החקלאים החדשים: רומנטיקה, הרפתקנות, בריחה מהרעש וציונות

// גנן גידל פטל בגן //

רותם ערוסי (39), נשוי ואב לארבעה, מגדל פטל, אוכמניות, נקטרינות ואפרסקים

ממתי? בשנה האחרונה

מקום מגורים: מושב אליעד, דרום רמת הגולן

לפני שעבד בחקלאות: בעל עסק לגינון בבית חשמונאי

רותם ערוסי עבר מהיישוב הקהילתי בית חשמונאי שליד לטרון לנחלה שרכש במושב אליעד ברמת הגולן לפני כשבע שנים. את עסק הגינון שלו הוא לא סגר, וזאת כדי לממן את מה שהוא באמת רוצה לעשות כשיהיה גדול: להיות חקלאי.

מגיל צעיר הוא רוכב על סוסים. לפני שהקים את עסק הגינון חשב להצטרף ליחידת הפרשים של המשטרה, אבל אמרו לו לחכות שיתפנה תקן, והוא בינתיים החל לגנן. כעת המשטרה תיאלץ לחכות, ובאורווה קטנה בשטח שלו ברמת הגולן עומדות כיום שתי סוסות: עספורה ואלקטרה.

"תמיד היה לי חיבור לאדמה, תמיד חלמתי על משק חקלאי, אבל באיזשהו שלב הבנתי שמשק באזור המרכז אני לא יכול לקנות", מתאר ערוסי. "לכן, המעבר לרמת הגולן היה בתחילה משיקול כלכלי. קיבלנו פה אדמה ריקה של שמונה דונם, ובניתי הכול לבד בשתי ידיים. לראות את המשק הולך ומתפתח – זו הרגשה עילאית".

לאחר חיפוש הגידול החקלאי המתאים לו הגיע אל הפטל והאוכמניות, ובכניסה לנחלה שתל בבית רשת שני דונמים וחצי של פטל אדום מזן "אמירה" ודונם אוכמניות. מחשב השקיה דואג שהשתילים יזכו לשלוש מנות מים ביום, כי הטמפרטורה בחוץ כארבעים מעלות.

"הכול ממש חדש, אני עוד לומד", הוא אומר. "שקלתי לגדל פרחים או גידולים הידרופוניים (גידול מיוחד במים ולא באדמה, מ"פ). אפשר לעשות מה שכולם עושים פה ולנטוע זיתים, אבל אני תמיד מחפש את המסובך ואת הבעייתי. את מה שמזהירים אותי שלא לעשות – אני עושה. פטל אדום ואוכמניות טעמתי לראשונה בחיי לפני כשלושה חודשים. אבל אני, שעד לאחרונה חוץ מוויטמינצ'יק לא ידעתי בכלל מה זה פטל, הרגשתי שגידול הפירות האלה הוא מה שנכון לי.

"אני עוד לא יודע עד הסוף איך נראים חיי יומיום של חקלאי", אומר ערוסי, "אבל בטוח שאמצא את הדרך איך לשווק ולמי לשווק. אני אף פעם לא מתכנן יותר מדי. בינתיים, זו חוויה לטייל בין השורות, ללכת לקשור ענף שנפל, להוציא עשב. זו עבודה מרגיעה".

בחודשים האחרונים הוא למד את מלאכת גידול פירות היער העדינים האלה, עם קצת עזרה של כסף וייעוץ ממשרד החקלאות ועצות ממגדלים אחרים. "הפטל והאוכמניות הם פרי יקר יחסית, בין השאר כי עלויות הקטיף גבוהות: הקטיף סיזיפי, איטי, עדין ויומיומי, כי לא כל הפירות מבשילים בבת אחת והפרי שנקטף נזקק מיד לקירור. פטל הוא לא פרי נגיש בארץ, רבים מדברים איתי על פטל קפוא, ובכלל לא יודעים מה זה פטל טרי, אז נראה שיש לי יתרון מסוים. היום כבר ראיתי קצת פריחה, אז בקרוב הפטל הבוגר יתחיל להניב ולתת פרי ראשון".

הביקור שלנו אצל ערוסי התקיים באוגוסט, ומאז הוא תכנן להספיק לטעת – לפני השמיטה – עוד שלושים דונם נקטרינות ואפרסקים בשטחים שמחוץ למושב הסמוכים לגדר עם סוריה. כל אלה, הוא מקווה, יאפשרו לו לצמצם בהדרגה את העיסוק בחברת הגינון לטובת עיסוק בלעדי בחקלאות.

החלום הבא של ערוסי הוא להפוך את המשק שלו למשק בוטיק עם יורט לאירוח, תבלינים, שמן זית, ריבות מתוצרת עצמית ושאר מוצרי משק שימשכו תיירים. "אני עושה דברים מהבטן. אנשים שואלים אותי אם יש לי תוכנית עסקית, ואין לי. תמיד הייתי אחד כזה שיורה לכל הכיוונים עם החלומות שלו. לו היה ברשותי סכום כסף נכבד מן הסתם הייתי עוזב את העבודה במרכז. חמש שנים מהיום אני מקווה שאוכל להיות אך ורק חקלאי".

// הכי חם, הכי מתוק //

עידית אלבז (54), אם יחידנית לילד בן 10, מגדלת תמרים

ממתי? 2013

מקום מגורים: מושב חמרה, המועצה האזורית בקעת הירדן

לפני שהפכה לחקלאית: עובדת בית השקעות בתל־אביב

זריחה עולה על בקעת הירדן. אנו ניצבים מול שער ברזל נעול המוביל אל מובלעת טובלן הנחשבת שטח צבאי בגבול שלנו עם ירדן. כדי להיכנס נדרש תיאום עם הצבא ונחוץ מפתח. עד מהרה מגיעה ברכב השטח שלה עידית אלבז, חקלאית תושבת חמרה שלה מטע תמרים בתוך המובלעת, ופותחת את המנעול.

הגענו עם שחר מכיוון ששיא הקיץ והחום פה כבר טיפס בעבר לחמישים מעלות. בכניסה מקדמים אותנו שלטי "זהירות מוקשים". "הצבא מגיע מדי בוקר ורק אחרי פתיחת ציר אנחנו נכנסים לעבוד, ולא יורדים מהדרכים המסודרות", מתארת אלבז. "עלינו לחכות להם ולכן אין באפשרותנו להתחיל לעבוד עם אור ראשון. מצד שני, אנחנו לא סובלים מגניבות כי זה שטח צבאי סגור. גניבות חקלאיות בתקופה של הגדיד נפוצות במיוחד. הבקעה נערכת אז למלחמה – שומרים פרטיים, משטרה, צבא – כולם מגויסים. פה אנחנו הולכים הביתה בסוף היום והפרי נשאר בסככות".

במשך שמונה שנים עבדה אלבז ב"אדמונד דה רוטשילד בית השקעות" והתגוררה בתל־אביב. שני אחיה הצעירים לא עוסקים בחקלאות. משק התמרים היה שייך להוריה שעברו בשנת 1972 מקיבוץ חניתה לחמרה. עקב משברים כלכליים דשדשה העשייה החקלאית של הוריה עד שעידית החליטה בשנת 2013 לעבור לחמרה ולנסות להציל את המצב.

"לאחר הולדת בני, ראיתי שהכוכבים מתיישרים לכיוון הזה – לבוא לגדל אותו בקהילה ליד ההורים, ליד אחי ולעשות לביתי. להיות יותר קרובה ולא לבזבז שליש מהיום בפקקים"

"בבית ההשקעות ניהלתי פרויקט שימור ובינוי של שני בניינים בשדרות רוטשילד שיועדו לקבץ את משרדי החברה שהיו עד אז מפוזרים", היא מתארת. "אני הייתי בצד האדמיניסטרטיבי והייעוצי של הפרויקט. כשעברתי לגור בחמרה עוד המשכתי לעבוד בבית ההשקעות שנה נוספת. במקביל, אבי חלה בסרטן ובשל הטיפולים שעבר לא יכול היה לשהות בשמש.

"המשק של התמרים התחיל להיות הפסדי. הייתה ירידה של שליש ביבול והתבגרות של המטעים כי המטע לא טופל כמו שצריך. כשהגעתי, עשיתי תוכנית עסקית, הבאתי מימון ולקחתי על עצמי את הטיפול והשיקום. המטע היה של שישים דונם, הגדלתי אותו ל־130 דונם והפכתי אותו לאורגני".

יכולת להגיד לעצמך: בשביל מה אני צריכה את זה בכלל?
"אם היית אומרת לי לפני 15 שנה שאהיה חקלאית הייתי אומרת שאין סיכוי. אבל לאחר הולדת בני, ראיתי שהכוכבים מתיישרים לכיוון הזה – לבוא לגדל אותו בקהילה ליד ההורים, ליד אחי ולעשות לביתי. להיות יותר קרובה ולא לבזבז שליש מהיום בפקקים".

כך עברה משימור ובינוי של בנייני יוקרה עירוניים לשימור ובינוי מטע המג'הול. "עברתי מסביבה משרדית עם טלפון, אינטרנט ומזגן למטעים שבהם אין קליטה, אין מים מתוקים ואין חשמל", היא מתארת. "השנה הראשונה הייתה קשה מאוד אבל למדתי בה את כל מה שהייתי זקוקה לו כדי לגדל תמרים.

"ממש בהתחלה, כשעברתי בין העצים ועשיתי בדיקה בשורשים של חוטרי התמר, פתאום שמעתי מעל לראש שלי אוושה ונחש שחור ענקי נפל מהעץ לא הרחק ממני. אנחנו נתקלים גם באפעה צבעוני שזה נחש מאוד עצבני ואפילו יום אחד, כשעבדתי על הטרקטור, ראיתי שרף עין גדי שהוא קטלני במיוחד. אם הוא מכיש, בתוך כמה דקות פשוט נפרדים מהעולם".

ראית את הנחש שנופל ואמרת לעצמך: "זהו, אני חוזרת לתל־אביב"?
"לא, לא, היו לי דפיקות לב חזקות אבל זה עבר".

היא בקיאה בכל ציפור, כל חיה וכל עשב שצומח בשטח שלה ובמובלעת כולה. מאחד הסבכים מגיח זאב ואנו ממהרים לדלוק אחריו, אך הוא ממהר להיעלם בסבך. אל המטע שלה מוביל שטח בראשיתי המתאפיין בבתרונות חוואר.

המים להשקיית התמרים מגיעים ממאגר תרצה, מאגר של אגודת המים של המועצה האזורית בקעת הירדן. אנו עוצרים ליד בריכת המאגר שבשעת בוקר מוקדמת זו מלאה אנפות לבנות. השקט סביב ממכר. "בזכות מפעל המים הזה ותמיכת הרשות המקומית, התפתח בבקעה משק תמרים נרחב המפרנס משפחות רבות ואגודות חקלאיות של יישובי הבקעה", אומרת אלבז.

תוואי השטח מזמן לה ולמטע שלה הרפתקאות רטובות. "זה תוואי הירדן", היא מצביעה. "עכשיו הוא כבר לא נהר, אבל בתקופת ההצפות הוא עולה על גדותיו וממלא את רוב השטח, וזה יכול לגרום להצפות בשטחי המטע ומים שיכולים לעלות לגובה מטר וחצי.

"בחורף 2016 למשל, כשכל המטע היה עם תפרחות, לא יכולתי להיכנס להאביק אותן. הייתי בטוחה שהשנה הזאת מחוקה. בסוף הצלחנו להיכנס, נסענו בתוך המים, האבקנו, ולבסוף שקענו עם הטרקטור והעגלה".

במטע שלה עובדים איתה לסירוגין בין ארבעה לשישה פועלים מתאילנד. אנו מגיעים אליו ממש רגע לפני הגדיד, הוא קטיף התמרים. כבר ממרחק אפשר לשמוע את רעש החרמשים המוטוריים המנקים את העשבייה. אשכולות התמרים כוסו בשקים כדי למנוע ממזיקים לפגוע בהם.

"הגדיד של זן המג'הול הוא סלקטיבי", מסבירה אלבז. "אנחנו עוברים כשלושה סיבובים ובכל פעם לוקחים את הפרי הבשל, ויכול להיות שבאותו אשכול לא כל הפירות יהיו מוכנים. הקוצים של הדקל דוקרים מאוד ובקצה שלהם יש רעלן. אנחנו מגלחים אותם במצ'טות, כדי שנוכל לעבוד על העצים".

היא פוערת את אחד השקים, שולפת כמה תמרים ואומרת: "התמרים הכי טעימים בשלב הזה – ישר מהעץ. תעשו קצת 'פו' כדי להוריד מהן את הנמלים, אבל זה לא אמור להפריע". אנו טועמים והמג'הול בשרני ועסיסי.

"כבר מאמצע הגדיד אנחנו מתחילים להרגיש הקלה בחום ופחות רחף של אבק", היא מבטיחה. "סוף הגדיד הוא בכלל תענוג. מותחים רשת בין שני עצים ואז כל הפרי מגיע, עובר את המיון הראשוני ויוצא במשאיות לבית אריזה למיון סופי. אני שמחה על ההחלטה שעשיתי ומאוד אוהבת את מה שאני עושה. לתל־אביב אני נוסעת רק לחופשות, הבית שלי הוא פה".

 

// תחת גפנו //

גל קליין (42), נשוי ואב לשתי בנות, מגדל גפנים, זיתים ושקדים

ממתי? משנת 2012

מקום מגורים: מושב נאות גולן, דרום רמת הגולן

לפני שהפך לחקלאי: מנהל מסעדה בהרצליה פיתוח, איש שיווק ב"איקאה" בתל־אביב

השיחה שאנו מנהלים עם גל קליין, חקלאי מנאות גולן, נקטעת אחת לכמה דקות כאשר קטסנה, הפועל התאילנדי שעובד עמו, מתקשר לבקש מקליין שיפעיל את ההשקיה במטעים או יעצור אותה ביישומון שבטלפון החכם שלו. "יש פה הרבה תנים שאוכלים את הצינורות", מסביר קליין. "חם להם והם צמאים. אנחנו מתקנים את הצינורות, ולפעמים צריך לסגור את המים בשביל לתקן. נכנסתי במודע לעולם החקלאות וידעתי שאצטרך להתמודד עם קרה, עם גלי חום ועם חיות שמכרסמות לי את השתילים ואת הצינורות. אלה איתני הטבע, אבל איתם אני עוד יכול להתמודד".

עם מה אתה לא יכול להתמודד?
"עם כל מיני גזירות של הממשלה. אני מאוד פעיל במחאה של החקלאים (נגד רפורמת היבוא בחקלאות, מ"פ). אני חושב שמדינת ישראל צריכה להחליט אם היא רוצה חקלאות. צריך חקלאות במדינת ישראל, ביטחון המזון הוא ערך בפני עצמו, לא להיות תלויים ביבוא ממדינות אחרות שמחר עלולות להפסיק לתת לך לייבא מהן. לחקלאות יש ערך נופי בשמירה על השטחים הפתוחים. בצוות החשיבה של החקלאים שהקמנו ברמת הגולן הבנו שיש לנו קודם כול בעיה עם הצרכנים: להסביר להם שלא אנחנו אשמים במחירים הגבוהים של הפירות אלא פערי התיווך הבלתי הגיוניים. אי אפשר להתגאות בחקלאות הישראלית מצד אחד ומצד שני לפגוע בה".

קליין נולד וגדל ברמת הגולן במשפחה חקלאית, אך כבר בחופשת השחרור מצה"ל עבר להתגורר בתל־אביב. העבודות העיקריות שלו טרם הפך איש משפחה היו בניהול של שתי מסעדות שוקקות: מסעדת בית גבריאל בכינרת ומסעדת קיוטו, מסעדת סושי בהרצליה פיתוח. "זה היה בעשור הקודם, ממש בלב תקופת בר רפאלי. מכבי תל־אביב אכלו אצלנו אחרי אליפויות אירופה. תקופה נהדרת אבל מאוד עמוסה", הוא משחזר.

"יש לי תואר ראשון ושני במנהל עסקים ואני חושב שחובה שחקלאי יהיה גם איש עסקים. זה החיסרון של רוב החקלאים של פעם"

יש דמיון מה בין עסקי המסעדנות לעסקי החקלאות, אומר קליין: "שניהם מאוד אינטנסיביים ומאוד מסוכנים. אמנם מסעדת 'קיוטו' לא הייתה בבעלותי, אבל ניהלתי כמאה עובדים, מדדו אותי וכל הזמן חובת ההוכחה הייתה עליי".

בשנת 2009 הכיר את אורית, מי שתהפוך לימים לאשתו, והשעות הארוכות שבהן היה כרוך ניהול המסעדה לא השתלבו עם חיי הזוגיות. "מצאתי את עצמי מגיש קורות חיים לכל מיני עבודות 'של גדולים'. מנכ"ל איקאה, שהיה לקוח במסעדה, אמר לי: בוא לאיקאה".

במשך כשנתיים עבד קליין באיקאה בניהול של כמה ממחלקות החנות, וכבר דובר על קידום. "הייתי בצומת דרכים. מצד אחד הרגשתי חנוק – כל היום במשרד ובעמידה בפקקים, מצד שני, קסם לי להתקדם, כי אהבתי את הארגון. בסופו של דבר החלטנו שנעשה את השינוי ונעבור להתגורר בצפון הארץ. עוד כשהייתי באיקאה התחילה להתעורר בי המחשבה לחזור להיות חקלאי. כשהייתי ילד החקלאים היו אלים פה ברמת הגולן. הם היו שזופים ובריאים ותמיד רציתי להיות כמוהם".

וכך עבר קליין בשנת 2012 מרעננה לנאות גולן, והקים עם חבר ילדות משק חקלאי. "יש לי תואר ראשון ושני במנהל עסקים ואני חושב שחובה שחקלאי יהיה גם איש עסקים. זה החיסרון של רוב החקלאים של פעם – שמי שהיה סוחר מלידה הסתדר איכשהו, אבל היו גם כאלה שלא ידעו למנף את זה.

"כשהתחלתי לחיות פה הייתה לי אנחת רווחה, כי היה לי פתאום שקט. בראייה לאחור, כשהתגוררתי במרכז הייתי כל הזמן בלחץ. גם החקלאות כרוכה בסיכונים, אבל הם לא הלחיצו אותי כמו שהייתי חסר מנוחה במרכז. כנראה בבסיס היו לי הדברים המתאימים".

שטחי החקלאות של קליין מרוחקים כמה דקות נסיעה מביתו בנאות גולן. בתחילה נטעו מאה דונם כרם יין של ענבי קברנה סוביניון. "רצינו ללכת על בטוח ובכרם יין יש לך חוזה סגור עם אחד היקבים. אנחנו עובדים עם יינות כרמל. הענבים שלנו מתוקים מאוד אך לא מיועדים למאכל, אלא ליין בלבד. הם קטנים מאוד, עם גרעינים ועם קליפה מאוד גסה, וכל זה נותן את הטעם החזק ליין". אף שהוא מגדל ענבים, מי שיפתח אצלו את המקרר לא יראה ענבים. "אני לא קונה ענבים למאכל בגלל שזה יקר. אני מאמין שצריך לצרוך כל דבר בעונה, ואם הוא יקר – אני לא צורך".

אחרי כרם היין, החליטו לטעת עצי שקד והגיעו ל־450 דונם. השקדים נקטפים בפעולת ניעור באמצעות מיכון מיוחד; השלב הבא הוא ייבוש של השקדים בשמש, ואחר כך הם נשלחים למכון פיצוח, אריזה ושיווק. השלב השלישי במטעים היה כרם הזיתים מזן קורנייקי המיועדים לשמן. "הם נשארים קטנים. רק בחורף נמסוק אותם", אומר קליין.

לפניו נטעו ב־2016 כרם ענבים נוסף, אך נאלצו לעקור אותו לאחר שהתגלה וירוס. "זה היה קשה. הפסדנו כמיליון וחצי שקלים באופן ישיר ועוד הפסד הכנסה. בעיקר כעסתי על מי שהביא לי את השתילים הנגועים".

את הכסף גייס קליין בהלוואות בבנקים, וגם הוא לא זכה עד כה לסיוע מהמדינה. הוא מודאג מהבאות. "אם הרפורמה בחקלאות תצא לפועל, אפשר להגיד לכל מטע השקדים שלי להתראות. בארה"ב למשל מצליחים לגדל שקדים בזול יותר כי חקלאי באמריקה משקה בהצפה ולא משלם על מים כמונו. אצלי עלות המים בשקדים למשל היא בין 1,200 ל־1,300 שקלים לדונם".

החקלאות מזמנת חוויות והרפתקאות לכל בני המשפחה. "אחת הבנות שלי מאוד מחוברת לחקלאות, ובבציר נשארת איתי כל הלילה. במטעים יש נקרים, גיריות, נמיות, שועלים ונחשים. בלילה זה כמו לנסוע בספארי. כשהבת שלי באה איתי, היא כועסת עליי שאני מפחיד את החיות… כשהשקד פורח בפריחה המטריפה אנחנו תמיד עושים פיקניק משפחתי ליד המטע.

"כשאתה חקלאי אתה קובע לך את סדר היום. אין פה שום דבר שאתה חייב לעשות באותו רגע ויש בזה חיי משפחה יפים מאוד: אני עם הילדות כל יום כשהן חוזרות מביה"ס וזו ההפסקה שלנו יחד, אבל הן יודעות שאין לנו חופש גדול, כי זו העונה הלחוצה ואני לא יכול לעזוב".

// וטרינר של חסה //

גולן רוטנברג (39), נשוי ואב לארבעה ילדים, מגדל באופן הידרופוני חסה ועשבי תבלין

ממתי? שנת 2018

מקום מגורים: מושב ניר ישראל, המועצה האזורית חוף אשקלון

לפני שהפך לחקלאי: סטודנט לווטרינריה באיטליה

בשנת 2009 נסע גולן רוטנברג, נשוי טרי, עם אשתו תֹם ללמוד וטרינריה בפיזה שבאיטליה עם מלגה וויזת מצטיינים. "היה נהדר באיטליה, ממש חיינו את החלום, עד שלאחר ארבע שנות לימודים הבנו שזה כבר לא החלום. חזרנו ארצה ונאלצתי להשיב על שאלות כמו: 'למה אתה כבר לא סטודנט לווטרינריה', ו'למה לא תסיים את הלימודים הללו בארץ'.

"לא השלמתי את לימודי הווטרינריה כי הרגשתי שזה פשוט לא זה, והחשש שלי היה שאם אסיים את הלימודים, אשרוף בדרך מאות אלפי שקלים דמי קיום של ההורים שלנו, שסייעו לנו. אתה גם לא יכול לבוא עם תואר של דוקטור ולהגיד: עכשיו אני הולך לגדל חסה. יסתכלו עליך כעל מטורף. מבחינתנו עזבנו בזמן הנכון".

כיום רוטנברג הוא סוג של חקלאי־מדען: בבעלותו חווה הידרופונית יצרנית של ארבעה דונם, שאת התשתית לה החל להניח בסוף שנת 2018. ההידרופוניקה ("גידולי מים") היא צורת גידול במצע מנותק, בלי שימוש בהזנה דרך אדמה, שבה הצמחים סופגים בשורשיהם את החומרים הדרושים להם המומסים במים.

לאביו של רוטנברג לולים במושב ניר ישראל, אבל הבן חיפש תחום עם אתגר מדעי. "נכנסתי להידרופוניקה כי רציתי לפתח ענף חקלאות בצלמי ובדמותי, וגיליתי שחסר ידע רב בעולם הזה. ישבתי ולמדתי את התחום הזה קרוב לשנתיים. השפה האיטלקית שבה למדתי וטרינריה סייעה לי מאוד בקריאת המאמרים. במהלך הלימוד העצמי הבנתי שהדבר הכי חשוב בהידרופוניקה הוא איכות המים והרכב הדשן. למדתי כימיה ברמה גבוהה מאוד ופיתחתי פרוטוקולים של דשן ושיטת דישון. בשונה משטח פתוח, הרכב המים או הרכב הדשן המדויק שהצמח יקבל הוא רק באחריותי. אם אני מפשל, הצמח לא יקבל את הדרוש לו".

רוטנברג פיתח מערכת בקרה חכמה ועצמאית לגידולים שלו שיודעת לזהות באמצעות חיישני סביבה ומים מה דרוש לכל צמח בזמן נתון, מה יש להפעיל ומה לכבות, והמערכת גם מגיבה בהתאם. "הסיבוב באיטליה נתן לי המון כלים בהבנה של הכימיה האורגנית והכימיה בכלל, וזה מבדיל אותי כיום מכל חקלאי אחר. למדתי גם מחשבים ויש לי תואר בגרפיקה ובקולנוע. לא חשוב לי להיות דוקטור, חשוב לי ללמוד ולמעשה ההידרופוניקה חיברה בעבורי את כל התחומים גם יחד".

רוטנברג מגדל כיום כמה סוגי חסה ובהן: חסה סלנובה, חסה רומית לבבות, חסת "באטר קראנץ'" ("חסה חמאה") וחסה לליק. זן נוסף שהוא מגדל נקרא "חסה נועה" על שם בתו הבכורה. בחווה שלו הוא מגדל גם באק צ'וי (כרוב סיני) – ירק ממשפחת הירקות המצליבים, שמיר, פטרוזיליה, כוסברה, בזיל, טרגון צרפתי ומקסיקני ועוד. הוא אף מלווה כיום משקים שרוצים להיכנס לתחום ההידרופוניקה, בארץ ובעולם. עד לקורונה הרבה בנסיעות לחו"ל, כעת פחות.

עד לקורונה גם שיווק כחמישים אחוזים מהגידולים שלו לחדרי אוכל גדולים של ארגונים. "ברגע שסגרו את חדרי האוכל כי אנשים התחילו לעבוד מהבית, המשווק לא יכול היה למשוך את הסחורה. זרקנו סחורה מובחרת. כך הפסדנו מאות אלפי שקלים ולא קיבלנו פיצוי מהמדינה".

רוטנברג קיווה לתקן את העוול הכלכלי בחג השבועות, אלא שאז הגיע מבצע "שומר החומות" ואזור אשקלון הסמוך למושב היה ממש בקו האש. "שבועות הוא חג הסלט. הלכנו על גידולים מיוחדים. היו לנו קרוב לששת אלפים עציצים של בזיל שאילו היו נמכרים זה היה נותן לנו אוויר לעוד שנה של קורונה. תם והילדים היו ברמות אצל המשפחה שלה. אני נשארתי פה, כי את החסות לא מעניין שנופלים טילים, הן צריכות להיקטף ולהישתל. אף אחד לא קנה את השתילים, ונאלצנו לזרוק אותם. אני במצבים כאלה לא יכול להיות בחממות. נותן לעובדים לעשות את זה ומתרחק כי זה לעמוד ולבכות".

נראה שאתה מתייחס אל כל חסה כאל בעל חיים עדין.
"זה חינוך שקיבלתי בעבודה עם אבי בלול. גידול הידרופוני דומה מאוד לגידול של בעלי חיים בכלל ולגידול עופות בפרט: הכול חייב להיות מנוטר, חייבים לשים לב לכל פרט כדי לראות את התמונה הגדולה".

טיפות הזיעה כבר גולשות במורד הגב. "החסה במהותה היא גידול חורף. בעונות קודמות חווינו פה נבִילות של ממש ועוגמת נפש. לא הייתי מספיק מדויק. השנה הצלחנו להגיע למצב שכרגע שיא החום, לנו לא נעים בחממה אבל החסות חיות".

// על הדבש ועל העוקץ //

עמיחי כהן (31), נשוי ואב לתינוק, מגדל דבורים, אוכמניות וליצ'י

ממתי? מ־2019

מקום מגורים: מושב חמרה, המועצה האזורית בקעת הירדן

לפני שהפך לחקלאי: שכיר בתחום הכוורות

מסענו ממובלעת טובלן אל חמרה מוביל אותנו דרך הכפרים ג'יפתליק ופורוש בית־דג'ן. ככל שמתקרבים לחמרה נוכחים לדעת כמה מרובים הגוונים האפשריים לצהוב של צחיחות. עמיחי כהן מראה לנו את השטח שבו שתל ליצ'י זה עתה ואת עציצי האוכמניות ואנו נוסעים לראות את המכוורת.

כהן הוא בנו של הרב חגי כהן, מי שהיה ראש ישיבת כינור דוד בעטרת. "אני מתנחל, גדלתי בעלי", הוא מותח קווים לדמותו. "לפני ההתנתקות גם עברנו להתגורר במורג שבגוש קטיף. ההורים שלי הם אנשי חינוך אידאליסטיים שכמוהם אין כיום. החקלאות היא חלום חיי, תמיד משכה אותי מאוד, אין לי מושג למה. מבין שישה־עשר האחים והאחיות שלי אני החקלאי היחיד".

אחרי שירות צבאי בפלחה"ן נח"ל החל לעבוד כשכיר במכוורת נגוהות במועצה האזורית הר חברון, שם למד את מלאכת גידול הדבורים. לפני כשלוש שנים רכש משק בחמרה ומאז עשה מאמצים כבירים להקים מכוורת משלו. אך סמוך לזמן רדיית הדבש נגנבו ממנו לא פחות מ־25 כוורות. הוא ביקש סיוע מהמדינה, וטרם קיבל. "המדינה צריכה לתת כסף, אם היא רוצה חקלאים צעירים. אני מושקע כאן במיליונים. אם היום אני מת – אשתי יורה בי שוב", הוא אומר בהומור דאגני.

מתיאוריו עולה כי ענף הדבורים הוא ענף שקשה לשים בו את דריסת הרגל הראשונית כעצמאי. מה גם שאוכלוסיית הדבורים העולמית הצטמצמה בשיעור ניכר בעשור האחרון. לדבורים תפקיד קריטי בטבע מכיוון שהן מאביקות גידולים חקלאיים, וכן בהשפעה על המאזן האקולוגי, עד שאפילו נשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה נדרש לעניין בשנת 2015 והציג תוכנית חירום להצלתן.

"בשביל שתהיה לך משפחה אחת של דבורים, אתה צריך שיהיה לך אישור ממועצת הדבש ועדיף לקנות נקודות מרעה (נקודות שבהן מוצבות כוורות, מ"פ) מחקלאי מבוגר שמפסיק לעסוק בתחום", מסביר כהן. "כבר כמעט סגרתי עם מישהו, אך הוא התחרט. תקופה לא קצרה הייתי במשבר, חלום חיי הסתמן כבלתי מושג. בהמשך קניתי נחילים ומשפחות של דבורים והקמתי במו ידי את המכוורת שלי שמפוזרת בחמש נקודות פה באזור".

לקראת המגע עם הדבורים, עוטה כהן את חליפת ההגנה הלבנה והעבה, חובש את הכובע המרושת ומדליק אש במכשיר הנקרא מַדֵּף. "אני עושה עשן לדבורים כדי לייצר איום שהוא לא אני אלא העשן, ואז הן לא מתמקדות בי", הוא מסביר, ופותח את הכוורות בידיים חשופות ושולף את חלות הדבש. "הכפפות עבות וממש לא נוח לעבוד איתן. במהלך העבודה, אתה נעקץ הרבה מאוד. בתחילת העבודה במכוורת הייתי כולי מנופח מעקיצות אבל הגוף התרגל".

כשכהן מוציא את חלות הדבש רוחשות עליהן אלפי דבורים. "בכל ארגז כזה יש משפחה: מלכה אחת, עמלות רבות ומעט זכרים. הדבורים ניזונות מצוף ומאבקת פרחים. ככל שהטבע יהיה טוב יותר וככל שיהיה יותר פרחים, כך המלכה תטיל יותר ביצים, יהיו יותר דבורים וגם יהיה יותר דבש".

את הדבש הוא רודה בעצמו ובמחסן עומדות צנצנות דבש לטעימה שעליהן מתנוססת המדבקה "דבש טהור" עם מין איור שלו בסרבל הדבוראים. "בכל שנה יוצא דבש שונה", הוא אומר. "אי אפשר לדעת מראש מה נקבל, תלוי מאילו פרחים הדבורים אגרו. השנה קיבלתי דבש שבו הטעם הדומיננטי הוא מצמח החרדל וזה דבש מאוד עדין. דבש אחר מופק מקוץ הדרדר, והוא מעט ירקרק ומריר. להכין דבש זה סיפוק אדיר, והטיפול בדבורים הוא מבחינתי סוג של תרפיה".