אינתיפאדת היחידים: אין יד מכוונת ברורה, אבל לא הכול מקרי
בגופי המודיעין עדיין מנסים למצוא קווים מאפיינים לגל הטרור הנוכחי, חברות הסייבר הישראליות עדיין מעוררות הערצה עולמית על אף תנועת החרם נגד ישראל ופרשת אופק בוכריס עשויה להיות מהמסעירות בתולדות צה"ל. הטור השבועי של עמיר רפפורט
טובי המוחות באגף המודיעין ובשב"כ מנסים למצוא קווים מאפיינים לגל הטרור שהתחיל בתקופת החגים, אבל בחלוף כמעט חצי שנה אין אפילו שם מוסכם למאורעות (למעט הכינוי "אינתיפאדת היחידים" שתפס בתקשורת).
השבוע האחרון לא הקל על מחלקות המחקר המודיעיני, בטח לא יום שלישי שהיה רצוף פיגועים מירושלים ועד לעיר יפו: כל פיגוע והסיפור שלו. וכך, גם השבוע לא ניתן להצביע על פרופיל קבוע של מחבלים ולא ניתן לזהות מאגר נשק או "מהנדס" שעומד מאחורי אמצעי הלחימה -הכלי הנפוץ ביותר הוא עדיין הסכין, שכל מפגע מארגן לעצמו. אין מפקדה מרכזית שנותנת את הפקודות לצאת לפיגוע, יש השראה לפיגועים, שמגיעה או ממעללי ארגון דאעש או מהסתה שחוזרת על עצמה בכלי תקשורת ערביים (לאו דווקא כלי התקשורת של רשות הפלסטינית).
ובכל זאת, הפיגועים הקשים של יום שלישי מחדדים כמה נקודות: הם התרחשו דווקא אחרי חודש של ירידה יחסית בכמות הפיגועים (לממוצע של עשרה בשבוע, לעומת עשרות בכל שבוע בתחילת המאורעות), מה שמוכיח שוב כי תחושת הביטחון לא נקבעת על פי כמות הפיגועים אלא בהתאם לתוצאות שלהם ולמיקום (מסע הרצח של המחבל עם הסכין ביפו זכה להרבה יותר תשומת לב תקשורתית מאשר פיגוע "סטנדרטי" ביהודה ושומרון).
מבחינת מערכת הביטחון, ההבדל בין פיגועים בתחומי הקו הירוק לעומת יהודה ושמרון, הוא קודם כל באחריות: בעוד שהאחריות בלב הערים במרכז היא של המשטרה, צה"ל הוא האחראי הבלעדי לביטחון מעבר לקו הירוק. לכן, מדהים להיווכח שגם אחרי כמעט חצי שנה, מערכת הביטחון בכללותה עדיין לא גיבשה מדיניות אחידה בסוגיית החזרת גופות מחבלים שנהרגים תוך כדי פיגועים. בעוד שצה"ל בעד החזרה של גופות כמה שיותר מהר, המשטרה מעכבת. הוויכוח הוא בין השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, הממונה על המשטרה, ובין שר הביטחון, משה יעלון, יותר מאשר בין אנשי הצבא והמשטרה עצמם.
ויכוח קיים בתוך מערכת הביטחון ואף בקבינט גם בסוגיית הסגר על השטחים: כל עוד נמשכים הפיגועים במינון שנחשב "נסבל" עמדת צה"ל והשב"כ היא שלא להטיל סגר על השטחים. ממצאי מחלקות המחקר המודיעיני הן שהרוב המוחלט של התושבים אינו מעורב במאורעות (להבדיל מהאינתיפאדה הראשונה והשנייה, שסחפה אוכלוסיות ענקיות), ולכן החשש הוא שסגר רק יגרום להמונים להצטרף למעגל הטרור, אם מאות מקומות עבודה יאבדו והמצב הכלכלי ביהודה ושומרון יחמיר (המעורבות הנמוכה יחסית של תושבים פלסטיניים בפיגועים מצביעה על כך שהמאורעות כיום דומים הרבה יותר לגל הסכינאות של השנים 1991-1992 מאשר לאינתיפאדה הראשונה והשנייה, שהיו עממיות יותר וכללו גם שימוש נרחב בכלי נשק ומטעני חבלה).
סגר כללי על השטחים אמור לצמצם כמעט עד לאפס את הנוכחות של פלסטיניים מיהודה ושומרון בתחומי ישראל ובתוך ההתנחלויות אבל הוא לא ימנע את הפיגועים המבוצעים על ידי ערביי מזרח ירושלים. מצד שני, המעורבות של פלסטינים בעלי אישורי עבודה בישראל בפיגועים היא ממילא אפסית שכן מרבית הפיגועים בתחומי הקו הירוק מבוצעים על ידי פלסטינים ששוהים בישראל באופן בלתי חוקי, ומוצאים תמיד מי שיעסיק אותם וישכן אותם.
לכן, גם אם לא מוטל סגר על יהודה ושומרון, לא ברור מה מונע מהמשטרה ומהשב"כ להכריז על מבצע ענק לאיתור כל השוהים הבלתי חוקיים ועל אכיפה קשה כנגד המעסיקים ומשכירי החדרים ש"מחזיקים" אותם.
עוד על מאורעות האביב של 2016: הפיגועים נמשכים ויימשכו למרות שהתיאום בין השב"כ וצה"ל ובין כוחות הביטחון הפלסטיניים השתפר מאוד במהלך השבועות האחרונים (המניע הוא פלסטיני: הרשות הפלסטינית חוששת מהחמאס ומתעבת את אנשיו יותר מאשר יש לה איבה כנגד ישראל).
ולמרות שאין יד מכוונת ברורה, לא הכול מקרי: השב"כ מתמודד עם כמה חוליות קשות במיוחד, כולל מי שעומד מאחורי הפיגועים החוזרים ונשנים באזור שער שכם, רבים מהם באמצעות נשק חם. לחזרה על פיגועים באותו מקום יש אפקט שאמור לעורר אימה, וזה מה שקורה בפועל. וגם השאלה האם פיגועי יום שלישי היו קשורים בחלקם להגעתו של סגן נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן אינה פתורה: יכול להיות בכל זאת שחלק מה"גל" האחרון אכן קשור לביקור.
כך או כך, קצת פרופורציה: הפיגועים של השבוע יישכחו על ידי מרבית הציבור מהר מאוד, ויהפכו לחלק מן הזיכרון הקולקטיבי של מאות אירועי "אינתיפאדת היחידים". לביקור של ביידן, לעומת זאת, עשויות להתברר עם הזמן משמעויות אסטרטגיות, שכן שני הנושאים העיקריים שבהם הוא דן בארץ הם הסכם הסיוע ביטחוני רב שנתי חדש של ארה"ב לישראל ומערכת היחסים העדינה בין ישראל לטורקיה, שנראית כמחממת, לא מעט בשל לחץ שמפעילה ארה"ב על טורקיה.
על רקע גל הפרסומים האחרונים בתקשורת, יכול גם מאוד להיות שביידן עוסק גם בנושאים שבין ישראל למדינות ערביות במפרץ הפרסי, שמתחממים אף הם, על רקע דאגה אזורית משותפת מהתחזקות איראן לנוכח מרוץ החימוש שלה לאחר הסרת הסנקציות הכלכליות מעליה.
בין סן פרנסיסקו לפנמה:
עוד הבדל בולט בין מאורעות החודשים האחרונים ובין האינתיפאדה הראשונה והשנייה, זו העובדה שתשומת הלב העולמית לפיגועים אצלנו היא מינימלית. אפשר לייחס זאת לכך שארה"ב שקועה כולה במרוץ לבית הלבן, אבל הסיבה העיקרית היא שהאירועים אצלנו הם משחק ילדים לעומת אימת מלחמת האזרחים בסוריה או פיגועים שקוטלים עשרות ומאות אנשים בכל פיצוץ (כמו פיגועים קשים שהיו ממש השבוע בעיראק ובטוניס, ומעטים בארץ מודעים להם).
ביקורים בסן פרנסיסקו ובפנמה בימים האחרונים ממחישים כי הפיגועים לא מעניינים את הציבור שם וכי למרות הדיבורים הרבים בארץ על מסע החרם וההסתה נגד ישראל, כמו הבי.די.אס., הרי שבכל מה שקשור לטכנולוגיה, ההערצה ישראל היא עדיין מוחלטת. כך, הנוכחות הישראלית בכנס הסייבר, אר אס איי, שנערך בשבוע שעבר בסן פרנסיסקו, הייתה שניה רק למדינה המארחת - ארה"ב. לא פחות מעשרה אחוז מהחברות שהשתתפו בכנס הן ישראליות, מאות ישראלים גדשו את הכנס ואת מסיבות הקוקטייל של העיר כאילו הם בתל אביב, והמשקיעים מכל העולם נוהים אחרי הטכנולוגיות שמגיעות מישראל.
גם בפנמה, שיחות עם שרים וחברי פרלמנט מצביעות על חום רב כלפי ישראל. פנמה היא חברה קבועה במדינות שמתייצבות לצד ישראל בעת שעולות על השולחן הצעות מהותיות נגדנו, להבדיל מהצבעות סמליות כמו השאלה האם לאפשר דגל פלסטיני במקום כזה או אחר.
בוכריס, האופק
בינתיים, בארץ, פרשת תא"ל אופק בוכריס מסתמנת כאחת הפרשיות המסעירות בתולדות צה"ל. יתכן כי היא תשפיע על נורמות ההתנהגות בצה"ל עוד שנים רבות.
הסיבה לכך שהפרשה אינה יורדת מסדר היום, היא העובדה שאופק בוכריס הוא סמל לקצין (במקרה, דתי) שהקדיש את חייו למערכת הביטחון וכמעט נהרג בקרבות של גולני בג'נין במהלך מבצע "חומת מגן" ב-2002. אשתו, נעמה, גידלה את ששת ילדיהם כשהבעל נמצא רחוק מהבית. לפני כעשור היא עמדה בראש קבוצה של נשות אנשי קבע (רובם במקור מגולני) שניסו להתאגד ולעזור אלה לאלה בקשיים הרבים שהן מתמודדות בעורף, כאשר הבעל כל כך רחוק מהבית (נעמה סיפרה על הקשיים בראיון ארוך לכותב שורות אלה).
מצד שני, בצה"ל יש אינספור סיפורי פולקלור על קצינים שניהלו מערכות יחסים מסוגים שונים עם חיילות צעירות שכפופות להם. פעם, לפני עשרות שנים, זאת הייתה הנורמה המוחלטת (קצין שריון בדרגת אלוף משנה היה היחיד ששילם על ההתנהלות הזאת בקריירה שלו בשנות ה-70 של המאה שעברה, רק בגלל שהתעסק עם החיילת הלא נכונה, שבמקרה הייתה בת של מי שכיהן באותם ימים כראש אגף כוח אדם של צה"ל).
לכתבות נוספות באתר ISRAEL DEFENSE