מומחים היו משוכנעים שהמאה העשרים תטמטם אותנו. מעולם לא עיצבו התרבות והטכנולוגיה את חיי היום־יום במהירות כזו, וכל המצאה חדשה הביאה עימה בהלה מפני הנזק שהיא תגרום למוחותינו השבריריים וחסרי ההגנה. נורות חשמל, רדיו, חוברות קומיקס, קולנוע, טלוויזיה, מוזיקת רוק, משחקי וידאו, מחשבוני כיס, תכנים מיניים ואלימים שזמינים ברשת, הרשת עצמה, סרטי באטמן לא מוצלחים – כל אלה, כך הוזהרנו בנימוקים שנשמעו סבירים, יהפכו אותנו לאידיוטים מזילי ריר.
ואולם תוצאות המבחנים סיפרו סיפור אחר. בשנות השלושים החלו ציוני האיי־קיו בארצות הברית ובחלק גדול מהעולם המפותח לטפס, והם הוסיפו לעלות בקצב ממוצע של כשלוש נקודות בעשור. הפערים הצטברו עד שאפילו אידיוט אקראי במפנה המילניום נראה כמו גאון לעומת אבותיו מתקופת השפל הגדול של שנות העשרים. התופעה נודעה כ"אפקט פלין", על שמו של ג'יימס פלין המנוח, איש מדעי החברה שהבחין בה בשנות השמונים.
מכיוון שהקפיצות הללו התרחשו בתוך דורות ספורים בלבד, פלין שלל את ההסבר הגנטי. שינוי אבולוציוני נמשך מאות אלפי שנים, ובני האדם של 1900 ושל 2000 פעלו על בסיס אותה חוֹמרה מנטלית. במקום זאת, שיער פלין, התרחש כאן עדכון תוכנה קולקטיבי שהחיים המודרניים עצמם יצרו. חינוך טוב יותר לימד תלמידים להסיק מסקנות מושכלות ולא רק לשנן עובדות. עבודות משרדיות ותעשייתיות דרשו מהעובדים להתמודד עם מספרים ורעיונות ולא עם עצמים פיזיים. אמצעי התקשורת ההמוניים חשפו את הקהל למחוזות חדשים ולנקודות מבט לא מוכרות. בני אדם השתפרו במיון, בהכללה ובחשיבה החורגת מגבולות חוויית היום־יום שלהם – בדיוק המיומנויות הבסיסיות שמבחני האיי־קיו, הבודקים את רמת המשכל, נועדו למדוד. פלין נהג להמחיש את המעבר מן הקונקרטי אל המופשט בדוגמה הבאה: לפני מאה שנה, אילו שאלת מישהו מה משותף לכלבים ולארנבות, ייתכן שהיה עונה "כלבים צדים ארנבות", ולא "שניהם יונקים".
הכי מעניין
| צילום: איור: תשורה לוי
אם כן, ייתכן שכל הרעש והחידושים לא הרקיבו את מוחותינו אלא דווקא שדרגו אותם (מחקרים מצביעים על כך שגם תזונה טובה יותר וחשיפה מופחתת לעופרת תרמו לכך). כך או כך, אפקט פלין החזיק מעמד זמן כה רב, ושרד כל־כך הרבה איומים לכאורה, עד שלא הייתה שום סיבה להאמין שלא יימשך לנצח – גם אם יום אחד מישהו ימציא בוט בינה מלאכותית שמסוגל להכין שיעורי בית, או שקומיקאים פרובוקטיביים יתחילו להקליט הסכתים.
כך, לפחות, סברה אליזבת דבוראק, כיום מרצה בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת נורת'ווסטרן, כשבחרה את נושא עבודת התזה שלה ב־2023. היא החליטה לנתח את תוצאותיהם של 394,378 מבחני איי־קיו שנערכו בארצות הברית בין 2006 ל־2018, כדי לבדוק אם אותה עלייה ניכרת גם בהם. "היו לי כל הנתונים הקוגניטיביים האלה, וחשבתי לעצמי 'היי, בטח מסתתר שם אפקט פלין'", היא מספרת. אבל כשהריצה את המספרים, "הרגשתי כאילו אני בתוך 'אל תסתכלו למעלה'", הסרט שבו סטודנטית לתואר מתקדם באסטרונומיה, בגילומה של ג'ניפר לורנס, מגלה כוכב שביט הדוהר לעבר כדור הארץ. "ביליתי שבועות במעבר חוזר על הנתונים. הייתי בטוחה שפישלתי במשהו ושאצטרך לדחות את ההגשה. ואז הראיתי את זה למנחה שלי והוא אמר 'לא, החשבון שלך נכון'".
הממצאים הצביעו על ירידה בשלוש קטגוריות חשובות: הסקה מטריצית (חידות חזותיות מופשטות), סדרות אותיות ומספרים (זיהוי דפוסים), וחשיבה מילולית (פתרון בעיות באמצעות שפה). שתי הראשונות, שבהן השחיקה הייתה עמוקה ביותר, מודדות את מה שפסיכולוגים מכנים אינטליגנציה דינמית – היכולת להסתגל למצבים חדשים ולחשוב תוך כדי תנועה. הירידה ניכרה בכל הגילים, המגדרים ורמות ההשכלה, אך הייתה דרמטית במיוחד בקרב בני 18 עד 22, ובקרב בעלי ההשכלה המועטה ביותר.
כמדענית, דבוראק נדרשת להוסיף כמה הסתייגויות. ראשית, לא בכל הקטגוריות נרשמה ירידה בציונים. הם דווקא עלו בחשיבה מרחבית, כלומר ביכולת לסובב עצמים תלת־ממדיים בדמיון – מיומנות שאין חשובה ממנה לצורך משחק בפורטנייט. שנית, הנתונים שלה הגיעו ממבחנים מקוונים התנדבותיים, נטולי פיקוח. "זו לא הייתה בחינת בגרות, מישהו יכול היה לפתור את המבחן הזה באוטובוס", היא אומרת. "אבל היו לי כמעט 400 אלף נקודות נתונים". שלישית, והחשובה מכול: "אנחנו לא ממש יכולים לומר שאנשים נעשים מטומטמים יותר, רק שהציונים בקטגוריות הללו יורדים".
מבחני איי־קיו נחשבים מדד עקיף וגס לאינטליגנציה: פחות מכשיר מדידה ישיר, ויותר בבואה של הרגלי חשיבה מסוימים שהחברה מתגמלת. הסולמות שלהם מכוילים מחדש אחת לעשור בערך, ומשמעותם שנויה במחלוקת מתמדת בקרב סטטיסטיקאים, שאחדים מהם עדיין תוהים אם אפקט פלין המקורי והיפוכו אינם נובעים ממתודולוגיה לא עקבית, יותר מאשר משינוי קוגניטיבי אמיתי.
"אז דיברתי עם מומחים ותיקים בתחום, קיבלתי משוב מצוין, והצלחתי להוסיף כמה ניואנסים נהדרים כדי שלא אפרסם סתם קליקבייט", מספרת דבוראק. "ואז, אחרי שהמאמר יצא, זה היה מצחיק. רוב התגובות, גם של אקדמאים וגם של הדיוטות, היו בסגנון 'אה, רמת המשכל יורדת? יכולתי להגיד לך את זה בעצמי'".
מצביעים דלי מידע
העולם נהיה מטומטם יותר, וכולנו יודעים את זה. לאחרונה התחושה היא שאותו שדרוג כלל־תרבותי של מערכות ההפעלה המנטליות שלנו הוחזר לאחור, לגרסה ישנה יותר ורצופת באגים.
טיפשות, כמו אינטליגנציה, היא דבר מעורפל: קשה להגדירה אך קל לזהותה כשאנו רואים אותה. לא רק שילדים נופלים בגדול במבחנים הסטנדרטיים (ציוני המבחנים בארצות הברית נמצאים בשפל של יותר משלושים שנה, וציוני המתמטיקה הממוצעים של תלמידי י"ב במבחן הארצי היו הנמוכים ביותר מאז 2005), ולא רק שיותר מרבע מן המבוגרים בארצות הברית קוראים כיום ברמת המיומנות הנמוכה ביותר – אלא שכמעט בכל תחום אנחנו בוחרים באורחות חיים, בדרכי בידור ובתפיסות עולם שדורשים פחות ופחות מהמוח שלנו. הסטיגמה שדבקה פעם בבורות נעלמה, והקולות הצווחניים והבורים ביותר הם שמעצבים כיום את השיח ומאלצים את כל השאר ללמוד לדבר בשפתם.
לדוגמה, סקרים מצביעים על כך שעד רבע מציבור הבוחרים מורכב כיום ממי שמכונים "מצביעים דלי־מידע" – הטיפוס שאינו יודע לנקוב בשמות נציגיו ושואב את רוב החדשות שלו מממים ברשת, אך נוטה להשתכנע יותר משכניו הבקיאים ממנו. לבחורים הללו יש השפעה מכרעת בבחירות שתוצאותיהן צמודות, ובלבד שהקמפיינרים יצליחו להגיע אליהם עם מסר פשוט ומלהיב דיו שיהדהד את המעט שהם כן יודעים.
בעולם הפיננסי, יסודות הכלכלה איבדו רלוונטיות, ככל שהמשקיעים אימצו את חוסר ההיגיון של הקריפטו: הם מתייחסים לשוק המניות כאל קלפי טארוט, ומעבירים את כספם לכל מקום שאליו, לפי הערכתם, ינועו הטיפשים שבמשקיעים. התוצאה האחרונה היא בועה פיננסית של בינה מלאכותית שנראית כהונאת פונזי, שאיש אינו מסוגל להצדיק אותה בלי לפרוץ בצחוק. ואף על פי כן, כאשר ג'נסן הואנג, מנכ"ל אנבידיה – מניית הבינה המלאכותית המובילה – צולם לאחרונה סועד במסעדת עוף מטוגן קוריאנית, זינקו מניותיהן של חברות עוף מטוגן קוריאני שאין להן שום קשר אליו בשיעור של עד 30 אחוז. לפי כללי השוק הנוכחיים, זה נראה הגיוני לחלוטין.
מפתה לתלות את כל זה במגפת הקורונה, שהייתה מבחן עמידות חסר תקדים למוח האנושי. אחרי שנים של ישיבה על הספה מול מסכים, ואחרי שנדבקנו שוב ושוב בנגיף בעל תופעות לוואי נוירולוגיות – יצאנו ממצמצים אל אור היום רק כדי לגלות שטווח הקשב שלנו התקצר בחצי, שציוני הילדים שלנו צנחו, ושחברינו ניצלו את הסגרים כדי להשתלם בתאוריות־קשר פרועות למדי על רשתות דור חמישי ועל חלב מפוסטר. ואולם אף שאותה תקופה אבודה אכן הסבה נזק, הערפל המוחי שנקלענו אליו הלך והצטבר שנים קודם לכן. קוויה של המגמה הזו הסתמנו הרבה לפני 2020.
וכנראה גם לא מדובר באבולוציה. איננו חיים בתרחיש נוסח הסרט "אידיוקרטיה", שבו המטומטמים ביותר מולידים יותר ילדים. מחקר נורווגי מ־2018 מצא שגם העלייה הממושכת בציוני האיי־קיו וגם הירידה שחלה בהם לאחרונה נצפו בתוך המשפחות עצמן; ילדים קיבלו ציונים גבוהים או נמוכים מאלה של הוריהם באופן שתאם את המגמות הרחבות. אם אכן, כטענת ג'יימס פלין, הזינוק ברמת המשכל במאה העשרים נבע מגורמים סביבתיים ולא תורשתיים, יש להניח בוודאות שגם היפוכו נגרם מהם.
הגורמים הסביבתיים הללו עשויים לכלול כל דבר: משינויים בחינוך, בתזונה, במבנה המשפחה ובלחצים הכלכליים, ועד קוקטייל של חשיפות שעלולות לפגוע במוח – מיקרו־פלסטיק, תרופות נוגדות דיכאון, עשן שריפות. ואולם ב־2025 מוסכם על הכול שהגורם העיקרי שיש להאשים הוא החפץ שבכיסנו.
אצל רובנו נעשה הטלפון גם כונן קשיח חיצוני, שמאחסן את כל מה שנהגנו לזכור, וגם לאס־וגאס ניידת, שמבטיחה שלא ניאלץ לסבול משיעמום אפילו דקה אחת. התחושה היא שמכשיר הטלפון מטגן איזשהו מעגל קוגניטיבי במוחנו, אבל להוכיח זאת במעבדה מתברר כקשה מן הצפוי. המוח הוא איבר רועש ורב־שונות, ורוב המחקר עליו הוא תצפיתי.
הגורם העיקרי לפגיעה במוחנו. צעירים בתור לחנות בגדים בניו־יורק | צילום: גטי אימג'ס
ניתוח שפורסם בכתב העת המדעי "נייצ'ר" ב־2022, מצא שרבים מהמחקרים של שני העשורים האחרונים, אלה שקשרו בין התנהגות ובין מבנה המוח או תפקודו, היו מצומצמים מכדי לסמוך עליהם ונשענו לרוב על כמה עשרות משתתפים בלבד. כדי לאתר השפעות ממשיות באופן ודאי דרוש מדגם של אלפים (הדבר לא מנע את פרסומן של כותרות מרעישות על כך שהטלפונים החכמים והיישומים שלהם "מחווטים מחדש את מוחותינו"). אפילו הרעיון המושרש שלפיו הרשתות החברתיות מציפות את מרכזי התגמול שלנו בהורמון הדופמין – בדומה לסמים, מין או הימורים – ניצב על קרקע רעועה. "אינני מכיר שום מחקר שמראה שרמות הדופמין משתנות כפונקציה של צריכת רשתות חברתיות", אומר סקוט מארק, חוקר בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת וושינגטון בסנט־לואיס, ואחד ממחברי המאמר בנייצ'ר.
רישיון לשיתוף
אבל גם אם הטלפונים שלנו אינם מפסלים מחדש את החומר האפור שלנו במובן המילולי, רובנו מניחים שהם תורמים לניוון קוגניטיבי כלשהו, בכך שהם מסיחים את דעתנו מפעילויות תובעניות יותר מבחינה מנטלית. הרעיון הזה מתיישב עם חלק מהנתונים – ובכללם סקר עדכני שמראה כי מספר האמריקנים הקוראים להנאתם ירד ב־40 אחוז בשני העשורים האחרונים – אבל ייתכן שיש בו גם מעט חנופה עצמית. זה לא שלפני שיצא האייפון ישבנו כולנו ופתרנו להנאתנו תרגילים בחשבון דיפרנציאלי, או פילסנו את דרכנו ב"פיניגנז וייק", ספרו הבלתי־קריא של ג'יימס ג'ויס. אם נעמיק באותו סקר נגלה ש־28 אחוז בלבד מהאמריקנים אמרו שקראו ספרים להנאתם ב־2004, ושרובם ככל הנראה קראו באותה שנה את "צופן דה וינצ'י".
חלק ניכר מהחשיבה העכשווית על מצבנו הדיגיטלי המעורפל מתבסס על מרשל מקלוהן ועל ניל פוסטמן, תאורטיקני התקשורת של שנות השישים והשבעים. בתקופה שקדמה לרשת הם לימדו אותנו שכל מדיום חדש משנה את אופן החשיבה שלנו. הם לא טעו – וחבל שאיש מהם לא האריך ימים די הצורך כדי להזהיר את החברה מפני הסכתים מצולמים – אבל הם פעלו בעולם שבו הקפיצה הגדולה הייתה מקריאת ספרים לצפייה בטלוויזיה, מעבר עדין בהשוואה לזה שבא אחריו. התוצאה היא שרוב הפרשנות הנוכחית מקובעת עדיין במכשירים וביישומים, כאילו מנגנון האספקה הפיזי הוא כל הסיפור. אבל ייתכן שהתמורה העמוקה ביותר אינה טכנולוגית אלא חברתית: נפח הרעש האנושי שאנחנו מחוברים אליו כיום.
אולי זו לא התוכנה הקוגניטיבית שלנו ששונמכה, אלא אנחנו שכיבינו את חומות האש. לכל אדם בעולם המפותח יש עכשיו רישיון לשיתוף פתוח של מחשבותיו אל מוחו של כל אדם אחר. אם אנחנו אכן נעשים מטומטמים יותר, סביר להניח שמדובר במשהו שעשינו זה לזה.
המוח האנושי הגיע לצורתו המודרנית לפני כעשרת אלפים שנים לכל הפחות, בשלהי התקופה הפליאוליתית העליונה, כאשר בני האדם חיו בשבטים של 20 עד 50 נפש, ולעיתים רחוקות נתקלו בזרים. האבולוציה תכנתה אותנו לעבד את הפרצופים, הרגשות והרכילויות של קבוצות קטנות. אפילו בשנות התשעים, רוב האנשים באו במגע יומיומי רק עם קרוביהם, עמיתיהם לעבודה וחבריהם, ואולי גם עם קריין החדשות המקומי בטלוויזיה. כיום, אותם מוחות פליאוליתיים עצמם מופגזים במחשבותיהם של מאות זרים בכל שעה. התקשורת המודרנית על כל צורותיה מביאה אותנו במגע עם יותר מוחות משאנו בנויים להכיל, ונדמה שמוחותינו קמלים תחת העומס.
לא מזמן, הטיפשים שבינינו היו חופשיים לחשוב את מחשבותיהם בשקט לעצמם, בלי דרך לחלוק אותן בקלות. במקרה הגרוע, אדם היה מביך את עצמו בפני משפחתו או בפני חבריו לקבוצת הבאולינג. לרעיונות גרועים היה קשה יותר להתרחב ולהתרבות. במצב כזה טיפשות רבה נשארה מקומית. כל השאר יכלו להעריך ביתר את האינטליגנציה הממוצעת של הזולת, פשוט משום שפגשו בה פחות. אבל אז חיברנו את כל תושבי כדור הארץ זה לזה, והענקנו לכל אחד מהם בית דפוס, תחנת רדיו ורשת טלוויזיה משלו. עכשיו, גם מי שאין לו שום דבר מועיל לומר, יכול לספר לעולם כולו בדיוק – או, לעיתים קרובות יותר, במעורפל – מה הוא חושב.
למען הסר ספק, אין כאן געגוע לתקופה שבה נשמעו פחות קולות. במובנים מסוימים, הרחבת השיח הייתה דבר טוב: יותר נקודות מבט, יותר לקיחת אחריות, וכמובן הסרטונים של ילד הפלא התורן בטיקטוק. החיסרון הוא שאנחנו רואים את מלוא התפלגות המחשבה האנושית בגלילה אינסופית אחת, ומתברר שהחציון נמוך משאי־פעם יכולנו לדמיין. באופן תאורטי, זוהי הדמוקרטיזציה של הביטוי. בפועל, התחושה היא של כריתת אונה במיקור המונים.
רעש לבן
הבעיה איננה נעוצה במכשיר מסוים, בפלטפורמה מסוימת או במשפיען מסוים, ולא נוכל להימלט ממנה אם נעזוב את אינסטגרם או נבטל את המינויים שלנו לכל הבלוגים שאנחנו צורכים. המציאות שאין מנוס ממנה היא שגל אדיר ומבוזר של בני אדם מדבר, מתווכח ומחווה דעה בבת אחת, בכל מקום, כל הזמן. ואם ברצוננו לומר משהו, או פשוט להבין מה מתרחש, עלינו לעבור דרכם. המדיום עודנו המסר, אלא שהמדיום, כיום, הוא ההמונים.
התהליך הזה מתרחש זה זמן, אבל כמה תמורות אחרונות מלמדות שחצינו סף מסוים. בחודש יוני האחרון דיווחה סוכנות רויטרס שהרשתות החברתיות הן כיום מקור החדשות העיקרי של האמריקנים, ולראשונה הן עוקפות את כלי התקשורת הוותיקים. טיקטוק משמש מקור חדשות אמין בעיני 17 אחוז מבני האדם ברחבי העולם.
אפילו המספרים הללו ממעיטים באופיו הדרמטי של השינוי, ובמצב המוזר שאליו נקלעה מערכת המידע שלנו. שורותיה המצטמקות של התקשורת המסורתית מוסתרות מאחורי חומות תשלום, ושינויים במנועי ההמלצה של גוגל, פייסבוק ואקס מקשים על הקוראים למצוא את תוצרתה – בהנחה שמישהו טורח לחפש אותה, כאשר הפיד שלו גדוש ממילא בבידור, בהבלים ובאינספור נושאים אחרים, ספציפיים יותר ויותר. על כל אלה נוספת חיבתו המתמשכת של הנשיא טראמפ לאסטרטגיה של סטיב באנון, "להציף את הזירה בהבלים", הממלאת כל ערוץ ברעש לבן ואז מגבירה את עוצמת הקול.
כדי לדחוף מידע מזין כלשהו דרך הרעש הזה, לא נדרשים מומחיות, תחקירים וחשיבה מקורית, אלא יכולת דחיסה. המנצחים הם מי שמסוגלים לצמצם תופעות מורכבות ליחידות הקטנות ביותר: מגיש הסכת שמסכם אנקדוטה מכלי שני, טיקטוקר שמסביר גיאופוליטיקה ב־23 שניות, ציוץ שמביא צילום מסך, תגובה מובילה ברדיט, גרף שמתיימר לגלם את כל מה שיש לומר על הרגע שאנו חיים בו. נקודת המגע הראשונה שלנו עם רוב המידע היא לעיתים רחוקות המידע עצמו; לרוב זוהי איזו נגזרת דחוסה, שכבר עובדה וסוננה דרך תריסר שכבות של פרשנות ופרשנות־מחדש.
קשה להימלט מהמעגל הזה, משום שכלי התקשורת המסורתיים עצמם, במאבק ההישרדות שלהם, הצטרפו למרוץ הדחיסה והעיבוד מחדש. כיום יש פחות תחקירים ויותר פרשנות על תחקירים, ולעיתים רק פרשנות על אותה פרשנות. הפירמידה של העבר, שבבסיסה היה דיווח מקורי ובראשה שכבת פרשנות, התהפכה על פיה: בסיס רחב של דעות, מתנדנד על גבי גדם מצטמק של עובדות.
לא כל התמצות הזה רע, וחלק גדול ממנו אף הכרחי. אבל כאשר כל מסנן דוחס ומעוות את מה שקדם לו, הדחיסות והעיוותים מצטברים. נסו לעקוב אחרי דבר־מה – מאמר מדעי, ציטוט של ידוען, מבזק חדשות – בשעה שהוא נע במעי הרשת, ותראו כיצד משמעותו מתפוררת. כל דילוג מאתר אחד למשנהו ובין פלטפורמות שונות, מוליד מוטציות ואי־הבנות חדשות.
תשאלו את דבוראק. כאשר מאמרה על אפקט פלין ההפוך התפרסם ב־2023, מצא אותו אתר הורות אמריקני. לזכותו ייאמר שהוא לפחות ניסה לשמר משהו מהניואנסים שלה. הפוסט באתר הסביר שהירידה בציוני האיי־קיו אינה מלמדת בהכרח שבני אדם נעשים פחות אינטליגנטים, אבל כותרת הקליקבייט הייתה מבלבלת משהו: "רמת המשכל של האמריקנים יורדת. הנה ההסבר מדוע ייתכן שזה דווקא לא רע". ואז, מספרת דבוראק, "טאקר קרלסון, שעדיין שידר אז בפוקס ניוז, עשה כתבה על המחקר וציטט את הכתבה מהאתר ההוא". איכשהו הצופים הבינו שדבוראק שבעת רצון מכך שציוני האיי־קיו יורדים. "אז קיבלתי ערמה של ציוצים שכינו אותי נאלחת".
התרגלנו כל־כך למטחנה הזו, עד שחלק ניכר ממה שאנחנו יודעים, או חושבים שאנחנו יודעים, מורכב כיום מבדיות שהצטברו במשך שנים. מאגר הידע הקולקטיבי נדרס ונכתב מחדש לאורם של מוסכמות מקובלות, דעות מכלי רביעי, ומדעי חברה פופולריים המחמיאים לפיקחותנו ופוטרים אותנו מן המאמץ להבין משהו לעומק. בעולם שהולך ונעשה מורכב, המטפורות שבהן אנו מסבירים אותו הולכות ונעשות גסות. כל תהליך שהופך משהו לפחות טוב הוא "התחרבנות" (enshittification). כל סגנון אישי הוא "קור" כלשהו – נורמקור, קוטג'קור. מערכת הפרסום המותאמת־אישית ומבוססת־נתונים ששולטת בחיינו היא "האלגוריתם". וכל מה שאי־אפשר להסביר באמצעות אחד מאלה, הוא פשוט "וייבים".
פח המחזוּר
כל תרבות הדחיסה הזאת, תרבות האמל"ק, עומדת להחמיר עוד יותר בגלל ה"בליל" – עוד תיאור קצר ולא מוצלח – שפולטים מודלי השפה הגדולים של הבינה המלאכותית. בינתיים הטכנולוגיה הזו, שגם היא סופגת מהרשת כמויות אדירות של הפרשות ומנסה לחשוב באמצעותן, מציעה רמז לאופן שבו הסביבה הזאת משפיעה עלינו. עדיין איננו יודעים עד כמה מודלי השפה דומים למוח האנושי; אולי הדבר היחיד שבאמת משותף ביניהם הוא שאיננו מבינים עד הסוף כיצד כל אחד מהם פועל. אבל גם אם אינם חושבים כמונו, נדמה שהם מידרדרים כמונו.
צוות חוקרים מאוניברסיטת טקסס באוסטין, מאוניברסיטת טקסס A&M ומאוניברסיטת פרדו, האכיל במשך חודשים מודלי שפה גדולים בציוצים פופולריים או ירודים, ובכללם ציוצים שסווגו כ"תאוריות קונספירציה, טענות מוגזמות, קביעות חסרות ביסוס", או שנוסחו בסגנון ש"אינו מעודד חשיבה מעמיקה" – ומצא שהדבר חולל אצלם צורה של "רקב מוחי". המודלים הפגינו "הסקה גרועה יותר, הבנה ירודה יותר של הקשרים ארוכים, נורמות אתיות מוחלשות, ואישיויות בלתי־רצויות חברתית שצמחו מאליהן". הם החלו "לדלג על מחשבות", ולקפוץ למסקנות מבלי לעבור את שלבי ההיסק שהובילו אליהן. אפילו כישורי האלגברה שלהם הידרדרו. כפי שאומר ג'וניואן הונג, אחד ממחברי המחקר, אלגברה היא "לא בדיוק מה שלומדים בטוויטר".
ניסוי נוסף, שאולי יש לו השלכות על הרקב המוחי שכולנו חווים, נערך בידי איליה שומאילוב, מדען לאבטחת בינה מלאכותית וחוקר בכיר לשעבר במחלקת הבינה המלאכותית של גוגל. שומאילוב ביקש להבין מה יקרה אם מודלי שפה ישאפו יותר מדי מגזי הפליטה של עצמם. שומאילוב הרהר במלכוד 22 של הבינה המלאכותית: מודלי שפה זקוקים לכמויות עצומות של טקסט איכותי מעשה ידי אדם כדי להתאמן עליו, וחברות הבינה המלאכותית אוספות אותו בסריקה עצומה של התכנים ברשת, לא אחת בלא הבחנה. אלא שכיום, חלק הולך וגדל מנתוני הרשת מיוצרים בעצמם בידי בינה מלאכותית; לפי ספירה עדכנית אחת, כמחצית מהמאמרים והרשימות שהועלו לרשת ב־2025 נכתבו בידי בינה מלאכותית. המשמעות היא שמודלי השפה הבאים ילמדו בין היתר תוך בליעת הידע הדחוס והמנוון שייצרו קודמיהם, ופליטותיהם שלהם יאמנו בתורן את המודלים שיבואו אחריהם. עם הזמן, לולאת המשוב הזו עלולה להרקיב את יסודות נתוני האימון המקוריים, ככל שעקבות החשיבה האנושית ידוללו בפטפוטים מעשה מכונה.
כדי לראות כיצד זה ייראה, ערך שומאילוב את הניסוי הבא: הוא אימן עשרה דורות של מודלי שפה כמעט אך ורק על בסיס טקסט שייצרו קודמיהם. באופן לא מפתיע, הם הידרדרו בכל מחזור. דמיינו ביקור בספרייה שכל הספרים בה הוחלפו בעבודות של תלמידי תיכון, ולמחרת אתם מוצאים בה רק תקצירים של אותן עבודות, שנכתבו בידי דביבונים. המודלים של שומאילוב איבדו בהדרגה את הקשר להיגיון של נתוני האימון המקוריים, וכל אחד מהם ירש והגביר את שגיאותיו של קודמו. ככל שמאגר הידע שלהם הידלדל והתעוות, נעשו המודלים "מותאמי־יתר" – מונח מתחום הבינה המלאכותית לתיאור מודל שנעשה מקובע כל־כך בחינוך הצר שקיבל, עד שהוא מאבד את היכולת להכליל, כמו תלמיד שמסוגל לשנן את התשובות למבחן תרגול אך חסר אונים במבחן האמיתי. בסופו של דבר הם פשוט פלטו שטויות, ועשו זאת בביטחון גובר והולך. במאמר שפרסם שומאילוב הוא כינה זאת "קריסת מודל", תהליך שבו מערכת בינה מלאכותית נעשית "מורעלת בהיטל המציאות של עצמה", כלשונו.
אגב, מחקר אחר, מ־2021, טען שגם המוח האנושי, כמו מודל שפה, עלול להיעשות מותאם־יתר לפרטים החוזרים ונשנים של חיי היומיום, וכך להתקשות יותר בהתמודדות עם מצבים לא מוכרים. ייתכן שחלומותינו הם דרכו של הטבע להזריק מעט רעש סוריאליסטי אל מאגרי הנתונים שלנו, כדי לשמור על גמישות המנגנון הקוגניטיבי שלנו.
העליתי בפני שומאילוב את התאוריה שלי, שגם בני האדם מצויים אולי במצב של קריסת מודל; שגם הם מרעילים את עצמם. הוא אומר שכדי לקבוע זאת הוא זקוק לנתונים נוספים. "בהחלט מתרחשת היום הרבה יותר תקשורת ברשת, אבל השאלה אם המידע המיוצר הוא באיכות נמוכה יותר היא שאלה שיש צורך למדוד במדויק. בלי להשתמש בשיטה מדעית, אני חושב שקשה מאוד להעלות השערות", אמר. עם זאת, הוא עצמו מצא שככל שעבודתו התפשטה ברחבי הרשת, משהו ממשמעותה המקורית אבד. "מספר הדעות כמספר בני האדם, והיו שלא הבינו נכון".
מאמרו של שומאילוב נעשה ויראלי, או לפחות ויראלי כפי שמחקר אקדמי על נתוני אימון מזוהמים של בינה מלאכותית יכול להיות. הוא גם עורר מחלוקת קלה. חוקרים אחדים טענו שהניסוי שלו היה פשטני מדי: הרי לא סביר שנתונים אנושיים אמיתיים ייעלמו אי־פעם כליל, וחברות הבינה המלאכותית הגדולות כבר מתגוננות מפני האפשרות הזאת בכך שהן מסננות מתוך מאגרי האימון שלהן טקסט שנוצר בידי בינה מלאכותית, ומעניקות משקל רב יותר למקורות איכותיים. צוות חוקרים אחר ערך לימים ניסוי דומה, אך החדיר עותק של הנתונים האנושיים המקוריים לתוך כל סבב אימון – שינוי קטן שמנע את הקריסה בקלות. כך שאצל רוב מודלי השפה, הסכנה של קריסת מודל היא אולי תאורטית יותר מקיומית. אבל קשה לפספס את האירוניה: כמה מאותן חברות ששומרות בדריכות כזו על מודלי השפה שלהן מפני קלט זבל – גוגל, מטא ואקס, למשל – נראות מוטרדות הרבה פחות מן הזבל שהן מאכילות בו את המשתמשים האנושיים.
יקום פרטי
אולי כל הטיפשות שאנחנו חשים בה כרגע היא עניין של אימון. צורות המדיה הפופולריות של המאה הקודמת – ספרים, סרטים, טלוויזיה, עיתונים – תבעו מאיתנו קשב ודמיון. הן גרמו לעולם להיראות גדול ומורכב יותר מן הגרסה שבתוך ראשנו. למעשה, הן לימדו בדיוק את אותם כישורי חשיבה מופשטת שמבחני איי־קיו מודדים. המדיה של ימינו עושה כמעט את ההפך. במקום להרחיב את תפיסת העולם שלנו היא מכווצת אותה, ומציבה כל אחד מאיתנו במרכז יקום פרטי משלו, מוקף בקולות המתעקשים שהכול פשוט יותר מכפי שהוא באמת.
מצד שני, למי אכפת? אולי זה קצת מיושן לדאוג לדברים האלה כרגע, כאשר החברה כולה נראית כמי שמצמצמת את הערכתה לאינטליגנציה. "החברים שלי ואני התבדחנו על כך שלהיות חכם כבר לא מושך כמו בעבר", אומרת לי דבוראק. "היום אנשים מתעניינים יותר בשאלות כמו כמה עוקבים יש לך בטיקטוק".
אם אפקט פלין היה סיפור על חברה שעודדה ותגמלה הרגלי חשיבה מסוימים – הפשטה, ניתוח, קשב מתמשך – הרי שהתגמולים האלה הולכים ונעלמים. הבינה המלאכותית פולשת אל עבודת הידע עתירת־השכר: היא כבר גוזלת מקומות עבודה ממתכנתים מתחילים, וסביר שרופאים, עורכי דין ובנקאים יהיו הבאים בתור. משרות קבועות באקדמיה נעלמות, ומימון המחקר מתייבש. האנטי־אליטיזם הפך את הבקיאות ואת המומחיות לנטל פוליטי. זוהי בשורה רעה לספסל השחקנים הצפוף של המפלגה הדמוקרטית, המלא בחקייני אובמה שמשחקים את תפקיד הפרופסור המעונב.
אולי המאה ה־21 מאמנת אותנו לקראת מבחן אחר. דוגמה דחוסה אחת מהרשת מגלמת אולי באופן מושלם את כל מה שיש לומר על הרגע הזה: המם של "החכמולוג". זוהי עקומת פעמון בת שלושה פאנלים, שבה דמותו של אדם תם ולא חכם במיוחד מצד שמאל משמיעה טענה שטחית ובטוחה בעצמה, ואילו דמות של גאון בעל חזות נזירית מצד ימין משמיעה גרסה מזוקקת של אותה טענה בדיוק – ואילו הטמבל הממוצע שבאמצע, בשיא עקומת הפעמון, מתפתל בקשרים ומסביר בפדנטיות מדוע הגרסה הפשוטה שגויה. מי רוצה להיות הבחור באמצע?
המם של "החכמולוג" | צילום:
עוד כתבות בנושא
