולי חבית שלמה ביום כדי שזה יפגע בזיכרון, אם בכלל. אלה שטויות. לא מכיר מישהו שהוכיח את זה. אני לא רופא אלא חוקר, אבל אומר לך שאלה שטויות".
יש קשר בין לידות לשכחה, או שגם זה רק תירוץ?
"אולי הזיכרון שלך נפגע אחרי הלידה כי יש לך עוד ילד לטפל בו. אולי מה ששכחת, פתאום לא חשוב לך. כשאתן מגדלות כמה וכמה ילדים, עובדות ולומדות - אתן עושות מאמץ מוחי אדיר. מומחה צמחים מפורסם אחד היה מסרב לזכור את שמות הסטודנטים שלו. הוא היה אומר: 'למדת שם של בן־אדם, שכחת שם של פרח'. זה כמובן לא עובד ככה באמת, אבל זה משפיע".
יש אנשים עמוסים לא פחות מאחרים, ובכל זאת יש להם זיכרון מבריק. מדובר בכישרון מולד, או שהם פשוט יודעים לאמן את השריר הזה נכון יותר?
"בהחלט אפשר לאמן את המוח לזכור טוב יותר. אם כי המוח הוא לא שריר, אז לא כדאי להשתמש בדוגמה המעליבה הזו. ויש גם כישרון מולד. יש אנשים עם זיכרון צילומי, למשל, אבל זה לא עושה אותם אנשים מבריקים בהכרח. ההפך, זה גם יכול להכביד על חייהם, כמו בדוגמה של מקום החנייה".
למקרה שחלשה דעתכם מול השכן שיודע לצטט מקורות שלמים בעל פה, ושלעולם לא יטעה בנוגע לשם המדויק של רחוב או מילים לשיר, לפרופ' ברקאי יש משהו מעודד לומר לכם: "אנשים שעשו קפיצות דרך אמיתיות בעולם המדע הם מי שידעו להביט במציאות על מורכבותה, להשתחרר מדעות ואמונות שרווחו בזמנם, להבחין בין עיקר לטפל ולנסח חוקים פשוטים וברורים המתארים באופן אלגנטי ואסתטי את העקרונות שמתחת למורכבות. כמובן, אי אפשר לעשות זאת ללא זיכרון, אבל לא הייתי אומר שזיכרון חזק הוא התכונה המכריעה כאן".
אז זיכרון מבריק הוא לא בהכרח יתרון, אבל גנים יהודיים, ובעיקר תרבות יהודית, ודאי לא יכולים להזיק. "לחקר המוח בארץ יש שם נהדר בעולם", אומר ברקאי. "זו הסיבה לכך שמגיעים לכאן המון תלמידים מצוינים שרוצים לעבוד איתנו, כולם דוקטורנטים. יש פה משהו. חקר המוח בארץ מפותח בצורה יוצאת דופן, ולפעמים אני חושב: לא יכול להיות שיש פה כל כך הרבה כישרון!"
והנה ברקאי מפריך את זעקות השבר המוכרות: "אין אצלנו בריחת מוחות. הכול שטויות", הוא קובע. "יש המון ישראלים מוכשרים עם יכולת מחקר מופלאה, ופשוט אין לנו מקום להחזיר אותם אליו. קיבלתי השנה לפקולטה חוקר צעיר שקיבל המלצה מהפרופסור שלו בסטנפורד, לא פחות. והוא כותב: 'בכל 42 שנותיי בסטנפורד לא פגשתי בחור מוכשר כל כך'. בשבילנו הוא בחור מקריית־חיים. אבל כמה מקום יש כאן? זו לא בריחת מוחות, זו הברחת מוחות, פשוט אין לנו איך לקלוט כל כך הרבה כישרונות. אנחנו יהודים שרוצים ללמוד ולחקור – זה עניין תרבותי וערכי. יש בארה"ב עבודה, ולנו אין לתת. זו טרגדיה. אבל אלה הכישרון והתרבות היהודיים, מה לעשות? הבדיחה הרי אומרת שלפי היהדות מותר לעשות הפלה כל עוד העובר לא סיים בית ספר לרפואה".
אז מה עושים כדי שהכישרונות הללו יישארו בארץ?
"אנחנו צריכים לפתח תעסוקה אלטרנטיבית לחוקרים גם מחוץ למוסדות האקדמיים. אולי בהיי־טק, בביו־טק או בהוראה מתגמלת. אנשים רוצים לחזור הביתה. לטוס לעבוד בחו"ל זה נחמד, אבל בשלג השני בן הזוג או בת הזוג כבר רוצים לחזור ארצה, ואתה מוזמן להצטרף אם בא לך. האמריקנים טובים ונדיבים, אבל אתה מבין מהר מאוד שלא טוב להיות מהגר. הייתי במשך שלוש שנים בחו"ל, אבל הרוב זקוקים לחמש או שבע שנים. הם מחכים שם לעבודה שתתפנה כאן. באמת אין מקום לכולם. לכן אני חושב שטוב מאוד שנפתחה אוניברסיטה באריאל. שיקלטו גם שם. שיפתחו עוד מעבדות".
אם אנחנו כבר בענייני אקדמיה, אתה חבר סגל באוניברסיטת חיפה, שדחתה הצעה להעניק תואר לשם כבוד לפרופ' ישראל אומן, זוכה פרס נובל.
"סברתי כמובן שיהיה זה לכבודה של אוניברסיטת חיפה אם פרופ' ישראל אומן יכבד אותנו בקבלת דוקטורט כבוד. יש ברשת עצומה בחתימת 150 חוקרים מהאוניברסיטה המביעים שאט נפש והתנגדות עזה להחלטה שהתקבלה, ואני ביניהם. התקשרתי אליו אישית, כדיקן הפקולטה למדעי הטבע, כדי להביע באוזניו את הסתייגותי מההחלטה. זו באמת הייתה בושה וחרפה".
אז גם באוניברסיטה יש זיכרונות משני הסוגים, נעימים יותר ונעימים פחות, ושניהם זוכים להתייחסות מחקרית. המחקר הקוטבי לזה של ברקאי מבקש לגבור על הזיכרונות הקשים. "אני מאמין שבדור הבא נגיע למצב שנוכל למחוק טראומות, אחרי שנדע לבודד זיכרון כך שנוכל לפגוע בו ורק בו", הוא אומר. "זה לא מובטח, אבל נראה שלפחות את הכללים הבסיסיים הבנו. כדאי לזכור שהעובדה שניסחת את חוקי ניוטון לא אומרת שאתה יכול לטוס לירח, אבל עשית צעד בכיוון".
איך זה יקרה?
"אי אפשר לדעת בשלב הזה אם יהיה טיפול תרופתי או חשמלי, או שילוב שלהם. יש לנו כיוון כללי, אבל הדרך ארוכה. אני לא רוצה שאנשים יפתחו אשליות, זה הרי לא יקרה מחר, אז כדאי להבהיר: אנחנו עדיין לומדים. הכול בנוי כרגע על מודלים. שום דבר במדע לא נכון לנצח, והמדע אף פעם לא מוכיח כלום, הוא רק מאושש השערות. הרי על פי עקרון ההפרכה, ברגע שהוכחת משהו הוא כבר לא מדע. יש הבדל בין מדע למתמטיקה. המדע לא ירד מהר סיני, בני אדם המציאו אותו. הוא לא אמת מוחלטת".
אל תתבלבלו, עם כל ההסתייגויות שלו מהמדע והקפדתו לציין "לא יודע" על כל עניין שלא חקר או למד, ברקאי מאוהב בתחום עיסוקו. "תראי כמה הביולוגיה מרתקת, וכמה היצורים החיים הם יצורים לומדים", הוא אומר. "ברמת הגולן, למשל, יש עזים שמלחכות עלים, ועל העלים האלה יש כנימות. כשהעז מלקקת את העלה, הכנימה מתה. לכנימה יש מנגנון: היא חשה את נשימתה של העז ויודעת להיזהר ממנה. אם העז מתקרבת, הכנימה נושרת לארץ, וחוזרת לעלה רק אחרי שהעז הולכת. ככה הן שרדו שם. זה מרתק".
איך למדת את זה?
"ראית בדרך שלט, 'מעבדת חרקים, נא לא לרסס'?" הוא שואל בחיוך, "ראש המעבדה הזו הוא חבר שלי".
אחרי כל העיסוק בזיכרון, איך הזיכרון שלך?
"אני טוב במספרים, פחות בשמות. זיכרון ממוצע בסך הכול. ואת?"
אז בקשר אליי. ובכן, פעם היה לי זיכרון מצוין, אבל היום יש לי זיכרון של חתול מת, בלי אפליה בין מספרים לשמות. פעולת הגנים לא במיטבה, אבל חוכמת השינון מתאמצת לזכור לכבות את הבוילר בזמן.