כבר כתבתי פה בעבר על המודל העקום של המס העירוני – הארנונה – ושל מודל ההכנסות של הרשויות המקומיות, היוצר בין השאר תמריץ שלילי להקמת דירות בכל עיר. תושב ממוצע ישלם כ־2,000 שקל ארנונה בשנה, ואולם הרשות המקומית תידרש להוציא עליו לפחות פי 3־4. מה שגורם לה במקרים רבים לפעול בכל הכוח כדי לבנות כמה שפחות דירות וכמה שיותר אזורי תעסוקה מניבי ארנונה, גם אם הביקוש האמיתי הוא לדירות נוספות והרבה פחות למשרדים או למסחר.
השבוע קיבלנו דוגמה מצוינת לכך, כאשר הוועדה המחוזית מרכז החליטה לאשר למתן תוקף את תוכנית המתאר לגבעת־שמואל, הכוללת תוספת של כ־5,600 דירות ולא פחות מ־937,000 מ"ר עבור שטחי תעסוקה ומסחר. עד כמה המספר הזה מופרך, בזמן שגם פתח־תקווה, בני־ברק וקריית־אונו הסמוכות מדברות על תוספת מיליוני מטרים רבועים של תעסוקה? רק כדי לסבר את האוזן, שלושת מגדלי עזריאלי בכניסה לתל־אביב כוללים יחד כ־150 אלף מ"ר שטחי משרדים. מגדל שרונה שמולם, הגדול ביותר בישראל, משתרע על 130 אלף מ"ר. גבעת־שמואל לא באמת צריכה שישה קומפלקסים של עזריאלי, אבל נראה שזו הדרך היחידה לשכנע אותה לאשר עוד תוספת של 5,600 דירות. במקום לאחד רשויות ולתכנן את כל שטחי התעסוקה והמגורים בתוכנית כוללת אחת, המדינה נדרשת להמשיך לספק את ליטרת הבשר לכל מועצה ולכל עיר, בלי שום היגיון (כלכלי, חברתי ואורבני) של ממש.
בתוך הנתונים שפורסמו על קצב מכירת הדירות בישראל בחודשים האחרונים, התחבאו מספרים שהציגו שפל במכירת דירות חדשות ובנתוני התחלות בנייה של דירות "שלא למכירה" (קבוצות רכישה, בנייה עצמית וכדומה) ברחבי יהודה ושומרון.
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה דיווחה כי בחמשת החודשים הראשונים של השנה נמכרו ברחבי יו"ש רק 206 דירות ובתים חדשים, שיעור מזערי ממכירת הדירות בכל הארץ, שהסתכמה ב־9,137 דירות חדשות. בשנת 2018 כולה נמכרו בסך הכול 649 בתים ודירות חדשים בכל יו"ש (22 אלף בכל הארץ) ובשנה שלפניה נמכרו 907 בתים ודירות חדשים (24.4 אלף בכל הארץ). נתוני התחלות הבנייה של דירות "שלא למכירה" הציגו מספרים עגומים אף יותר. בחמשת החודשים הראשונים של השנה החלו להיבנות ברחבי יו"ש 180 דירות ובתים בסך הכול, מול 617 בכל שנת 2018 ו־510 בכל שנת 2017.
אז הצהרות והכרזות על הפרחת יו"ש זה מצוין, אבל לפי שעה נראה שהן לא ממש מחוברות למספרים הרשמיים בשטח.
