מיוחד: 25 תחנות תרבות בחייו של מוני מושונוב
הדבר האחרון שמוני מושונוב רוצה זה שיסכמו את הקריירה שלו, אבל אם אחרים כבר התחילו, הוא מעדיף לעשות את זה בעצמו ולעלות לראשונה לבד על הבמה. תחנות בחייו של אחת מאושיות התיאטרון, הטלוויזיה והקולנוע האהובות בישראל
הלהקה הצבאית. "בילדותי הלכתי לחוגי דרמה ברמלה והרגשתי שאני מספיק מוכשר בכדי להגיע ללהקה צבאית. ניגשתי לבחינה והתקבלתי ללהקת השריון, שפורקה איך שהגעתי והפכה לשלושה צוותי הווי, שבאחד מהם, "צוות הווי סיני", הופעתי עם שלמה יידוב, שלמה גרוניך, דודו אלהרר ודרורה חבקין זיכרונה לברכה. לא הייתי גיבור גדול, אבל עשינו פעולות חשובות לעידוד החיילים והרגשנו שאנחנו תורמים את שלנו. במשך שלוש שנים יצרנו כמה תוכניות והקלטנו אלבום, שהפך היום לפריט אספנים מבוקש. בדרך כלל הופענו בתוך המוצב וישנו עם החיילים, אבל אחת ההופעות המשמחות ביותר שזכורות לי התקיימה בחוץ, לאחר הכרזת הפסקת האש במלחמת ההתשה. מעבר למשחק ולשירה, הייתי אחראי גם על הסאונד ובאחת ההופעות ב־1971 חיברתי את הכבלים לא טוב, שרפתי את שני המגברים והיינו צריכים להופיע מול אלף איש בלי מיקרופונים".
מלחמת יום כיפור. "אני חלק מהדור של הטראומה ב־73'. זו הייתה מלחמה אכזרית במיוחד. הייתי שנה אחרי השחרור, גייסו אותי לחמישה וחצי חודשי מילואים, ועשינו את המעט שיכולנו לעשות. זה התחיל בהופעות מול הלוחמים בקו הראשון, כשברקע היו תקיפות מטוסים ופיצוצים, והמשיך מול פצועים בבתי חולים. בשלב מסוים עברתי צוות והחלפתי את לאונרד כהן, שהגיע לכאן לחודש, בצוות שכלל את מתי כספי, אושיק לוי ומרדכי ארנון. למרות שרק שרנו ושיחקנו, היה קשה להתנתק מכל מה שקורה סביבך. היינו חדורי מוטיבציה להופיע כמה שיותר, הבנו את החשיבות של מה שאנחנו עושים ובחיים לא אשכח את החוויה הזו".
זהו זה. "מבחינתי בהתחלה 'זהו זה' הייתה עבודה צדדית, על תקן השלמת הכנסה מהמשכורת הזעומה מתיאטרון חיפה. רוב השנים התייחסתי לזה כמשהו זניח, שהיה כיפי נורא לביצוע, אבל העיקר היה התיאטרון. ההצלחה של התוכנית הייתה מיידית ומאוד מפתיעה, והיה מוזר להיות כוכב ילדים בגיל כל כך צעיר. היה אז ערוץ אחד בלי מתחרים, הבנו את העוצמה של זה וידענו שביום חמישי ילדים בכל הארץ מתיישבים בארבע אחר הצהריים לראות אותנו בשידור חי. עד אז הטלוויזיה החינוכית הפיקה תוכניות לימודיות, ואנשי הצוות הודו שיש להם פחות ידע בלעשות הומור, ונתנו לנו מנדט להיות שותפים בהפקה, דבר שלא היה נהוג במקומות אחרים. חלק מהתוכניות עסקו בביקורת וסאטירה על דברים שנעשו במדינה, ושר החינוך דאז, זבולון המר ז"ל, שהיה אחראי על הטלוויזיה החינוכית, נתן לנו יד חופשית. יש כל הזמן דיבורים להחזיר את התוכנית, ואני מקווה שזה יתפוס אותנו כשאנחנו עוד מתפקדים".
הטלוויזיה החינוכית.
"כל פעם שאני נכנס לבניין ולאולפנים המקסימים של הטלוויזיה החינוכית, יש בי התרגשות גדולה ואני חושב שזה מוסד נהדר וחשוב. בשנים האחרונות חזרתי לעבוד שם במסגרת התוכנית 'שרגא בישגדא', שמקנה לילדים מושגי יסוד דרך דמויות שהשפיעו על האנושות. התוכנית היא חלק ממפעל נהדר שיצר אלדד קובלנץ, שרענן את הטלוויזיה בתכנים שבהם החינוך הוא מעל לכול. אני לא יודע מה עתידה של החינוכית, אבל לטעמי חשוב שכל גוף שידור יישאר עצמאי וזו בעיה אם למדינה אין ערוץ חינוכי לילדים. אי אפשר שיהיו כאן רק ערוצי ילדים בידוריים, ששורפים את הזמן של הבייביסיטר בכל מיני שטויות".
הומור. "הומור זה מפגש של רוח ומתמטיקה ומבחינתי זה נהדר. הסיפור שמספרים צריך להיות מעניין ומצחיק, אבל צריך לדעת לספר אותו וזה סוג של טכניקה. אתה חייב ליצור בקהל תחושה של אמון והזדהות מצד הדמות, שמבוססת על אמת של בני אדם, אפילו אם מדובר בפנטזיה. כמעט בכל הצגה שהשתתפתי בה עד היום, הקהל צחק במקומות שלא ציפיתי להם ורק בדיעבד הבנתי למה".
מפגש מושונוב. "לפני כמה שנים הופתעתי כשעשו ערב לכבודי שצולם לטלוויזיה, והבהיל אותי מאוד שמתחילים לסכם אותי. הבנתי שאם מתייחסים אליי כבנאדם שראוי לתוכנית כזאת, אז אעשה זאת בדרך שלי. החלטתי להעלות מופע יחיד בשם "מפגש מושונוב" שבו אני עומד חשוף על הבמה בלי תפאורה ומספר על הילדות שלי, מבצע מערכונים שונים שלא העזתי לעשות שנים, שר וחוזר לדמויות מכל הקריירה. אני שחקן קבוצתי שרגיל לעבוד לפחות עם פרטנר אחד, אף פעם לא הייתי סטנדאפיסט ופתאום אני לבד על הבמה עם חומר שכתבתי. זה סוג אחר של טכניקה - הכול עליך וצריך לשמור כל הזמן על המתח. עד עכשיו החוויה היא מעולה".
חנוך לוין. "אני חלק מהצגת מערכונים של חנוך לוין בשם 'אוי אליאס אליאס', שמתחילה עכשיו את העונה הרביעית שלה. עבורנו זו הפתעה גדולה ומשמחת שכל כך אוהבים את הקומדיה המתוחכמת של חנוך. יש הרבה דברים מקסימים ביצירה שלו, וזה תמיד מאתגר להבין קודם כל את המהות של המערכון אצלו. למשל במערכון שבו אני מגלם אישה מבוגרת, שמקבלת הצעה להיות הרמטכ"ל של סין. ברובד הגלוי, ברור שהסיטואציה משעשעת, אבל אצל חנוך ישנם עוד רבדים מעבר לאבסורד וכאן יש ביקורת על היחס המיידי של החברה לאנשים מבוגרים, ואיך שאנחנו מחליטים החלטות מוטעות לפי צורה, מראה וגיל".
סאטירה בישראל. "בארץ אנחנו שוגים כל הזמן בצורך שלנו להגדיר דברים בצורה כל כך קיצונית, ההגדרה הישראלית למילה חוטאת לאמת, וסאטירה כאן הפכה למילה פוליטית ולא אמנותית. בסאטירה יש אמנם אלמנטים ביקורתיים, אבל על כל הגוונים והצדדים בחברה, לא רק על הממסד השולט. הפירוש הקלאסי של המילה הוא 'קיבלו חופש לצחוק על השלטון', בימים שבהם היו מולכים הקיסרים ופעם בשנה היו חוגגים חג, שבו אפשר לרדת על כולם כמה שאפשר לפני שחוזרים לחיים. הם הבינו שאנשים צריכים להוציא לחץ וקיטור באיזושהי צורה. בעיניי כמעט כל דבר הוא סאטירה, ואם אתה מחזיק רק בדעה אחת או לא מוצא פגמים גם בצד הפוליטי שבו אתה נמצא, אז אתה לא סאטיריקן".
מוזיקה. "מוזיקה היא אחת האהבות הגדולות שלי ותחביב שלמדתי לפתח עם השנים. גדלתי בסיקסטיז, בתקופה שהביטלס היו בשיאם וברמלה פרחה סצנת המועדונים, שמפאת גילי הצעיר יכולתי רק להציץ אליהם ולהאזין לצלילים. כשהייתי קטן הקשבתי למוזיקה בעיקר ברדיו ואהבתי את כל מה ששמעתי, בניגוד להיום. בגיל מבוגר יחסית קניתי לעצמי פטיפון ותקליטים, ולמזלי פגשתי בלהקה הצבאית את שלמה יידוב, שלמה גרוניך ויצחק קלפטר, שעזרו לי להיפתח לרוק מתקדם ולסגנונות נוספים. לאורך השנים חינכתי את עצמי לאהוב ג'אז כי לא יכולתי לסבול את העובדה שיש משהו שאנשים נהנים ממנו מאוד ואני לא מבין מהו. לאורך כל הקריירה שרתי כשיכולתי - בלהקה הצבאית, בזהו זה, עם בראבא בפסטיגל, באלבומים של שלמה יידוב ובמופעי בידור שעשינו. אני מרגיש שעוד לא הראיתי לכולם מה אני יודע בתחום וחושב על הפקת ערב עם להקה, שיהיה מוקדש כולו למוזיקת בלוז".
תיאטרון. "התיאטרון מאז ומתמיד היה הבסיס בעשייה שלי, ובשנים האחרונות השינוי הוא שהתחלתי להשתתף בהפקות בתנאים אחרים, כשאני שותף להפקה עצמה. יש הרבה מאוד הצגות טובות בשוק, התיאטראות פורחים ואי אפשר להתעלם מהמספרים, ומהעובדה שמיליוני אנשים צופים בכל שנה בהצגות בארץ. שמחתי לגלות בתקופה האחרונה שאלו שאחראים על קניית סדרות המנויים בכל הארץ עברו תהליך של התבגרות, והם קונים סוגים רבים של הצגות, לא רק קומדיות, מה שמאפשר לקהל בחירה רחבה יותר".
קולנוע. "עוד אחת מהאהבות הגדולות שלי, ולצערי בשנה האחרונה לא הייתה לי הרבה פעילות בתחום. הקולנוע תלוי בכסף, וקשה מאוד היום ליוצרים לעבוד בישראל, למרות שעדיין מצליחים לייצר כאן דברים מיוחדים. הבעיה מבחינתי היא שרוב הסרטים הם דלי תקציב ברמה קיצונית ואתה רואה את הפשרות הכלכליות על המסך. לאורך השנים צילמתי סרטים בארה"ב ובגרמניה. זה אחר מבחינת הגודל, המקצועיות והתקציב, אבל בבסיס - לצלם סרט בעירוני א' עם אחד התלמידים, או לצלם סרט ביפן או הוליווד, זה אותו דבר. תמיד יש הרגע הזה של צלם, במאי, שחקנים וטקסט שצריך להגיד אותו וכולם מתקשרים אחד עם השני - גם אצל שפילברג, וגם אצל הילד בבית הספר".
אמנות. "האמנות היא הראי של העולם, ואירוע אמנותי מבוסס על מפגש בין המתבונן, האמן והיצירה. לא אמורים לחשוב למה, איך ומה עומד מאחורי זה, אלא האם ההצגה טובה בעיניך או האם השיר דיבר אליך, ומבחינתי אסור להתערב ביצירה. אני לא מאמין באמנות מגויסת וגם לא שתיאטרון או סאטירה משנים דפוסים פוליטיים ותפיסת עולם בסיסית של בני אדם. מה שכן, זה נותן פתח לשמוע דעה נוספת, לראות משהו מזווית אחרת ולהיכנס לחוויה. כמה פעמים אתה הולך עם גיבור בהצגה, שבחיים עצמם לא היית הולך איתו? בגיל צעיר מאוד מצאתי את עצמי נהנה בתערוכות, אבל לא עברתי חוויות רגשיות כתוצאה מזה, עד הרגע שיום אחד במוזיאון בלונדון, בתמונה האחרונה, ראיתי את ואן גוך ועברתי חוויה חושית, שאין לה הסבר מיידי בשכל מה בעצם קרה לי. הרגשתי אהבה, רחמים ופחד מציור שצויר במאה אחרת, במקום אחר".
אריק איינשטיין. "מותו של אריק הוא עצב גדול מאוד עבורי שלא מרפה, זיכרון שבא והולך וחוזר ופתאום מתחדד, ובעיקר געגוע יומיומי. יש בי תחושה שכל רגע אני רוצה להגיד לו משהו, לשמוע את דעתו. הגדולה שלו הייתה שהוא נגע בכל אחד מאיתנו, אם הכרת אותו באופן אישי או לא. אני לא מכיר אדם שלא עבר פעם חוויה עם משהו שאריק עשה, לכן גם האבל והפרידה מהאדם עצמו הייתה קשה, אנשים הרגישו קרבה אליו כי הוא נגע בהם בצורה אינטימית עם הרבה כבוד. היינו מדברים לפחות פעם ביום, טיילנו הרבה לאורך השנים והיינו משתעשעים, בעיקר כשמצלמות הווידאו הביתיות הפכו זמינות והיינו משתוללים כמו ילדים. חלק מהחומרים האלה צפויים להופיע בסרט קולנוע שצבי שיסל ואני מתכננים לזכרו".
שלמה בראבא. "בראבא ואני זה כמו כפפה ויד ואנחנו מתואמים בצורה מבהילה, בכל הנוגע להבנת קצב ובידור. אנחנו לא חברים על בסיס יומיומי, אבל יש בינינו אהבה גדולה שלא נפסקה לרגע. אנחנו מייעצים ותומכים אחד בשני ויש לו בת חדשה ומקסימה. אחרי שעבדנו הרבה מאוד שנים יחד, הרגשנו צורך לעשות דברים אחרים - אני התחלתי לביים תיאטרון ובראבא עשה קולנוע. יש אלינו כל הזמן פניות עם בקשה להופעה משותפת, שנינו מרגישים ששעון החול אוזל ובקרוב נחזור לעבוד ביחד".
ת"א־רמלה. "רמלה היא עיר ילדותי ותמיד תישאר מיוחדת בשבילי. אני ממשיך לבקר בה ולמרות שאני לא גר שם מגיל 22, אני עדיין מרגיש חלק ממנה. את תל־אביב הכרתי בתחילת שנות השבעים, כשלמדתי באוניברסיטה ועברתי לגור בה. אחרי הלימודים המשכתי צפונה לחיפה לחמש שנים, לגור סמוך לתיאטרון שבו עבדתי, משם עשיתי גיחה לניו־יורק וחזרתי לתל־אביב בשנת 1978. מאז אני שם, נע פחות או יותר על אותם צירים ונהנה ממנה".
ספורט. "אני פריק של ספורט ובגיל 42 הגשמתי את החלום שלי להיות כדורסלן. שיחקתי באליצור חולון והייתי הרוקי הכי זקן בעולם. ירדנו שתי ליגות בשנתיים הראשונות, ובליגה ג' התחלתי לקבל יותר דקות משחק. משם התחלנו לעלות שוב עד הליגה הארצית, כל העסק הפך מקצועי יותר והרגשתי שזה הזמן לפרוש. אני אוהב הרבה ענפי ספורט ועכשיו אני חזק בבייסבול. גם אני התחלתי עם כל הדעות הקדומות שזה ענף משעמם, ולקח לי שנים לחנך את עצמי להבין את המשחק הזה. מי שלא ראה את ה'וורלד סייריס' השנה, לא מבין עד כמה זה יכול להיות מותח, הרבה יותר מכדורגל".
אינטרנט. "התחושה היא שאם אתה לא נמצא שם, במיוחד במקצועות שלנו, אז אתה לא קיים כי הכול עבר לאינטרנט ולפייסבוק. אז אם אני כבר שם, אני מחפש את הדברים שיגרמו לי הנאה, כמו דפים שהתחברתי אליהם, שמאפשרים לי לראות בפעם הראשונה בחיים את כל להקות הרוקנרול שהערצתי בילדות. אני מתחבר לפייסבוק מצד אחד, אבל גם רואה בזה הרבה סתמיות ומרגיש לפעמים שאני מבזבז שם יותר מדי זמן".
משחק. "הרבה מדברים על הקושי של להיות שחקן והוא אכן קיים וזה מקצוע לא פשוט, אבל לטעמי בכל מקצוע יש את הקשיים שלו, והחיים לא קלים באופן כללי. חיי התיאטרון זוהרים יותר ומצטלמים טוב, לכן זה מושך אש ושומעים על זה יותר. אין ספק שהתחרות בתחום קשה, צריך להיות מעודכנים כל הזמן ולאורך השנים ליוו אותי כל הזמן חששות ושאלות, האם יקבלו אותי לתפקיד זה או אחר, האם יאהבו את מה שעשיתי ומה תהיה העבודה הבאה. אם מישהו רוצה להיות שחקן ויש בו את הלהט לעניין ולא רק רצון להתפרסם, שיילך ויתאמץ בשביל זה. גם לי לא הבטיחו לי שום דבר כשהתחלתי, והרעב שלי לעשייה נשאר בדיוק אותו הדבר".
ריאליטי. "אני לא מת על הז'אנר הזה, אבל מודע לזה שהוא נמצא בפריחה ושכנראה אני במיעוט. אני גם לא אשקר ואודה שלפעמים אני מציץ בתוכנית זו או אחרת, אבל ברור לי לחלוטין שמדובר בבזבוז זמן מוחלט להתעסק עם הדבר הזה. הטלוויזיה היום הפכה לערך כלכלי גם לאנשים שלא מוכשרים למשחק בשום צורה, אלא אך ורק לסוג כזה של תכניות".
היהודים באים. "זו אחת הסדרות הכי מיוחדות ומושקעות שהשתתפתי בהן, ואני שמח שהערוץ הראשון הרים את הכפפה והפיק אותה. מדובר בתוכנית סאטירית, שמכבדת ומשתדלת לא לשפוט, אבל בפירוש לוקחת את הזכות להעביר ביקורת. לאחר שהניסיון להשתיק ולהוריד אותה כשל, הוכחנו שזו סדרה שיודעת לבקר את כל הצדדים ואין כאן עניין של ימין או שמאל. מי שראה את העונה השנייה, ראה את מפא"י ההיסטורית חוטפת חיצי ביקורת על היחס לעולים והכשל במלחמת יום כיפור. אנחנו מראים שם גם את האופן שבו התורה מראה לפרקים את האנשים כפי שהם, את העונשים הקשים, היחס לאישה ואכזריות שגובלת לפעמים בהתעללות. אני יודע שיש מורים חובשי כיפה שמראים מערכונים בשיעורים שלהם ומעלים את הנושא לדיון ולמידה. אני גאה להיות חלק מזה ומחכה כבר לצילומי העונה הבאה".
סאות' פארק. "לאורך השנים לא עניין אותי לראות את הסדרה ויום אחד אמרתי לעצמי שאם תוכנית רצה עשרים שנה כנראה יש בה משהו, והתחלתי לצפות בה מהעונה העשירית. זאת תוכנית למבוגרים, למרות שזו אנימציה, ויש שם תחושה של חופש, של שבירת כלים. הם מעִזים לעשות דברים קיצוניים, ביקורתיים ונועזים במיוחד, וזה מצחיק אותי".
הגיל השלישי. "גיל זה משהו שקשור לראש וגם קצת למעיים. אין ספק שאני בעיצומה של המערכה השלישית אבל אני עובד, יש בי רצון גדול להמשיך בעשייה ומביך אותי לעשות סיכומים. מפאת גילי, ירדתי מאוד בכמות צריכת הבשר, אני לא יכול להרשות לעצמי יותר לאכול בשעות שאכלתי לפני עשר שנים ואת המאכלים שאכלתי אז, למרות שחשוב לי עדיין להרגיש טעמים. חבל שרק בשנים האחרונות אנחנו מבינים שהמזון הוא הגורם מספר אחת לקשיים ומחלות, אנחנו לא מרחמים על הגוף שלנו יותר מדי, עם כל מה שאנחנו מכניסים אליו".
להיות סבא. "אני סבא לשני נכדים, בן ובת, וזה התפקיד הכי טוב שקיבלתי בחיים. כשאלמה בתי הייתה בהיריון ראשון, הרבה אנשים אמרו לי שאני עוד לא מבין מה מחכה לי, אבל חשבתי שהם סתם מדברים. כשזה קרה הבנתי באיזה אושר מדובר. אתה רואה את הפלא הזה מול העיניים ובאמת יש לך יותר סבלנות. הבנתי שלסבא יש גם תפקיד חשוב במערכת, מעבר ללהיות בייביסיטר, והוא להיות עוד גורם שמעביר תוכן לילדים. אלמה היא זמרת אופרה והנכדים גרים איתה בברלין, ואני מקווה שהשנה אמצא יותר זמן לנסוע ולהיות איתם שם".
חלומות. "להיות בריא ולהמשיך לעבוד, שכל הסובבים אותי ירגישו בטוב ואם יהיו מצוקות, שנדע לעבור אותן ולהיות חזקים. אני מקווה שתהיה רוח פיוס בעם שלנו, כי מנווטים אותנו ומשחקים איתנו. אנחנו יודעים להיות טובים, אז הגיע הזמן שנהיה טובים גם זה לזה. לא צריך תמיד להיות מקום ראשון, גם מקום שני וגם עשירי בסדר, אם אתה שלם עם עצמך".
סולם האושר מאחת לחמש. "אני אצא אידיוט אם אגיד שאני לא מאושר, ואידיוט עוד יותר אם אגיד שאני מאושר מאוד, למרות שזה קרוב למה שאני מרגיש. אני רואה מסביב הרבה סבל ומצוקות של האחר, עצוב לי בגלל זה, ומידת השמחה שלי נפגמת. אבל סך הכול אני נע בין שלוש לארבע".
