קל להתבלבל בזיהויו המגזרי של הרב מיכה הלוי, רבה הראשי של פתח־תקווה. עם פראק רבני ארוך ומגבעת שחורה, חזותו חרדית למהדרין, אלא שכאשר הוא עולה לדרוש ברבים או ללמד בישיבתו בתל־אביב, הוא מסיר את המגבעת ומתגלה כיפה סרוגה גדולה. בעבר הסביר שכמי שגדל בבית ציוני־דתי מובהק, הכיפה הסרוגה מייצגת את מהותו. הכובע עלה על ראשו כששימש רב מדור הכשרות בתל־אביב. המשגיח, מנהל המחלקה והמפקח שכיהנו תחתיו היו חרדים, ומנהלי המלון נהגו לתהות היכן הרב, שכן רב בישראל מזוהה עם כובע ומעיל ארוך. הרב הלוי מתייחס אל הלבוש הזה כאל מדי העבודה שלו, ולפני כניסתו לישיבה הוא מסיר אותו ומניחו במכוניתו.
בימים הקרובים תתכנס ועדה לאיתור הרב הראשי האשכנזי הבא. בראשה יעמוד הרב יעקב אריאל, ולצידו הרבנים זלמן מלמד, דוב ליאור, אליהו בלומנצויג ודוד דודקביץ. הם יצטרכו להכריע אם הרב הלוי יזכה בתמיכת מפלגת הציונות הדתית, וממילא בסבירות גבוהה גם בתפקיד עצמו, או מועמדים אחרים ובהם הרב אליעזר איגרא, דיין בית הדין הגדול; הרב אברהם נחשון, רב הקהילה הדתית־לאומית באלעד; והרב מאיר כהנא, אב בית הדין הרבני באשקלון. הרב הלוי מוזכר כמועמד המוביל. ככל הידוע, הוא המועמד המועדף על שר האוצר בצלאל סמוטריץ', יו"ר מפלגת הציונות הדתית.
בין המדקדקים בתורת המגזרים יש המשייכים את הרב מיכה הלוי למה שמכונה "רבני הקו", אנשי ישיבת הר המור. זאת אף שהוא סיים את לימודיו בישיבת מרכז הרב שנים רבות לפני פרישת הרב טאו והקמת הר המור. "המתחרים יודעים שהרב הלוי אהוד בציבור, ומתחילים להפיץ כל מיני שמועות", אומרים רבנים ששוחחנו איתם. "הרב הלוי מקובל הן ב'מרכז' והן בהר המור, ומגיע לשתיהן להקפות שניות או לשמחת בית השואבה. גם ביום ירושלים, כמו בשנים קודמות, הוא נראה על במת העצרת המרכזית בישיבת מרכז הרב והתקבל בכבוד רב".
לא רבים יודעים, אך הרב הלוי נמנה בשעתו עם ראשי ארגון הרבנים צהר, ובמשך תשע שנים היה חבר בהנהגתו, לצד הרבנים יובל שרלו ודוד סתיו. הוא עמד בראש מיזם החופות המזוהה עם הארגון, אך בהמשך פרש כשהוחלט ב"צהר" להקים בתי דין פרטיים לגיור, בניגוד לעמדת הרבנות הראשית. "המחלוקת לא הייתה בשום אופן אישית אלא בהשקפת עולם", אומר לנו אחד הרבנים. "הוא מקפיד לשמור על קשרים אישיים ועל שיח פתוח גם עם מי שיש לו עימו מחלוקת עמוקה. בחתונות ילדיו אפשר לראות באותו מעגל אנשים שקשה לחשוב על הזדמנות אחרת שתזמן אותם זה לצד זה".
כנימוק להתנגדותו העקרונית להצבת חלופה שיטתית לרבנות הראשית, נוהג הרב הלוי להזכיר ש"גם בתקופת בית שני, כשהכהונה הגדולה נמכרה למרבה במחיר וניתנה לאנשים לא ראויים, עדיין היה סגן כוהנים קבוע, 'אורתודוקסי', רבי חנינא סגן הכוהנים, שקבע 'הווי מתפלל בשלומה של מלכות'. כלומר, לכהונה בישראל יש מעמד מצד עצמה, לא משנה מי מכהנים בה. גם בראש הרבנות עמדו בזמנים מסוימים אנשים שאולי פגעו במעמדה, אבל הרבנות הוקמה כחזונו של הרב קוק, ואם צריך לתקן – יש לעשות זאת מבפנים".
כמי שהשקפתו ציונית־דתית, הרב הלוי מצר על כך שבשנים האחרונות הודרו רבנים בעלי השקפה ציונית ממשרות רבניות, בהן כהונת הרבנים הראשיים, תוך מתן עדיפות למי שלכאורה אינם מקבלים את עולה של רבנות ממלכתית. אלא שלדעתו, כפי שהביע כמה פעמים, הקמת האלטרנטיבה של "צהר" פגעה ברבנות יותר מפגיעת החרדים, משום שבכך הוענקה כביכול גושפנקה לטענה שאין עוד צורך ברבנות ראשית לישראל.
בלי פוליטיקה ועסקנות
הרב מיכה הלוי מתקרב לגיל 60. הוא מכהן כרב מגיל 28, והיה בשעתו הרב ה"סרוג" היחיד בין רבני השכונות בתל־אביב. למען הגילוי הנאות אציין כי הנער מיכה הלוי נמנה עם תלמידיו של כותב שורות אלו בישיבת נחלים, תלמיד מצטיין שדילג על כיתה י"א. לאחר לימודיו בישיבת מרכז הרב החל ללמד בישיבת אור עציון. במקביל חזר לעיר הולדתו תל־אביב, והקים כולל בבית הכנסת איחוד שיבת ציון. בהמשך נבחר לרב שכונת נחלת־יצחק, והקים את ישיבת עטרת נחמיה ומוסדות תורה לנשים.
הרב הלוי ורעייתו יעל הכירו בסניף בני עקיבא ונישאו בגיל צעיר. הם העדיפו לחזור לעיר ללא הפסקה כדי להעלות את רמתה הרוחנית, על פני התיישבות ביהודה ושומרון. יש להם שמונה ילדים, מגיל 20 ועד 38, בהם רבנים, תלמידי כוללים וישיבות, וקצינים בחטיבת כפיר, באגוז ובצנחנים.
במסגרת תפקידו היה הרב הלוי חבר מערך החירום של עיריית תל־אביב, והתייצב פעם אחר פעם כדי לתת מענה רבני בשטח ובבתי החולים במקרי אסון ופיגועי טרור. על פעילותו זו זכה לפרס הוקרה. הוא חבר בוועדת הלסינקי של משרד הבריאות, הבוחנת ומאשרת ניסויים רפואיים, ומשמש יועץ הלכתי לעמותת "רעות" המפעילה בתי אבות ובתי חולים סיעודיים בתל־אביב. בתפקידיו אלה מציג הרב הלוי את עמדת ההלכה במגוון תחומים ביו־אתיים כגון הפריה מלאכותית, השתלת איברים, שימוש בתרופות ותכשירים ניסיוניים, המתת חסד ועוד.
את פועלו בתחום הכשרות החל הרב הלוי עוד בהיותו חבר ועדת הכשרות בתל־אביב ורב בתי המלון בעיר. הרב שלמה עמאר, ששימש באותה תקופה הרב הראשי של תל־אביב, סיפר בהזדמנויות שונות כי פועלו של הרב הלוי בתחום גרם למהפך בנושא והעלה את רמת הכשרות. רוני פורטיס, מנכ"ל מלונות הילטון בישראל, העיד כי "פעילותו איננה כרוכה בשום פוליטיקות, ג'ובים או עסקנות". הרב הלוי לא הסתפק בקביעת נהלים והנחיות אלא הגיע בעצמו בתדירות גבוהה לביקורות, כולל בשבתות כאשר הדבר דרש הליכה רגלית למרחקים ארוכים.
הרב ישראל מאיר לאו, לשעבר הרב הראשי לישראל, הכיר היטב את משפחת הלוי בעת כהונתו (הראשונה) כרב העיר תל־אביב בשנות התשעים. "אני מלווה אותו מהיום שנולד. הוא מוכשר ועדין", אומר לנו הרב לאו. "דאגתי למנותו לאחראי הכשרות בכל בתי המלון של תל־אביב, כי ראיתי שהוא האיש הנכון לכך, והוא אכן עשה זאת בהצלחה רבה. הוא יודע להבחין מתי עניין מסוים שייך לכבוד שמיים ושם אינו מוכן להתפשר. להיות רב בקהילת ישראל זו משימה כבדה ונכבדה, ויש לו מתנה משמיים להיות נאהב על הבריות, מקובל על כל הצדדים. הוא יכול לחיות עם כל אדם לפי דעתו והשקפתו, להדריכו ולהעלותו".
אחד ממכריו מתאר את הרב הלוי כ"מחמיר גדול וחריף, בעיקר על עצמו". הסיפור על הרב שמטפס בעצמו על העמודים ומסדר את העירוב כבר הפך למיתוס. במשך שנים לא היה עירוב בגבעתיים. הרב שכר פועל מחברת החשמל, ויחד איתו החל להתקין את חוט העירוב. כשנשאל לפשר מעשיו, ענה: "אני מתקין כבלים. זה יהיה מוכן בעוד שבוע". אלא שהרב עצמו אינו מסתמך על העירוב ונמנע מלטלטל בשבת, אם כי כשטייל עם אשתו לא נמנע מלהוביל עגלת תינוק. הוא אינו רואה בעיה בהחמרה אישית, שכן בעיניו דמות הרב אמורה להיות נעלה יותר.
רב עם כושר
לא בקלות נפרד הרב מכהונתו התל־אביבית כדי לשמש רב העיר פתח־תקווה. לפני 11 שנה, שנתיים לאחר פטירתו של רב העיר הקודם הרב ברוך שמעון סלומון, הוא זומן לוועדת האיתור אך לא הגיע. משלחת מטעם המפד"ל ובה תשעה אנשים נשלחה לביתו כדי לשכנעו, אף שהם הודו כי לא היה "כוס התה" של המפד"ל באותם ימים. אחד מראשי המשלחת אף אמר לו: "אמנם רציתי בבחירתו של רב אחר אבל אין לנו ברירה, נתקענו". אך לאחר שעתיים של מפגש הוא הודה כי הוקסם מהרב וליבו שלם עם הבחירה. הרב הלוי התנה את המינוי בכך שיוכל להמשיך לעמוד בראש הישיבה שייסד בתל־אביב ולקיים את פעילותו התורנית הענפה שם.
"צלצלנו לליאורה מינקה (יו"ר תנועת אמונה; מ"ט), שהייתה תושבת נחלת־יצחק", משחזר פלטיאל אייזנטל, סגן ראש עיריית פתח־תקווה שהיה חבר באותה משלחת. "היא אמרה לנו 'חבר'ה, אל תיקחו לנו אותו'. רצינו רב דתי־לאומי, והצלחנו לגבש עסקה עם ש"ס על מינוי רב ספרדי במקביל. הוא הפך לגורם מאחד בעיר, ואף הצליח להביא לקיומו של טקס מאוחד של סיום לימוד הש"ס במקום טקסים מגזריים נפרדים. אחד מרבני דגל התורה אמר לי אחרי נאומו, 'עוד מזרוחניק כזה וגמרנו'. מדי חודש אלול הוא עורך מסע ברחבי העיר ומגיע ליותר ממאה מקומות – תנועות נוער, ריכוזים חילוניים, מפעלי הייטק, בתי כנסת וקהילות".
לא חבל לכם "לאבד" אותו לטובת רבנות הראשית?
"לפתח־תקווה יהיה חבל מאוד", מודה אייזנטל.
עד היום מתחלק יומו הארוך של הרב הלוי בין תל־אביב, שבה הוא מלמד בבוקר ובערב, לפתח־תקווה שבה הוא שוהה רוב שעות היום. בכלל, לשומעי לקחו נדמה לעיתים כי הוא נמצא בו־זמנית בכמה מקומות, כהגדרתו של גבאי ותיק בעיר. מדי שבת הוא גומא קילומטרים רבים, בין שכונת מגוריו כפר גנים ב', לשכונות אם המושבות, מרכז העיר, נווה־גן, כפר אברהם והדר גנים בקצה השני של העיר. הוא מעביר מספר דו־ספרתי של שיעורים, שאינם חוזרים זה על זה. הרב הלוי עצמו נוהג לומר בבדיחות ש"באמת צריך כושר לרב עיר".
"הוא רגיל לזה", מעיד אחיו פרופ' יונתן הלוי, נשיא בית החולים שערי צדק, ומספר כי בהיותו נער בישיבת נחלים נהג ללכת מדי שבת מהישיבה להדריך בסניף בני עקיבא תל־אביב צפון, מרחק של כ־17 קילומטרים. אחיו התאום חגי הוא עורך דין, ואחותו ורדינה היא רעייתו של הרב אלי סדן. גיס נוסף של הרב הלוי הוא הרב והסופר חיים סבתו.
כששואלים את רבני העיר מה סוד הצלחתו, תשובתם אחת: הקשר הישיר עם כלל הציבור. "הרב מיכה מייצג רבנות לא מגזרית", אומר אחד מהם. "היום חושבים על הרבנות במושגים מפלגתיים, אבל הוא יודע לפנות לכל החוגים". הרב אייל ורד, רב קהילת "יחדיו" בשכונת הדר־גנים וחבר הנהלת צהר, מספר שבכל הקהילות חשים את המעורבות והאכפתיות שלו. "אני רב בהדר גנים, ואבא שלי גבאי בקהילה המרוקאית בכפר אברהם. הרב מיכה מגיע פעם אליי ופעם אליו, תוך השקעה עצומה ושמירת קשר עם כל הרבנים והקהילות. הוא הגיע מרבנות קהילה, וזה דבר משמעותי ביותר". במסגרת מעורבותו הציבורית של הרב הלוי הוא הקים את מרכז יסודות, המעניק סיוע וייעוץ הלכתי בעניינים משפחתיים.
בהדר־גנים יש קהילה חרדית לא קטנה. הוא מקובל גם עליהם?
הרב ורד: "כמעט בכל פעם שהוא מגיע לשכונה הוא מעביר שיעור גם בבתי הכנסת החרדיים. יש הערכה רבה בינו ובין הרבנים החרדים. פשוט ניכרים דברי אמת".
"אני קורא לו 'ראש העיר', להבדיל מראש העירייה שממלא תפקיד מנהלתי", אמר הרב יגאל רוזן, ראש ישיבת "אור ישראל" החרדית בפתח־תקווה, בערב הוקרה שהתקיים לפני כשנה, במלאת עשור לכהונת הרב הלוי. הוא סיפר כי כאשר נדונה מועמדותו, פנה אליו פלטיאל אייזנטל וביקש ממנו לפגוש את המועמד ולהתרשם מהתאמתו לציבור החרדי בעיר. "דנו בכל הנושאים הקשורים להנהגת הרבנות, והופתעתי מכך שהייתה תמימות דעים מוחלטת. הפער היחיד היה בהשקפה הציונית התורנית. יש בינינו קשר של ידידות, אהבה ואחווה, ואני תולה את זה באישיותו ובדמותו".
מהפכה של כשרות
גולת הכותרת של פעילותו כרב עיר הייתה מהפכת הכשרות שהנהיג בפתח־תקווה. הרב הלוי סבר כי תשלום משכורת פרטית עבור שירות ממלכתי של עובדי הרבנות הוא מחלה ממארת, כלשונו. את הסימפטומים גילה עוד בתל־אביב, כאשר הבחין במשגיחים המקבלים את משכורתם ב"שחור", וחלקם עוסקים בעבודות אחרות בריחוק בלתי סביר מהמקומות שעל כשרותם הופקדו. ביוזמתו יצאה המועצה הדתית בפתח־תקווה למכרז לניהול הכשרות בעיר. לשם כך הוקמה חברה ייעודית והיא שגובה את הכסף מבעלי העסקים, מעסיקה את המשגיחים ומשלמת את שכרם. בכך בוטל האבסורד שבמסגרתו המושגח מפרנס את המשגיח, העלול לחשוש להקפיד על הכשרות שמא יבולע לו. ביוזמתו פותחה אפליקציה שבה כל מפקח מחויב לאשר כי הפיקוח בוצע. מדי יום מקבל הרב 200 דפי משוב על פעולת המשגיחים.
איתן יריב, לשעבר מנכ"ל מלון פרימה־לינק שנפתח בפתח־תקווה ב־2016 והיה המלון הראשון בעיר, התרשם מקרוב מניסיונו של הרב הלוי בתחום הכשרות. "בפגישה הראשונה שלנו ברבנות הם העלו דרישות מוזרות כמו כיבוי התאורה במיניברים בחדרים בשבת, או שלא ידעו מה עושים עם הכנת מזון בשרי וחלבי, ובכלל הכנת אוכל בשבת נראתה להם מוזרה. בשלב זה נכנס הרב מיכה לתמונה ואמר לצוות שלו 'חברים, אתם לא יודעים מה זה מלון. יש לו צרכים אחרים'. בשנותיו בתל־אביב הוא צבר ניסיון וידע מה לעשות. הוא יצר תוכנית עבודה שהקלה עלינו מאוד. הדבר החשוב הוא שבכל זמן הוא קשוב לבעיות ולצרכים שלנו. היה לו חשוב שהמלון יצליח ושיהיה כשר. כחילוני הרגשתי נוח לדבר איתו ונוכחתי שהוא אדם מדהים ורב־גוני. הוא ידבר איתך על ענייני הלכה, ומיד יעבור לענייני יום־יום".
איתן יריב, לשעבר מנכ"ל מלון פרימה־לינק: "היה לו חשוב שהמלון יצליח ושיהיה כשר. כחילוני הרגשתי נוח לדבר איתו ונוכחתי שהוא אדם מדהים ורבגוני. הוא ידבר איתך על ענייני הלכה, ומיד יעבור לענייני יום־יום"
אירוע אחד נחרט בזכרונו של יריב. "בשבוע השלישי לפתיחת המלון חגגו אצלנו בר־מצווה ולא היה לנו ספר תורה. התקשרתי לרב מיכה והוא דאג להביא ספר תורה מהישיבה שלו בתל־אביב. באמצע התפילה בני המשפחה קפצו עליי: מהיכן הספר? חששתי שמשהו לא בסדר, אבל הם סיפרו לי שעל המעיל כתוב שהוא לזכר חייל שנפל בעזה, בן משפחה של בעלי השמחה. אימו אף השתתפה באירוע. ההתרגשות הייתה עצומה. הסיפור הגיע לרב מיכה, והוא החליט לתרום את הספר לבית הכנסת הקבוע שבו מתפלל חתן הבר־מצווה. כמה מבני המשפחה התקרבו לדת אחרי האירוע הזה".
לעומת זאת, ליוזמת השר לשעבר מתן כהנא להעניק לכל רב סמכות לתת תעודות כשרות אף במקומות מרוחקים, התנגד הרב הלוי נמרצות. לדעתו, רב המעניק כשרות חייב להימצא בשטח ולפקח אישית. הוא עצמו מסייר בקביעות ומקיים ביקורות פתע בעסקים שתחת פיקוחו. הרב שמואל דוד, רבה של עפולה, חולק עליו בעניין הזה. "רוב הרבנים אינם אוהבים ואינם מוכשרים לעסוק בענייני הכשרות", הוא טוען. "זה אומר שרבנים המחויבים על פי חוק לפקח על הכשרות אינם מסוגלים לקיים השגחה נאותה. מדוע לא להשאיר את הנושא בידי מי שאוהב אותו ויכול לעשות זאת כמו שצריך? אין סיבה שרבנים הפועלים תחת הרבנות הראשית לא יוכלו להעניק כשרות בכל הארץ. שנים מדברים על הצורך בשיפור, וחבל שהרפורמה של כהנא לא יצאה לפועל. אני מעריך מאוד את מה שהרב מיכה עשה בעירו, אבל גם לו עצמו היו מלחמות רבות במשך שנים כדי ליצור את המערכת הזו".
ותיקי פתח־תקווה זוכרים את הפגנות השבת הסוערות נגד פתיחת קולנוע היכל, בימי הרב ברוך שמעון סלומון וראש העיר דב תבורי בשנות השבעים. אנשיו של הרב הלוי מתגאים בכך שמיום תחילת כהונתו התקיימה הפגנה אחת בלבד, כשנפתחה בעיר חנות מאכלי טריפה. הוא מעדיף את הדיבור והשכנוע על פני ההפגנות, ואת חיזוק העסקים שומרי השבת. כיום אפשר למצוא ברחבי העיר עסקים רבים הנושאים תעודה של "שומר שבת". בראשית כהונתו היו בעיר 370 עסקים בעלי תעודות כשרות. היום מספרם 540. הרב הלוי נוהג לספר כי כשהרב שלמה זלמן אוירבך ראה מכוניות נוסעות בשבת הוא נהג ללחוש "שאבעס", והסביר: "אי אפשר לצעוק על יהודים, אבל איך אפשר שלא למחות על כבוד השבת?" לדבריו, יש עוד הרבה מה לתקן, אך בהידברות ולא בכפייה.
