הארץ הפך מסתם עיתון גזעני לפמפלט אנטישמי

אותה דמגוגיה של שוקן האב ערב מלחמת ששת הימים, מאפיינת גם את שוקן הבן. יוסי קליין היה צריך לתת את האיזון והשפיות אחרי שדור הוותיקים הלך, אך מתברר שהוא רק רוצה להיות מפורסם

אמנון לורד | 13/4/2017 23:08
תגיות: ׳“׳¢׳•׳×,,
ההיסטוריה של עיתון הארץ רצופה בכתיבה שערורייתית, גזענית, ולעתים קרובות משמימה. כבר בסוף שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת פרסמו הכותבים הבולטים בעיתון באותה תקופה - אריה גלבלום ועמוס אילון - סדרות של כתבות על העלייה מארצות ערב וביחוד ממרוקו.

הכתבות האלה הדיפו ריח של גזענות ותיעוב כלפי העולים ממרוקו. זה לא מפריע כמובן לצאצאי העולים מצפון אפריקה לדחוק מרפקים בניסיון פתטי לקבל כמה אינצ'ים של טור דעה בהארץ, העיתון שתיעד במפורט את הרגלי ההיגיינה של הוריהם.
 
צילום: 102FM, מתוך ויקיפדיה
היום הוא פשוט לא רלוונטי. קליין צילום: 102FM, מתוך ויקיפדיה

מאמר כמו של יוסי קליין הוא גם סימן גלוי מדי לתפקידו של העיתון היום וגם עדות להתדרדרותו. כל עוד היו בעיתון בעלי תפקידים בכירים כמו דייויד לנדאו או זאב שיף, או אפילו כאשר ארי שביט ויואל מרקוס היו בסביבה, היו עוגנים שהחזיקו את הספינה של שוקן באיזון מסוים על הגלים.

אנשים כמו יוסי קליין עצמו הם שהיו צריכים לתת את האיזון והשפיות הדרושים אחרי שדור הוותיקים הלך. קליין הוא עיתונאי שדוחף כבר לגיל 70. שוקן כנראה מתחזק אותו מתוך נאמנות למי שהעלה אותו על נתיב של הצלחה בראשית שנות ה-80. היום הוא פשוט לא רלוונטי, ואפשר לקבוע כי בימים האחרונים התגשם החזון שתמציתו: יוסי קליין רוצה להיות מפורסם.

קליין היה המייסד והעורך של כל העיר, שהיה בזמנו עיתון איכותי שהביא מהפיכה לעיתונות. במקביל יסד חנוך מרמרי את עיתון העיר, אחיו התל אביבי של כל העיר. ב-1984 היה יוסי קליין אמור להביא את בשורת העיתונות החדשה לרמה הארצית בדמות עיתון 'חדשות'.

אותה תסמונת הייתה קיימת כבר אז לפני 30 שנה: העיתון עשה דברים שלא העידו על חכמה רבה, כמו פרסום מתכון לבישול "גדי בחלב אמו" בגיליון של ערב חג או קריקטורה פוגענית נגד לוחמי צה"ל בלבנון ("שתי אצבעות בצידון"). היו גם דברים יותר עלובים מזה והעורכים, ובראשם יוסי קליין, אף פעם לא הבינו למה ניצבת תקרת בטון מעל ראשו של 'חדשות'. כן, גם יגאל סרנה היה במרכזה של החבורה.

חבורת 'חדשות' לא התבגרה טוב. אבל בשנים האחרונות מתוך השיממון והשקיעה והדקדנס של 'הארץ' הם גילו את השליחות העליונה: להילחם נגד מדינת ישראל בשיטתיות. בפרפרזה על חכמת שוקן וקליין – הארץ יותר מסוכן מחיזבאללה. תמיד היה בו צל נלווה של ניהיליזם ונטייה אנטי-יהודית, אבל העיתון הפך לאנטישמי רק בשנים האחרונות, כאשר חנוך מרמרי נאלץ לעזוב והעורכים הבכירים לא היו מסוגלים לאזן את עמוס שוקן.
 
צילום: אבישג שאר ישוב
הוותיקים הלכו והעוגנים נעלמו. שוקן צילום: אבישג שאר ישוב
 
היום זה אופנתי לשאול - מי נותן את הכסף? אז אם מו"ל גרמני שלמשפחתו עבר נאצי שולט ברבע או יותר מהבעלות על הארץ, אין סיבה שהוא לא יקבל תמורה לכספו. אם ליאוניד נבזלין, אוליגרך רוסי בעברו, מזרים כסף רב לעיתון, אנחנו לא יודעים מה זה אומר - ממש כפי שאיננו יודעים בדיוק מיהו נבזלין.

אנשים התרגשו מההתקפה הבוטה נגד הציונות הדתית, אבל בתחילת השבוע כתב גדעון לוי מאמר שזלזל למעשה בתקיפה הכימית באידליב, והעברת ההאשמות כלפי ארצות הברית פירושה שהוא תומך במתקפת הגזים. כי ממש כמו חד"ש והרשימה המשותפת, מי שאינו מסוגל לגנות שימוש בנשק השמדה המונית תומך במעשה.

בשנה שעברה פרסם עמוס שוקן מאמר שהכריז על ישראל כמדינת אפרטהייד. הייתה זו הכרזת מלחמה על מדינת ישראל. עוד קודם לכן הוא פרסם מאמר התקפה חסר תקדים בעיתונות: מאמר  של מו"ל נגד כותב בכיר שלו, ארי שביט, שהעז לטעון כי תביעתו של נתניהו להכרה בישראל כמדינה יהודית היא צודקת.

בשנתיים האחרונות יש כמה מוטיבים שהארץ, כתועמלן הראשי של המהפכה הפלסטינית, מריץ: החברה הישראלית היא פשיסטית, זו מדינה שממשלתה אנטי-דמוקרטית, ישראל היא מדינה גזענית, ובאופן קבוע מתפרסמים בעיתון מאמרים שמשווים בין ישראל של היום לגרמניה הנאצית.
 

צילום מסך
רוצה להיות מפורסם. הטור של קליין שעורר סערה צילום מסך

הכותב הבולט בתחום הזה הוא פרופ' דניאל בלטמן. ה"הוגה" אווה אילוז התמחתה בהחדרת המושג "מדינת רשע" שהצמידה לישראל. עורך העיתון אלוף בן פרסם ב-2013 מאמר שהשורה התחתונה שלו היא שהשואה היא מכשול לשלום.

ההחלטה לפני לא מעט שנים להוציא מהדורה באנגלית, היא שהעניקה להארץ מינוף אסטרטגי בינלאומי. רוב הבעיות שהישראלים חווים מכיוון יהדות אמריקה מקורן בתעמולה שמופצת על ידי הארץ. הקשרים בין הצמרת הגרמנית והצמרת האמריקאית, לפחות בימי אובמה, העניקו לעיתון השפעה הרסנית. אבל עובדה שבשנה האחרונה גם ג'פרי גולדברג, הכתב הבכיר של האטלנטיק, מאס בעיתון.

מה שמבדיל בין הארץ של היום לבין הארץ אפילו מלפני 10 או 15 שנים זהו ריח הבגידה שעולה ממנו. אותה דמגוגיה של שוקן האבא ערב מלחמת ששת הימים ואחריה, מאפיינת גם את שוקן הבן, עמוס. ומעל הכל מרחפת רוח הסבא זלמן שוקן, גאון עסקי, שהצליח באופן חלקי לשלוט על מוקדי התרבות והאליטה הארצישראלית ולאחר מכן הישראלית.

באופן סמלי, הגנרל ברקר, המושל הבריטי בארץ ישראל, קבע את מושבו בווילה שוקן בירושלים. אבל סבא זלמן כבר הספיק להגיע לניו יורק, כשהבין שפילדמרשל רומל והקורפוס האפריקני שלו שועטים עם הפנצרים שלהם לעבר המולדת הפלסטינית.

מקור ההשפעה של הארץ יובן אם ניקח בחשבון שזלמן שוקן היה למעשה נשיא האוניברסיטה העברית שתרם לה רבות באיסוף כספים. הוא שלט בסופר העברי הגדול ביותר ש"י עגנון ופעל מאז 1939 להעניק לו פרס נובל לספרות. המאמץ המתמשך נשא פרי כעבור 25 שנה.
 
צילום: יהושע יוסף
ככל שהתמעטה תפוצתו, השפעתו בישראל גברה. מערכת עיתון הארץ בתל אביב צילום: יהושע יוסף
 
מה שהשתנה לאורך השנים הוא שהיו בחברה הישראלית מרכזי שיח ציבורי אליטיסטיים נוספים, מלבד הארץ, כמו על המשמר ודבר. הארץ לקח בשבי את צאצאי שני עיתוני הפועלים והצליח ב-20 שנה האחרונות להשתלט על השיח הציבורי, תוך שהמעמד הבינוני הגבוה אחוז היפנוזה מהעיתון.

ככל שהתמעטה תפוצתו, השפעתו בישראל גברה. רק ביום שישי שעבר עמדה שורת הפרשנים הבכירים של העיתון עם המכנסיים למטה, לאחר שכל אחד מהם פירש וניתח למה לא תהיה פעולה אמריקנית בסוריה. זה לא הפריע לקצין בכיר במיל' לכנות אחד מהם כפרשן נפלא, את השני כ"חכם" ואת השלישי כ"מצוין".

למותר לציין, שאת הסיפורים הגדולים באמת של הדור האחרון הארץ החמיץ, ולא היה מסוגל לחזות עבור קוראיו שום תהליך. בשנותיו של אובמה הם היו חלק מתיבת התהודה של שקרי הממשל האמריקאי בנושא איראן וסייעו בידי הנשיא האמריקאי לבצע את בגידתו בישראל, תוך שהארץ יחד עם כלי תקשורת אחרים ממתגים אותו על תקן "ידיד גדול".

יוסי קליין, אתה לא לבד. אתה גם לא צריך לחזור הביתה - אתה כבר בבית. הבית שחבר לאויבי ישראל כאחרון משתפי הפעולה.