אולי היינו הילדים שברמן איבד במלחמה
לא ידענו כלום על ברמן אבל היום, ממרחק השנים ברור לי שהוא הגיע משם. אחי ואני היינו שם בשבילו בזמן אמת מבלי שהבנו את תפקידנו. אולי היינו, מידי פעם, הילדים שהוא אולי איבד שם
כשהיינו ילדים באור עקיבא בסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80 כמה בניינים ליד הבית שלנו גר איש מבוגר. קראו לו ברמן. כנראה שזה היה שם משפחתו. לא ידעתי עליו כלום, הייתי ילד קטן. אבל במרחק הזמן ברור לי שהוא הגיע משם. הוא היה בודד, לבטח איבד את משפחתו במלחמה.אני זוכר אותו עם כובע קסקט של פעם, עם גוף מעט רחב, נעזר בהליכתו במקל סבא ויושב תמיד בספסל שליד הבניין שבו גר. זה היה ספסל צהוב-חרדל רחב עשוי מפירבגלס. אני ואחי, שבסך הכל גדול ממני בשנה וקצת, היינו הולכים לעיתים קרובות לספסל לבקר אותו.
ילדים בשואה במחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאהו. אולי היינו, מידי פעם, הילדים שהוא אולי איבד שם. צילום: Alexander Vorontsov/Keystone/Hulton Archive/Getty Images
לברמן היו סוכריות בכיס והוא היה שולף אותן ונותן לנו. תמיד היה מוכן עם כיסים מלאים בסוכריות מתוקות לבואנו. הוא היה מתמלא אושר כשהיינו באים. הכרנו אותו דרך אבא שלנו שהיה מדבר איתו ביידיש. אולי גם בפולנית או גרמנית. לא זיהיתי אז את השפות, אבל יידיש ידעתי לזהות למרות גילי הקטן.
בחצר של הבניין שבו גר, היה עץ תותים. תותים לבנים דווקא, לא אדומים. זן פחות נפוץ אבל טעים לא פחות. הוא לא היה מרשה לאף ילד להתקרב לעץ ולאכול את התותים. כל ילד שהיה מתקרב כאשר הפירות הבשילו היה מיד מגורש על ידו. ברמן היה שומר את התותים רק לי ולאחי, נותן לנו לטפס על ענפי העץ כדי שנתענג עליהם.
עם השנים גדלנו ויום אחד ברמן נעלם. גם הספסל כבר לא קיים, גם לא עץ התות. אז לא הבנו כלום, לא על השואה ולא על אלו שהגיעו משם. אבל אני כל כך שמח שהיינו שם בשבילו גם בלי להבין בזמן אמת את תפקידנו. אולי היינו, מידי פעם, הילדים שהוא אולי איבד שם. מאז בכל פעם שאני נתקל בעץ תותים לבנים ההתרגשות היא גדולה. יהיה זכרך ברוך ברמן.
