קדוש או רשע לעד? היהדות חסכה ממנו את ההחלטה
העימותים האלימים בארה"ב סביב פסליהם של מנהיגי הקונפדרציה מוכיחים עד כמה התהילה היא בת־חלוף. הצדק האנושי של היום, גם אם הוא נראה מוחלט ונצחי, בהחלט עשוי להיות הפשע של מחר
שר ההיסטוריה הוא שר אכזרי במיוחד. הוא לא מתחשב בנסיבות המשתנות, אין לו מושגים דוגמת "אמת לשעתה", ויש לו אפס הבנה לתירוצים או לפרשנויות מפותלות. שר ההיסטוריה הוא שופט נוקשה ושמרן, חסר סבלנות לרפורמה יותר מאריה דרעי וחבריו, ומבחינתו יש אמת אחת שנקבעת אך ורק במבחן התוצאה. לא מעניין אותו הצדק ולא מעניינת אותו המורכבות. הוא מתרכז בחשבונאות מדוקדקת של רואה חשבון מדופלם, שבסופה שורה תחתונה אחת ויחידה עם תוצאה ברורה של רווח או הפסד.
חברי האופוזיציה שלו, לעומת זאת, מתמחים בבחינת כליות ולב. הם מרכינים ראש נוכח תוצאות מתפתלות שמוכיחות פעם אחר פעם את מוגבלותו של היצור האנושי, אבל מוכנים להכיל את העובדה שלעתים הכוונות רצויות גם אם המעשים אינם רצויים, ולהפך. הרבה מאוד פעמים להפך. בשורה התחתונה של האופוזיציונרים – שרי הפילוסופיה, אם תרצו – מותר לתשובה להיות מורכבת מתוצאות שונות וסותרות.
בימים אלה מתקיים כידוע שיח אמריקני שלם – שלא לומר מחאה אלימה, יש שיאמרו דו־צדדית – סביב הסרת פסליהם של ראשי הקונפדרציה, שלחמו נגד מדינות הצפון בניסיון לעצור את שחרור העבדים. דיונים ארוכים מתקיימים בארה"ב בדילמת האמנות מול התעמולה, רגשות הציבור מול רגשותיו של ציבור אחר, גיבורי מלחמת חופש הביטוי הצודקת מול גיבורי מלחמת הדיכוי הטועה. אלפי קילומטרים משם, בארץ הקודש, נגאלו בני ישראל מהצרה הזו בזכות טראומת עבודת האלילים, שהכתיבה את מצוות "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". גיבורי ישראל לא אמורים לזכות להנצחה בברונזה או בחימר, ואפילו ראשון הנביאים, משה רבנו היחיד בסגולתו, קבור במקום לא נודע.
אלוהי ישראל, הקנאי לייחודו, עזר לנו לא להתבלבל ולא להידרדר לפולחן אישיות סביב דמויות בשר ודם. אפשר לנחש שלו חז"לינו פעלו היום, הם היו מוותרים על הזכות להיחקק לדורות בשלטי חוצות המסמנים שמות רחובות או מוסדות ציבור למיניהם. שר ההיסטוריה קובע שגם גיבורי מלחמות ישראל יכולים לאבד באבחת תלונה אחת את תהילתם. אילו הסתפקנו בהכרת תודה פרופורציונלית לפועלם על גבי דפי הספרים ובמרכזי המורשת, היינו חוסכים לעצמנו כמה מבוכות טובות ומריבות קולניות על שם של כביש או גשר.
לא שהגבלת שמות הרחובות לעולם הטבע בלבד הייתה חוסכת מאיתנו את העימותים. הרי לו היינו מתפתים לסמן כתובות רק בשמות מהחי והצומח, כבר היינו מתעמתים בדיון ציבורי על עליונותו של הנרקיס על פני הכלנית, או מוחים נגד קריאת הרחוב המרכזי על שם הצנון האפרורי בזמן שוועדת השמות דחקה לסמטה צדדית את הוד אצילותה של הצנונית. גם בחירה בשמות אבני החושן הייתה מביאה את מיטיבי הלכת בשבילי היהדות לעימות בין־שבטי. שהרי לא ייתכן שנאדיר למשל את הנופך היהודי על פני הברקת עתירת הזכויות של בני לוי. ובכל זאת, רחובות מעין אלה היו חוסכים מאיתנו את הוויכוח האינסופי על תרומתם או קלקולם של גיבורים לרגע, גם אם הרגע נמשך כמאתיים שנה.
הדיונים בארצות הברית התגלגלו לפתרונות מורכבים כמו העברת פסלו של "איש השיש", קולונל רוברט אדוארד לי, לפינת התייחדות עם פסלים של אישים כמותו, במוזיאון מיוחד שיסביר את הטוב ואת הרע של גיבורי מדינות הדרום. אחרים הציעו להחליף את הפסלים ביצירות שמצדיעות לאמנות או לצדק. כאילו אין די מחלוקת באגף האמנות, ועוד לא אמרנו מילה על אגף הצדק.
בסופו של דבר לב הוויכוח הוא בניסיון האינסופי של האנושות להגדיר לעצמה מהו הצדק, תוך שהיא מופתעת תדיר מכמה שהמושג הזה גמיש ומשתנה. מישהו שם שכח שלפני מאתיים שנה, מיליונים ראו בגנרל לי את סמל הצדק. לפני שמונים שנה, בשם הצדק הכלכלי, עלה הנאציזם לשלטון ורמס את היהודים, הצוענים, החד־מיניים וכל מה שרק הפריע לו בדרך. בשם צדק כלכלי אחר עלה הסוציאליזם לשלטון, וחיסל גם הוא המונים. בין אם הדמויות המפוסלות ונושאי שמות הרחובות, הכבישים והגשרים הם גיבורים על־זמניים; בין אם זו אמנות לשמה ובין אם זו תעמולה שנויה במחלוקת - כל אלה הם תחנות בזמן, ניסיון כושל להקיף אדם שלם, מלא סתירות ומהמורות, בלי להתחשב בפגעי הזמן שהותירה האופנה ושחוללו חוש הצדק והנורמה החברתית.
אלא שרוחות הזמן ואבק הדרכים פגעו גם בו עצמו, בשר ההיסטוריה. הוא סובל מראות לקויה גם ממרחק של מאות ואלפי שנים מהאירועים המדוברים. לא צריך אמונה אדוקה בכוח עליון כדי לדעת שגם מה שנראה היום מזעזע או קסום עשוי להמשיך לשנות צורה ברבות השנים וברבות מהפכי הנורמות החברתיות. יותר משחסכה מאיתנו תורת ישראל מפגעים סביבתיים בדמותם של גיבורים בספק, היא חסכה מאיתנו את הצורך לחתום את זהותו של אדם כקדוש או כרשע, להביא את המאזן הכללי שלו לשורה תחתונה אחת ויחידה עם תוצאה ברורה של רווח או הפסד.
הידיעה הפשוטה שלנו בפתחו של חודש אלול, רגע אחרי שיורדים מהכפכפים והמכנסיים הקצרים לטובת בגדי עבודה מאורגנים, מאפשרת לנו לחזור ולקחת את החיים שלנו קצת יותר ברצינות. ראש השנה שיבוא בעוד חודש ימים – ויביא בחיקו המלכת מלך שהוא לא בשר ודם – יאפשר לנו לקחת גם את עצמנו ברצינות, אבל לא יותר מדי.
