ראשי » חדשות » דעות

התרומה שלי לסורים היא הנקמה שלי

כל כך הרבה אנשים מצפים מאיתנו להתנהג כמו הגרועים שבאויבינו, אך הנכונות היהודית להתגייס למען האחר היא סיפורה של החברה הישראלית כולה

נער פלסטיני צעיר נכנס ליישובי ב-18 בינואר 2016 ודקר פעם אחת את אשתי האהובה מיכל, שהייתה בחודש החמישי להריונה. היה זה מחבל צעיר אחד, שהפגיש אותנו פנים בפנים עם הכאב, הסכנה והשנאה שמלווים את שיבתנו לציון. ימים ספורים של סכנת מוות לאישה אהובה ותינוקת שעוד לא נולדה עימתו אותנו עם החובה המוסרית שלנו להגן על עצמנו בלי פשרות.

ב-6 באוקטובר 2016 פרסמתי את הפוסט הראשון שקרא לעם בישראל לנקוט מעשה כלפי הזוועות שמתרחשות מעבר לגדר הגבול שלנו עם סוריה. פוסט אחד פשוט התחיל התגייסות ציבורית של אלפי ישראלים שתורמים מיליוני שקלים ופועלים למען ילדים בסוריה - הקורבנות האמיתיים של המלחמה שם. אלפי ישראלים מבצעים מה שאף מדינה אחרת, גם לא מדינות מוסלמיות, אינה עושה.

בתרומות קטנות וגדולות, אלפי ישראלים אלה קנו להם את הזכות להיות בצד הנכון של ההיסטוריה האנושית - וזאת למרות ההיסטוריה העקובה מדם בין הסורים לישראלים, למרות ההווה המלא בשנאה, למרות העתיד הלא ברור בינינו. כפי שהגדירה זאת אחת הישראליות שתרמה לקורבנות הסורים: "בעלי ואחיי נהרגו בקרבות עם הסורים, והתרומה שלי זאת הנקמה המתוקה שלי".
   
שני האירועים הללו אינם הסיפור האישי שלי, אלא זה של החברה הישראלית כולה. הם דוגמאות קטנות של הסיפור המוזר של החיים שלנו כאן.

רבי נחמן מברסלב אמר שהעולם שלנו הוא גשר צר מאוד, והכלל והעיקר לא לפחד כלל. כדי לחיות באופן נכון את המציאות של חיינו אנו נדרשים להליכה רגישה על הגשר הזה, בלי ליפול לאף אחד מצדיו. מהצד האחד פעורה תהום של הכניעה למבקשים לכלותינו - תהום שניסו להפיל אותנו אליה בעבר, שמצפים מאיתנו לבלוע אותה בהווה. מהצד השני ישנה התהום של אלו שרואים לנגד עיניהם רק את הקיום של עצמם, ומסוגלים להטביע הכול בשביל להתקיים, בלי חשבון.

יהיה זה הכי פשוט ליפול לאחד מצדי הגשר הזה, ויש כל כך הרבה אנשים שמצפים מאיתנו לעשות זאת. הם מצפים מאיתנו להפסיק להתקיים, להיגרר ולהיות כמו הגרועים שבאויבי האנושות והאנושיות. אבל אנחנו, העם היהודי והחברה הישראלית, מהלכים ברגישות על הגשר הזה. אנו מסרבים ליפול לתהומות מסביב, לאבד את עצמנו ואת זהותנו כיהודים בארץ ישראל. אך אנו גם לא מוכנים לאבד את צלם הא-לוהים שבנו ואת האחריות שלנו כלפי האחרים - גם כשהם אויבינו.
 
נמשיך להיות כאלה, כי כאלה אנחנו. נמשיך להיות כך בגלל שזה מה שנכון ואמיתי. נמשיך להיות כאלה כי זו הדרך העמוקה לנצח את אלו היוצאים נגדנו - כמו תנועות החרם השונות, למשל. נמשיך להיות כאלה כי אנו יהודים: זה באופי שלנו, זה בסולם הערכים שלנו והתורה שלנו מחנכת לכך. במסמך הלכתי של ארגון 'רבני בית הלל' נכתב באחרונה כי "אהבת הבריות, המזינה את ההנעה של השתתפות בצערו של אדם וההירתמות לסייע לו, היא ערך מערכיה של תורה. הצלת חייו היא כהצלת עולם מלא. ראוי להירתם לעזרת אדם הנתון במצוקה (ובוודאי קבוצת אנשים). יש בכך ביטוי למידת הרחמים ולערך השלום, שהן מן התכונות המיוחסות לבורא".

השבוע מלאו ארבע שנים לפטירתו של אבי, מנחם פרומן - רב, מתנחל ופעיל שלום, שכל חייו עסק בבניית גשרים צרים ורחבים בין העולמות. אבי לימד אותי שהאדם נולד עם שתי ידיים: יד אחת מתגוננת מול איומים ושומרת על הזהות והזכויות שלנו, ויד שנייה מושטת לשלום, לחמלה ולאכפתיות כלפי האחר. הוא לימד אותנו שחיינו צריכים להיות מחיאות כפיים של שתי הידיים הללו, המפגש המתמיד בין המוטיבציות המנוגדות הללו. מחיאות כפיים של שתי הידיים האלו - זה הסיפור שלנו.

שיבי פרומן השתתף בשבוע שעבר בכנס שארגן השגריר דני דנון במאבק נגד תנועת החרם, ונשא דברים בפני כאלפיים איש בעצרת הכללית של האו"ם