ביקורת "המייסד": סרט עם מעט מאוד בשר
סיפור ההשתלטות של ריי קרוק על "מקדונלדס" והפיכת המסעדה של שני האחים התמימים מק ודיק לאימפריה, מעניין ואף מרתק וגם רלוונטי לימינו אנו. אך מה הטעם בהפקת סרט קולנוע אם אין לו ערך גבוה משל ספר-קלטת? // ביקורת קולנוע
''המייסד'', במאי: ג'ון לי הנקוק
זה סיפור שמתחיל באחים מק ודיק מקדולנלד, שמצאו דרך לייעל את המסעדה שלהם ולהפוך אותה לרווחית ופופולרית, ואחד, ריי קרוק, סוכן-נוסע המוכר מערבלים למילקשייקים. כשקרוק מגיע אל המסעדה הקליפורנית בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת, בעקבות הזמנה חריגה של שמונה מערבלים, הוא מבין שגילה אוצר. הוא מציע לפקח ולנהל עבור האחים את כל מה שקשור בזכיינות לסניפים נוספים של המסעדה, נושא רגיש עבורם בגלל נסיון העבר. הסרט מספר לנו כיצד לאט ובהתמדה מצליח איש המכירות הכושל להביא את עצמו לעמוד בראש התאגיד שאת סניפיו אפשר למצוא היום כמעט בכל מקום על הפלנטה.
יש שתי מגמות בולטות בקולנוע ובטלוויזיה של השנים האחרונות שקל להצביע עליהן: מחזור של חומרים ישנים ("מלחמת הכוכבים", "מסע בין כוכבים", "מקגיוור" - וזה רק באות מ"ם) וסרטים המבוססים על אנשים או אירועים אמיתיים ("התאוריה של הכל", "משחקי חיקוי" ועוד ועוד). שתי המגמות נובעות מאותה מצוקה - לפתח סיפור עם דמויות מורכבות זה תהליך ארוך. הרבה יותר קל להתחיל לעבוד כשהבסיס כבר נמצא שם, ומוכר לקהל.
בתוך ה"מבוסס על סיפור אמיתי" נמצא הביו-פיק. גרסאות מצולמות של ביוגרפיות של אנשים חשובים יותר או פחות בהיסטוריה, המובאות בדרך כלל כך שאנו רואים על המסך את האפיזודות החשובות בחייו של נשוא הסרט. בשנים האחרונות יכולנו לראות, בין היתר, סרטים על חייהם של סטיב ג'ובס, אלן טיורינג, סטיבן הוקינג ומרטין לותר קינג. על גבי קשתות הזהב, הטרנד הזה ממשיך איתנו גם ב-2017.
"ג'קי" בכיכובה של נטלי פורטמן, על אשת הנשיא המפורסמת בדרך אלינו, וכן "מאחורי המספרים" על מתמטקאיות שחורות שעבדו בנאס"א, שזכה להצלחה קופתית מפתיעה בארה"ב. עצם היותו של סרט ביוגרפי לא מבשרת בהכרח שמדובר בסרט גרוע או דל, כפי ששתי הדוגמאות האחרונות מוכיחות. "סטיב ג'ובס" של דני בויל, למשל, הצליח לשבור מעט את הנוסחה. אבל לרוב מדובר במה שנראה כמו גרסה מצולמת של סרט תיעודי. מהבחינה הזו, "המייסד" לא מתרומם, לא מקורי, לא מעניין, לא מותח, לא מרגש ואפילו הופך ברגעים מסוימים לסרט תיעודי יבש כמו ביג מק בלי רוטב סודי, כשהאחים מקדונלד מתארים בפני קרוק כיצד פיתחו את המסעדה שלהם.
את הסיפור של ריי קרוק אפשר לספר במספר דרכים. יש את הגרסה של קרוק עצמו, זו שהתאימה לאמריקה העסקית, הקואופרטיבית, מעין סיפור סינדרלה (אם סינדרלה הייתה כריש טורף) על אדם שלקח רעיון מידיהם של מי שלא ידעו לטפח אותו והפך אותו לאימפריה בינלאומית, ויש דרך ביקורתית יותר, ברוח ההתעוררות החברתית של השנים האחרונות, כזה שמדגיש את הצדדים הפחות מוסריים של עולם העסקים הדורסני (כמו "מכונת הכסף" מ-2015, על משבר הסאב-פריים).
במקרה הזה הסרט נוטה יותר לאפשרות השנייה, ולכן לא מפתיע שהתסריט של רוברט סיגל ("המתאבק") נכתב בהשראת הסרט "הרשת החברתית", שמציג זווית קצת אחרת על מצליחנים. סרטו של דיוויד פינצ'ר מ-2010 המגולל את הדרך בה "חילץ" סטודנט צעיר את מה שיגדל להיות הרשת החברתית שתשנה את העולם מהתאומים וינקלווס, מציג גרסה מחמיאה פחות לדמותו של היזם, בתור כזה שפשוט יודע איזה רעיונות כדאי לגנוב. גם בסרט "המייסד" יש לנו יזם, אמנם לא צעיר, המגלה רעיון טוב ששייך במקרה לצמד אחים אחר, ומנצל את המידע שברשותו עד הסוף המר, או החמוץ, אבל לבטח לא הטעים.
מעניין לראות שבסרטו הקודם, הבמאי ג'ון לי הנקוק ("הזדמנות שנייה") הציג מפגש בין אשת הרעיון והיזם באופן מחמיא יותר לדמותו של היזם. "להציל את מיסטר בנקס" מספר על איל האנימציה וולט דיסני בניסיונו העיקש להעלות על המסך את הספר "מרי פופינס" למרות התנגדותה של הסופרת פמלה לינדון טרברס. התוצאה (זהירות ספוילר!) היא אחד מסרטי הילדים הפופולריים בכל הזמנים. כלומר מפגש מוצלח בין הסופרת ובין מי שלקח הלאה את היצירה שלה והביא אותה למיליוני צופים. (הסרט הופק על ידי דיסני, יכול להיות שזה קשור לבחירה הזו).
הנסיון להיות אמביוולנטיים כלפי קרוק בנוסח "הרשת החברתית" נתקל במכשול לא צפוי - הכריזמה הטבעית של מייקל קיטון ("בירדמן", "ספוטלייט") המגלם את קרוק. קשה שלא לחבב את קיטון, הלוזר עם המבטא המאנפף של קרוק המקורי. החיבה הזו גורמת לנסיונות של הסרט להצביע על חוסר המוסריות של הבחירות שלו למטיפנית משהו.
למרות הכל, הסרט מצליח לעניין כי הסיפור עליו הוא מבוסס מעניין. הסרט מפגיש בין גרסאות שונות של החלום האמריקאי: זה הנאיבי של האחים מקדונלד המוסריים, שעבדו ממשרד מאחורי המסעדה שלהם ולא רצו להתפשר על איכות המזון והשירות שהגישו, לעומת מה שיהפוך לתרבות התאגידית שמקדונלד'ס היא אחת השגרירות שלו, מופת להצלחה מהסוג שדונלד טראמפ מצדד בו, שטובה למנהלים ולמחזיקי המניות, וקצת פחות לעובדים וללקוחות (כפי שהראה סרט אחר שעסק ברשת הלא חברתית – "לאכול בגדול").
עם זאת, ללא נסיון אמיתי להתעמק בשאלות האתיות או בפסיכולוגיה של הנפשות הפועלות, זו נשארת רק הגרסה הקולנועית של ספר-קלטת המיועדת למי שאין לו זמן או חשק לקרוא את הביוגרפיה של ריי קרוק או את הערך בויקיפדיה על אחד התאגידים הגדולים והמוכרים בעולם. התוצאה היא סרט עם פוטנציאל נהדר לתיבול ימי עיון מקצועיים או קורס כיפי במסגרת לימודי מנהל עסקים, לצד האנקדוטה על הכסף שחסכה חברת אמריקן איירליינס כשהורידה זית אחד מכל ארוחה שהוגשה במחלקה הראשונה. עבור מי שמתלבט אם ללכת לראות את "המייסד" או את "לה לה לנד", התשובה נעוצה בגוף הביקורת.
