בתמונת הווטסאפ של בֵּלַיְינֶשׁ זְבָדְיָה, היא ניצבת ליד ראש הממשלה נתניהו רגע לפני שהוא עומד לשאת נאום. היא מסבירה לו משהו, והוא מקשיב לה בתשומת לב. "זה היה בזמן ביקור של נתניהו באפריקה. תרגמתי לו מסמך מאמהרית לעברית", היא מספרת. זבדיה כיהנה אז כשגרירת ישראל באתיופיה, וכשגרירה שאינה תושבת ברואנדה ובבורונדי. ההתקרבות המחודשת של ישראל בשנים האחרונות למדינות באפריקה, היא מבחינתה אתגר וגם הישג אישי.
"שיפור היחסים של ישראל עם אפריקה מורגש מאוד", אומרת זבדיה. "חוסר התקציב הנוכחי של משרד החוץ קצת מעיב על היחסים, אבל מדינות כמו דרום־סודן ורואנדה כבר הוכיחו את החברות שלהן אפילו בהצבעות לטובתנו במוסדות בינלאומיים. יש להן כמובן את השיקולים והלחצים שלהן, אבל כל עוד הנוכחות שלנו תורגש שם זה יימשך וזה מאוד חשוב. נתניהו ביקר השנה בצ'אד, מדינה אפריקנית מוסלמית. הידוק היחסים איתם משמעותי מאוד".
כהונתה של זבדיה באדיס־אבבה נמשכה חמש שנים, וב־2017 היא שבה משם. באתיופיה, היא אומרת, אוהבים במיוחד את ישראל. "זה נעוץ בהיסטוריה, חוזר עד מלכת שבא. ליהדות יש השפעה משמעותית על הרבה תחומים שם, אפילו על הכנסייה האתיופית. במשכן הנשיא האתיופי יש ציורים של מגן דוד. כשהייתי עוברת ברחוב כשגרירה עם מכונית השרד ועליה דגל ישראל, היו עוצרים אותנו ומנשקים את הדגל.
"אתן לך עוד דוגמה. בתקופה שבה הייתי שם, אתיופיה סבלה מבצורת. האמריקנים תרמו שלושה מיליוני דולרים לסיוע, ואנחנו תרמנו 20 אלף דולר. קניתי שק אוכל והצטלמתי איתו כתרומה של מדינת ישראל. במשך שבועיים, התמונה הזו של התרומה הישראלית כיכבה בתקשורת. השגרירה האמריקנית אפילו התקשרה ושאלה אותי איך יכול להיות שהתרומה שלנו קיבלה כל־כך הרבה תשומת לב. זה קורה כי הרגשת הקרבה לישראל היא חזקה.
"גם עם רואנדה יש קשר מיוחד, אבל אחר. הם סבלו מג'נוסייד, ולנו יש את השואה. יש כמובן אלף אלפי הבדלות בין שני האירועים, אבל בעיניהם זה מודל: אם ישראל הצליחה אחרי שישה מיליון נרצחים לקום מעפר ולבנות מדינה לתפארת, גם ברואנדה זה יכול לקרות. זה ממש עניין מכונן שם, וזה לא קל. השואה היהודית קרתה באירופה, ותודה לא־ל אנחנו לא רואים מול העיניים מדי יום את מי שרצחו בנו. ברואנדה שבטי ההוטו והטוטסי חיים יחד. זו התמודדות מרשימה. הם אנשים חזקים, והם עובדים קשה על הפיוס הפנימי. לא מדברים על שבט זה או זה, אלא 'אנחנו רואנדים'. הם אמנם מדינה לא גדולה במיוחד, אבל מאוד אוהבת ישראל. כשהם היו חברים במועצת הביטחון של האו"ם, סייעו לנו מאוד.
"באנו לישראל ממדינה מאוד תרבותית וערכית. מדינה שבה כיבוד הורים ומבוגרים הוא עניין חשוב. אצלנו, פעם ביום המשפחה אוכלת ביחד. מדברים, מקשיבים, צוחקים""אני הפנים האמיתיות של מדינת ישראל"
זבדיה נזכרת בסיפור יוצא דופן שממחיש את היחסים החמים המתרקמים בין ישראל למדינות באפריקה. "שרת החוץ הרואנדית באה לבקר בישראל ב־2014, בזמן צוק איתן. כשהיא התקשרה אליי ואמרה שהיא רוצה לבוא, גמגמתי לרגע. 'את בטוחה? עכשיו?', שאלתי. אבל היא רק רצתה לוודא שיש מי שיקבל אותה. ליוויתי אותה, קיימנו סיור בעוטף עזה, ראינו את הסוללות של כיפת ברזל, את החיילים, התושבים. התקשרו אליה עיתונאים ושאלו אותה מה היא חושבת על מצבם של תושבי עזה, והיא השיבה שהיא חייבת תשובות לנשיא שלה בלבד. אכלנו צהריים בנחל־עוז, ולא רחוק מאיתנו נפל טיל. היא שאלה אם יש נפגעים 'מצידנו'. אי־אפשר לבקש ידידות הדוקה יותר מזו. יש מדינות באפריקה שבאמת אכפת להן מישראל, וצריך להרחיב את הפעילות שלנו שם. בעיניי אפריקה היא העתיד של העולם, כר פורה לפיתוח. זה נכון שיש קשיים בירוקרטיים, אבל אפשר להתמודד איתם. הן צמאות ליזמות. הסינים נכנסים עכשיו בגדול לאפריקה, ואין סיבה שישראל לא".
"לא ירדנו מהעצים"
זבדיה היא בת העדה הראשונה שמונתה לשגרירה ישראלית בניכר. המהפך האישי שלה, מילדת כפר באתיופיה למייצגת הרשמית של ישראל שם, הוא כמעט הוליוודי. "יצאתי מאתיופיה כנערה וחזרתי כשגרירה, זה היה מאוד משמעותי עבורי. באחד הביקורים בכפר שבו נולדתי ראיתי ילדים רצים, קופצים לנחל. יחפים ולבושים בבגדים קרועים, אבל עם הרבה שמחת חיים. כל־כך רציתי לחלוץ נעליים ולרוץ איתם. זה הזכיר לי כל־כך את הילדות. הייתי שם עם מאבטחים ורכב צמוד, והתחשק לי לומר 'תעזבו אותי. בא לי להיות לרגע בליינש הקטנה ולקפוץ למים'".
המשקל הנוסף שיש לך על הכתפיים, לא רק שגרירה אלא הראשונה מהעדה שצריכה לייצג גם אותה, הוא עול מבחינתך?
"ממש לא. אני נושאת אותו באהבה גדולה. הקידום האישי שלי חשוב גם כדי שלא ידברו עלינו כעל מסכנים. אני אישה חזקה ויכולה להגיע לאן שכולם הגיעו ולעשות את העבודה כמו שצריך. אני הפנים האמיתיות של מדינת ישראל, וגם העדה שלי חשובה לי. באנו לישראל ממדינה מאוד תרבותית וערכית. מדינה שבה כיבוד הורים ומבוגרים הוא עניין חשוב. לא ירדנו מהעצים. אצלנו, פעם ביום המשפחה אוכלת ביחד. מדברים, מקשיבים, צוחקים יחד. יש אהבה משפחתית. יש טקס קפה למבוגרים, השכנים נכנסים. ככה גדלנו. את הסיפור הזה צריך להביא, את הערכים האלו צריך להנגיש. חשוב לי שיכירו את המסורת והיופי של התרבות שלנו".
האם לפני שמעבירים את הערכים לכלל החברה הישראלית, אני שואלת, העדה מצליחה לשמר אותם בתוכה פנימה, אצל הדור הצעיר שכבר הולך ונטמע בישראל? "תראי, אני זוכרת את זה על עצמי. כשרק הגעתי, הדבר שהיה הכי חשוב לי היה להיות כמו כולם. לקרוא עיתון כמו כולם, לצפות במה שכולם צופים בטלוויזיה, להתלבש כמו כולם. אבל אחרי זמן אתה שואל את עצמך מאיפה באת. שמרתי תמיד על השם שלי, כי לשם יש משמעות. בליינש זה 'מעל הכול'. אני לא יכולה לשנות אותו בשום מחיר.
"אנחנו צריכים להשתלב, אנחנו חלק מהחברה הישראלית. אנחנו ישראלים ממוצא אתיופי. ועם זאת חשוב שהמסורת שלנו תישמר, לא רק בשבילנו, אלא כי היא תועיל לכלל החברה הישראלית. הערכים הללו של משפחתיות וכבוד צריכים להיות נחלת כולם. אנחנו שמרנו על היהדות במשך 2,500 שנה, ולכולם יש מה ללמוד מהמסורת שלנו".
את מבינה את הזעם שעלה מההפגנות בשנה החולפת?
"מבינה ומאוד מתחברת. אני אימא, והתחושה היא שזה יכול לקרות לילד של כל אחת מאיתנו. כל אימא אצלנו מפחדת. זה חייב להשתנות. אנחנו מדינת חוק. למה לירות?", היא זועקת, "אין דבר עצוב מזה. על מי נסמוך שישמור על ילדינו אם לא על משטרת ישראל? לא הייתי בתחקירים של מקרה סלומון טקה ז"ל ולא מכירה את הפרטים, אבל לא מבינה איך זה קורה. תעצרו אותו, תזמינו עוד ניידת, למה להרוג? זה מזעזע אותי מאוד, וגם מתסכל ביותר. יש לי קשר אישי ממש לעניין. בן הדוד שלי, רפאל רדה, בן של אחות של אימא שלי, נורה ב־2003 בידי שוטר בבאר־שבע (על פי נתוני המשטרה מדובר בהתאבדות; הכ"ח). אנחנו עדה קטנה, וזה מגיע לכל בית. זה לא צריך להיות ככה".
מצד אחד את הפנים הרשמיות של מדינת ישראל, מצד שני את מתוסכלת מאוד ממנה.
"לא רק אני, מדינת ישראל כולה צריכה לכעוס על זה. הילדים שלי גדלים פה, זה הבית. ההורים שלי, הסבים והסבתות שלי, כולם חלמו לעלות לארץ ישראל. אבל אני רוצה שהחברה הישראלית תבין את המשמעות של יהודי אתיופיה. המון שנים היינו בודדים, מבודדים, ועכשיו אנחנו פה. אנחנו רוצים להיות פה, אין מקום אחר. אבל אנחנו רוצים לגדל ילדים בנחת. דווקא כדיפלומטית, חשוב לי מאוד שהילדים שלי יגדלו פה".
כיצד לדעתך על ישראל לפעול בנוגע לבני הפלשמורה שעדיין נמצאים באתיופיה?
"צריך היה להעלות אותם אתמול, לא היום. לא צריך לתת להם לסבול שם. ביקרתי כמה פעמים במתחמים שהם גרים בהם, נפגשתי עם המנהיגים. אנחנו צריכים לסיים את הנושא הזה. החלק של משרד החוץ בנושא הוא מינימלי. זה בעיקר משרד הפנים והסוכנות היהודית, כשגרירה התעדכנתי בנושא, כי זה היה חשוב לי".
המשפחה מתאחדת
בליינש זבדיה נולדה בכפר בהרי סימיאן בצפון אתיופיה, הצעירה מתשעה ילדים. בגיל 17 עלתה ארצה לבדה, עם מלגה של עליית הנוער. "היינו קרועים במשך כמה שנים, כי ההורים היו שם ואני פה. העלייה פירקה לתקופה את המשפחה, שהייתה מאוד אוהבת ומחוברת, משפחה מוכרת בעדה. אבא שלי היה כמו הרב הראשי של יהודי אתיופיה, השקיע את כל חייו בלימוד תורה. אחי הגיע לפה כנער צעיר, ובהמשך חזר לאתיופיה ללמד יהדות ועברית. בשנות השישים הוא נכלא בשל כך והוכה מכות רצח. עליו ועל ארבעה חברים נוספים נגזר גזר דין מוות, והוא ישב שלוש שנים בכלא. היום הוא בארץ, אדם לא בריא, נושא עליו את כל מה שעבר, פיזית ונפשית. זה נורא קשה".
המשפחה התאחדה בחזרה, אך עד שזה קרה עברו שנים ארוכות: "יש לי אח ואחות שעלו לפניי. שתי אחיות נוספות עלו דרך סודן, ותודה לא־ל הגיעו בשלום עם כל האחיינים הקטנים. עוד אח ואחות הגיעו ב־1990, ועוד אח הגיע במבצע שלמה ב־91'. לאט לאט התחלנו להיות כאן יחד כמשפחה שוב. אבי עלה בסופו של דבר בגיל מבוגר, כבר ישב בכיסא גלגלים".
"כשהגעתי, הכי חשוב לי היה להיות כמו כולם. לקרוא עיתון ולהתלבש כמו כולם, לצפות במה שכולם צופים. אבל אחרי זמן אתה שואל את עצמך מאיפה באת"
כילדה נשלחה מהכפר ללמוד בתיכון באדיס־אבבה. הגיעה לארץ עם תעודת בגרות אתיופית, וחלמה להיות מהנדסת. "לא התגייסתי כי אבא החליט שרק הבנים הולכים לצבא. הוא לא היה בארץ, אבל הייתי איתם בקשר ושמעתי בקולו. בדיעבד אני מצטערת שלא הלכתי לפחות לשירות לאומי. פניתי ישר ללימודים". היא ויתרה על לימודי ההנדסה ("אני נשואה למהנדס, זה קצת מפצה", היא מחייכת), ונרשמה ללימודי יחסים בינלאומיים ולימודי אפריקה. "כשכיהנתי באתיופיה היו מזמינים אותי לדבר עם בנות שסיימו תיכון. סיפרתי להן איך למדתי באוניברסיטה בארץ. הייתי יושבת בלילות ומתרגמת לעצמי את ההרצאות ששמעתי באותו יום. לא היה מילון עברי־אמהרי, אז הייתי מתרגמת לאנגלית ואז לאמהרית. אימהות רבות באו לומר לי תודה על כך שהסברתי לבנותיהן את חשיבות הלימודים האקדמיים".
לאחר שסיימה את התואר החליטה לנסות להתקבל לקורס הצוערים של משרד החוץ. "ניגשתי למבחן ובפעם הראשונה נכשלתי, אבל לא ויתרתי וניגשתי שוב. ב־93' התקבלתי. במענה שקיבלתי אמרו לי לבוא למשרד החוץ, אבל לא אמרו לי שהתקבלתי. כשהגעתי כדי לקבל תשובה, כבר חיכו לי עיתונאים. זו הייתה הפעם הראשונה שבה אתיופית התקבלה לקורס התובעני".
התפקיד הראשון שלה מחוץ לגבולות המדינה היה ב־95'. "שלחו אותי לאו"ם, לתגבר בתקופת העצרת הכללית. כשחזרתי קיבלתי מינוי כקונסול הסברה בשיקגו. תפקיד מאוד מעניין. בשיקגו גם נישאתי. היינו שם שש שנים, ושם נולדה בתי הגדולה". היא אם לשלושה. בתה בת 18, התאומים הקטנים בני תשע. "חזרנו ארצה לשלוש שנים, ואז נשלחנו ליוסטון, טקסס, שם כיהנתי כסגן הקונסול הכללי. אחרי חמש שנים שבנו ארצה, ושנה אחר כך קיבלתי את המינוי כשגרירה באדיס־אבבה".
כיום היא עובדת באגף אפריקה. כמו רבים מעובדי משרד החוץ, גם היא מתוסכלת ממצבו הנוכחי של המשרד. "אין תקציבים, וזה מאוד מפריע לעבודה היומיומית. קשה לתכנן, אי־אפשר לארגן פעילויות, להזמין ולשלוח משלחות. קשה לעבוד ככה. אנחנו מקווים שתקום ממשלה ויהיה תקציב מסודר, כי יש אנשי מקצוע מצוינים במשרד החוץ. אנחנו משרתים את המדינה ועובדים כל הזמן למענה".
מה למשל היית רוצה לעשות ואין כסף?
"למשל בתחום המשלחות, מדובר באנשים שמגיעים לכאן, מקבלים הדרכה בנושאים שחשובים להם, ואז חוזרים לארצות המוצא והופכים לשגרירים שלנו בשטח. אחרי שהם באים ורואים מה שיש לנו בארץ הם חוזרים אחרים, לכן הביקורים פה מאוד חשובים. גם כל תחום המאבק בתנועת החרם וה־BDS. בכלל צריך לתת לדיפלומטים שלנו בעולם יד חופשית לעבוד. חוסר התקציב מורגש ומקשה, וזה לא נעים לעבוד ככה. אני מאמינה ומקווה ששר החוץ הנוכחי, שהגיע אחרי תקופה שבה לא היה שר חוץ במשרה מלאה, נלחם בשביל המשרד. שירות החוץ הוא אחד המשרדים החשובים למדינה, וחבל שזה המצב".
אני שואלת על איזה תפקיד היא חולמת עוד במסגרת השירות, והיא מעדיפה שלא לחשוף, "שלא אהיה מאוכזבת אם לא יצא לפועל. אבל האמת היא שהחלום הגדול ביותר התגשם כבר, לכהן כשגרירה באתיופיה. זה היה התפקיד הכי משמעותי עבורי".
אם בכל זאת תעזוב יום אחד את הזירה הדיפלומטית, זה יהיה כדי לעסוק בחינוך. "אני מספרת הרבה את הסיפור שלי. אומרת לצעירים שאם אני עשיתי את זה, כל אחד יכול. בתור ילדה לא היו לנו מים זורמים בבית. הייתי הולכת יחפה לנהר ומביאה הביתה מים בכד. אלו חיים אחרים, עולם אחר. אבל היינו מאושרים, ובבית תמיד דיברו איתנו על מה שחשוב. אני רוצה לחנך את ילדי העולם, לא רק בישראל, שהכול אפשרי. שצריך להיות אנשים חזקים, עם חזון. כל מה שאדם מציב לעצמו כיעד, אפשר להגיע אליו. אני זכיתי, ובעיניי אפשר לשנות את העולם". 
