חורף 2015. בוקר סגרירי ביאטה, עיירה פלסטינית באזור חברון. משפחת טוקאן (השמות בדויים) מתעוררת לריח עז של שריפה. בני המשפחה יוצאים לחצר ומגלים כי אש הוצתה בחניית ביתם ופגעה ברכבם. הסיבה לכך, הם יטענו בהמשך, הוא שיתוף הפעולה שלהם בעבר עם כוחות הביטחון הישראליים. אבי המשפחה, טארק, פונה אל 'ועדת המאוימים' הפועלת במסגרת מתאם פעולות הממשלה בשטחים, וטוען כי ההתנכלות לו קשורה לסיועו לישראל. בהתאם לכך מבקש טארק תעודת זהות ישראלית שתאפשר לו לחיות ולעבוד בישראל, ולהתרחק מהסכנה האורבת לו לדבריו במקום מגוריו.
הוועדה בחנה את המידע וגילתה כי גם לאחר ההצתה המשיך טארק להתגורר ביאטה ולהסתובב באזור בחופשיות. על פי קביעת הוועדה במקרים אחרים, אדם החוזר למקום שבו נשקפת לו סכנה מוכיח בכך שבניגוד לדבריו הוא אינו נתון בסכנה ממשית. בקשתו של טארק נדחתה, אך הוא לא ויתר ועתר לבג"ץ נגד ההחלטה. זה קרה באוגוסט 2015. במענה לעתירה הוציא השופט אורי שהם צו ארעי המאפשר לטארק לשהות בישראל עם משפחתו עד שעתירתו תוכרע, וקבע מועד לדיון בפני שלושה שופטים בעליון בעוד שנה וחצי, בינואר 2017. במשך התקופה הזו שהתה המשפחה בישראל, ובניה הבגירים אף הורשו לעבוד בה.
חודש לפני הדיון המיועד החליטה המשפחה במפתיע למשוך את העתירה. בהודעה לא נמסר נימוק לביטול הפתאומי, אך עשרה ימים לאחר מכן הוגשה לבית המשפט העליון אותה עתירה מחדש, בצירוף שמותיהם של שני בני משפחה נוספים. הפעם המשפחה לא קיבלה צו שהייה זמני בישראל. לאחר חודש המשפחה משכה את העתירה שוב, במטרה לפנות למסלול אחר: בני משפחת טוקאן ערערו על החלטת ועדת המאוימים בפני בית הדין לעררים בתל־אביב. הערר נדחה משום שלבית הדין המדובר אין סמכות לדון בו, והדיון חזר שוב אל השופט שהם בעליון.
באוקטובר 2017 התקבלה תגובת המדינה לעתירה: "יש לדחות את העתירה על הסף משום חוסר ניקיון כפיהם של העותרים, ושימוש לרעה בהליכי בית המשפט". בעקבות זאת פנה השופט שהם אל המשפחה, ושאל אם נוכח תגובת המדינה הם מעוניינים להמשיך בהליך. המשפחה ביקשה דחייה במתן תגובתה, והשופט קיבל את הבקשה אך ציין כי הוא מבטל את צו השהייה בישראל.
בסופו של דבר, כעבור יותר משנתיים שבהן משפחת טוקאן שהתה בישראל רק משום שהגישה עתירה לא מבוססת לבג"ץ, החליט השופט שהם בינואר 2018 לדחות באופן סופי את העתירה. הדחייה לוותה בביקורת שיפוטית: "עולה החשד שמא ההליכים המרובים בהם נקטו העותרים מטרתם קבלת צווי ביניים שיאפשרו את המשך שהייתם בישראל, חרף החלטת ועדת המאוימים בעניינם. עולה חשש ממשי כי העותרים עושים שימוש לרעה בהליכי המשפט".
שב"חים מתוחכמים
סיפורה של משפחת טוקאן מיאטה הוא טיפה אחת ממבול של עתירות דומות המונחות על שולחנו של בג"ץ בשנים האחרונות. שימו לב לנתון הבא: על פי דו"ח של פרקליטות המדינה, שבעה אחוזים מכלל העתירות שהוגשו לבג"ץ בשנת 2017 הן של סייענים או הטוענים שהם כאלה. השיטה חוזרת על עצמה: תרגילים משפטיים מתמשכים, ודחיות חוזרות ונשנות של דיונים בבג"ץ. בינתיים אותה משפחה פלסטינית יכולה לחיות ולעבוד בישראל במשך כמה שנים, מכוח צווי שהייה וסעדים זמניים. במקרים רבים מדובר בפלסטינים בעלי עבר פלילי המהווים סכנה לחברה, ובכל זאת חיים בישראל באין מפריע בחסות צווי בג"ץ.
מעט רקע: לאחר מלחמת ששת הימים החל שירות הביטחון הכללי לפעול בשטחי יהודה ושומרון ולגייס סייענים – כלומר, תושבים מקומיים שניאותו לשתף פעולה עם כוחות הביטחון ולספק מידע. בשנות האינתיפאדה הראשונה (1987־1993) הובלו מדי שבוע שלושה פלסטינים בממוצע אל הגרדום באשמת שיתוף פעולה עם ישראל. חיסול הסייענים נמשך גם לאחר הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית ב־1994. הפעם לא עשו זאת ארגוני טרור, אלא הרשות שישראל והעולם הכירו בה.
מציאות זו הכריחה את מדינת ישראל לגבש פתרון. הדבר התחייב לא רק מבחינה מוסרית, מתוך הבנה שיש לסייע למי שסייע לנו ולהגן עליו, אלא גם מזווית ביטחונית: התנכלות לסייענים ואיומים על חייהם מצמצמים מטבע הדברים את האפשרות להמשיך ולגייס משתפי פעולה מקומיים, שהמידע שהם מספקים עשוי להיות חיוני ולהציל חיי ישראלים.
בהתאם לכך הוקמה ב־1994 המנהלה הביטחונית לסיוע, הפועלת בשב"כ ואמונה על נושא קליטת הסייענים בישראל. במסגרת העזרה המוענקת להם, סייענים שהוכרו כזכאים לכך מקבלים דירה, תשלומים שונים והטבות. סייענים מוסלמים מקבלים תעודת זהות ישראלית ונקלטים בישראל, ואילו ערבים־נוצרים מוטסים פעמים רבות למדינות אחרות ונקלטים שם.
ב־1999 קבע היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, כי המנהלה איננה נותנת מענה למי שמידת שיתוף הפעולה שלהם הייתה קטנה באופן יחסי, ובכל זאת סופגים איומים והתנכלויות מצד גורמים ברשות ומארגוני אסלאם קיצוני. רובינשטיין קבע כי על המדינה לסייע גם להם. בעקבות זאת הוקם גוף נוסף: ועדת המאוימים, או בשמה הרשמי והמלא "הוועדה לבחינת הטענות בדבר מאוימות על רקע שיתוף פעולה עם ישראל", הפועלת בתוך יחידת מתאם פעולות הממשלה בשטחים. הוועדה בוחנת בעיקר שני קריטריונים: היקף הסיוע שסיפק המבקש – שהרי לא כל שיחה עם קצין הופכת אדם לסייען – ומידת האיום המרחפת עליו. ההטבות שהוועדה יכולה להעניק הן היתר שהייה זמני או קבוע בישראל, ולאחר בחינה נוספת גם מתן תעודת זהות כחולה, היתר עבודה וכדומה.
בחזרה למציאות הנוכחית: בשנים האחרונות מקבלת ועדת המאוימים מאות פניות, בשיעור הולך וגובר, של פלסטינים הטוענים שסייעו לכוחות הביטחון ועקב כך הם חשופים לאיומים. רובן של הפניות הללו נדחות, שכן הוועדה מפקפקת באמינות המידע שהמבקשים מציגים בפניה. על פי נתונים שקיבלנו מהמתפ"ש, בשנת 2014 הוגשו לוועדה 139 בקשות, ומתוכן אושרו שלוש בקשות בלבד; ב־2015 אושרו תשע מתוך 222 בקשות; ב־2016 אושרו 13 מתוך 182 בקשות; וב־2017 אושרו 14 בקשות מתוך 210.
לאחרונה מתרחשת תופעה חדשה: פלסטינים שנדחו על ידי ועדת המאוימים, מערערים על ההחלטה בבג"ץ. חלקם מגיעים לדיונים בבית המשפט העליון ללא עורך דין, ומייצגים את עצמם. על רבים ממסמכי התצהירים חתום אותו עורך דין, תושב אום אל־פחם. כאמור, מיד עם הגשת העתירה מוציאים שופטי בג"ץ צו המורה להותיר את מגישי העתירה בישראל ולאפשר להם לעבוד בה. מרגע מתן הצו, העותרים עושים הכול כדי למשוך את הדיונים ולהרוויח זמן נוסף שבו הם חיים בישראל. מדובר במאות פלסטינים בשנה המקבלים היתר לשהות בישראל במשך כמה שנים רק משום שהגישו עתירה – שבסופו של דבר עתידה להידחות. אם תרצו, שב"חים מתוחכמים.
המטרה: להרוויח זמן
בכמה עתירות מדובר? על פי מחקר שערך בנושא פרופ' מנחם הופנונג מהאוניברסיטה העברית, עד שנת 2010 הוגשו עתירות אחדות כאלה בשנה. לעומת זאת, בשנת 2012 הוגשו כ־50 עתירות, וב־2013 המספר כבר עלה ל־70. בשנים הבאות מגמת העלייה נמשכה: על פי נתוני פרקליטות המדינה, בשנת 2015 הוגשו 88 עתירות, ב־2016 הוגשו 107 עתירות, ובשנת 2017 הוגשו 177 עתירות. כל עתירה כזו מייצגת משפחה שלמה ולעיתים אף יותר, המבקשת להתגורר ולעבוד בתוך הקו הירוק. כך שאם אנו מדברים למשל על 177 עתירות שהוגשו בשנת 2017, מספר הפלסטינים המיוצג בהן גבוה הרבה יותר.
באחת מפסיקותיו האחרונות בנושא כתב שופט בית המשפט העליון נעם סולברג כי מרבית העתירות הללו הן עתירות נטולות כל סיכוי. "העתירות 'רזות', חסרות, ואינן מגלות עילה להתערבות שיפוטית", כתב סולברג. "העותרים אינם מפרטים כדבעי את התשתית העובדתית עליה מבוססת טענתם למאוימות, את מיצוי ההליכים אל מול ועדת המאוימים, ואת הנימוק המשפטי המצדיק את קבלת העתירות. בחלק מן העתירות עולה כי חלק מהעותרים כלל לא פנה לוועדת המאוימים". ואכן, שיעור אפסי מהעתירות הללו מתקבלות: כרבע אחוז. אבל כאמור, בזמן שבין הגשת העתירה לדחייתה הסופית, נהנים העותרים מצווי ביניים שבחסותם הם שוהים בישראל.
"שהות בישראל היא הישג לא מבוטל, ושהות עם היתר עבודה היא פרס גדול אף יותר", מסביר פרופ' הופנונג במחקרו. "הגשת העתירה לבג"ץ היא כשלעצמה הניצחון, תהא תוצאתה אשר תהא. נמצאו במחקר מקרים של אנשים שהגישו ארבע ואף חמש עתירות, הפסידו בכולן, ואף על פי כן הם חוזרים ועותרים מתוך ישראל כאשר נוצרות נסיבות חדשות כמו נישואין לאזרחית ישראלית, הולדת ילדים ועוד. תכלית העתירה היא קניית זמן וסטטוס פורמלי כלשהו בישראל. העותרים, ובפרט מי שהכין עבורם את כתב העתירה, יודעים כי מצבם המשפטי רעוע. כוונת העתירה אינה בהכרח לזכות בפסק דין, אלא לקבל נייר פורמלי המאפשר לעותרים לשהות ולהתבסס בישראל".
כפי שהדגמנו במקרה שבו פתחנו את הכתבה, לאחר שמוגשת העתירה ומתקבל הצו המיוחל, מבקשים העותרים שוב ושוב לדחות את הדיונים ואת תגובותיהם בשלבים השונים, וכך להרוויח עוד ועוד זמן שהייה בישראל. מחלקת הבג"צים, שהעומס עליה רב, נענית בחיוב לבקשות הללו ולעיתים אף יוזמת בקשות דחייה מצידה, המתקבלות כמובן בשמחה בקרב העותרים הפלסטינים.
על פי פרופ' הופנונג, לפחות 29 אחוזים מהעותרים הם בעלי עבר פלילי. "קרוב לוודאי שהשיעור האמיתי גבוה יותר", הוא משער, "כיוון שבחלק מהעתירות יש מידע מועט ביותר. מבין העבירות הפליליות ניתן לזהות כמה תחומים בהם יש עבירות רבות יחסית, בכללם הברחת שב"חים ושיכונם בישראל, עבירות סמים, עבירות רכוש ועבירות של אלימות במשפחה". כך למשל, בהחלטה שניתנה באחרונה בבג"ץ התברר כי ארבעה פלסטינים ששהו בישראל תקופה ממושכת מכוח צו של השופט בדימוס סלים ג'ובראן, היו עבריינים. חלקם כבר הורשעו, ונגד חלקם ישנם תיקים פתוחים בעבירות שונות, בין היתר בסחר נרחב בסמים.
רק לפני שבועיים התגלה כי עבריין פלסטיני, שנקשר לעבירות רכוש ואמצעי לחימה, שהה בישראל למעלה משנה וחצי עם אשתו וילדיו, בחסות צו שיפוטי שקיבל לאחר שהגיש עתירה לבג"ץ נגד ועדת המאוימים. סמוך לדיון הסופי בעתירה הוא החליט למשוך את העתירה, ממש לפי השיטה המתוארת. ההיגיון במשיכת העתירה הוא כזה: בעוד החלטת שופטי בג"ץ לדחות את העתירה סותמת את הגולל על האפשרות לשוב ולעתור בנושא, כאשר העותר מושך אותה ביוזמתו זכויותיו נשמרות.
השופט סולברג זעם שוב בפסק דינו: "עתירה שהחלה בקול ענות גבורה, בטענות ל'סכנה ממשית', 'חוסר סבירות קיצוני' ו'שרירות לב', מסתיימת עתה בקול ענות חלושה – בקשה סתמית למחיקת העתירה, ימים ספורים לפני מועד הדיון שנקבע, ושלושה חודשים בלבד לאחר שהבהירו העותרים כי עודם עומדים על עתירתם. בין לבין, זמן וכסף ירדו לטמיון. רוב מהומה על לא מאוים – והכל בחסות הצו הארעי". השופט סולברג הפנה שוב אצבע מאשימה לעבר מחלקת הבג"צים, הפעם על כך שלא דרשה מבית המשפט להטיל הוצאות על עותרי הסרק.
הסכמתה של מחלקת הבג"צים בפרקליטות לדחות דיונים בעתירות אלה, כאשר לעיתים היא אף יוזמת בעצמה דחיות כאלה, מתנגשת בחריפות עם טענה שהפרקליטות עצמה תעלה בשלב מאוחר יותר, כאשר היא תבקש לדחות את העתירות: מדובר בבעלי רקע פלילי, ששהייתם בישראל בעייתית ואף מסוכנת.
בהקשר זה מתח השופט סולברג ביקורת חריפה על הפרקליטות: "טוענים גורמי המדינה לפנינו, ואף מציגים חומר מודיעיני, בדבר מסוכנות – הן ביטחונית, הן פלילית – מצידם של העותרים. שנתיים וחצי בקירוב שהו העותרים בישראל מכוחו של צו שיפוטי; על פי החומר שהוצג לפנינו היום, יש לתמוה כיצד הגיע הדבר כדי כך, קרי – העמדת תושבי ישראל בסכנה שכזו, על סמך טענה סתמית בדבר מאוימות".
רבי נחמן בכלא הפלסטיני
אם היינו מצפים למצוא בסיפור כזה מעורבות של ארגוני שמאל וזכויות אדם, מפתיע לגלות כי מי שייצג את העותרים בעלי הרקע הפלילי שבגינם נזף סולברג בפרקליטות הוא עו"ד מיכאל טפלו, תושב קרני־שומרון. במהלך השנים ייצג טפלו כ־1,000 סייענים ומאוימים, וגם היום כ־70 אחוזים מפעילות משרדו מוקדשים לנושא. הלקוחות מגיעים אליו לעיתים לאחר הפניה של רכזי שב"כ, או בעקבות המלצות העוברות מפה לאוזן ברשות הפלסטינית.
טפלו מציג תמונה שונה ומורכבת יותר מזו שעולה למשל מפסיקותיו של השופט סולברג: "זה תחום בעייתי ומתסכל", הוא אומר. "אתה רואה איך המדינה נוטשת חיילים בשטח, רק שהם חיילים ערבים. לקוחות מתקשרים אליי מהכלא הפלסטיני לאחר שהרשות עצרה אותם בגין שיתוף פעולה, ומתחננים שאעזור להם. כעורך דין ישראלי אני מוגבל ביכולתי לעזור לאדם שנכלא ברשות. הכי חשוב זה לעודד את רוחם, יצא לי אפילו להקריא לאחד תורות של רבי נחמן כדי שלא יתאבד. אני לא מבין למה עורכי דין פרטיים צריכים לייצג אותם, במקום שהמדינה תעשה את זה.
"לצערי, הרבה אנשים ששיתפו פעולה לא מקבלים אישורים מוועדת המאוימים, לא מקבלים עזרה ממשרד הביטחון, וגם בבג"ץ הם לא מקבלים סעד הוגן. מקסימום הם משיגים אישורי שהייה זמניים, אישור שלא מאפשר להם לעבוד באופן חוקי, להיות חברים בקופת חולים, לנהוג בישראל – איסור שמכביד על יכולתם להתפרנס, ואפילו לא לפתוח חשבון בנק. עובד זר מתאילנד מקבל יותר זכויות מחלק מהסייענים שסיכנו את חייהם כדי לעזור לנו לשמור על המדינה. מצבם של רוב משתפי הפעולה די עלוב, ואני לא מתפלא לשמוע שחלקם נפלו לפשיעה".
השופט סולברג מדבר על עתירות רזות, ללא כל ראיות והוכחות.
"אכן יש עותרים שמנצלים את מערכת המשפט מבלי שבאמת סייעו למדינת ישראל", מודה טפלו. "זו פגיעה קודם כול באלה שבאמת סייעו למדינה. עם זאת, צריך להבין שלפעמים מדובר באנשים מסכנים ותמימים שנפלו קורבן לרמאות. הם באים לעורך דין ומשלמים לו 16 אלף שקל, ואז הוא מגיש עתירה סתמית, מבלי לפרט את הבסיס העובדתי לאיום על חייו וחירותו של העותר, וכדי לא לחשוף את זהותו – אותו עורך דין שולח את העותרים לייצג את עצמם בבית המשפט. לצערי, יש כמה עורכי דין שמנצלים כאלה שאולי באמת זקוקים לסיוע".
לדברי טפלו, הוא לא ידע על הרקע הפלילי של לקוחותיו. "כשאותם עותרים הגיעו אליי לראשונה, הם באמת היו מאוימים עקב האשמה בשיתוף פעולה עם ישראל, ובזמנו הם לא היו מעורבים בפשיעה. כעסתי לגלות שהם בחרו בעולם הפשע, והמשיכו לעתור לבית המשפט. אני עוזר למי שעוזר למדינה. ברגע שפוגעים במדינה, אין לי עניין לעזור להם".
קריטריונים מעורפלים
מי שעוד חקרה את הנושא היא ד"ר נעמי לבנקרון מאוניברסיטת תל־אביב, העוסקת בנושאי זכויות אדם כחוקרת וכפעילה. במאמר שפרסמה בכתב העת של האגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים, היא פורסת את הבעיות המרכזיות בסוגיית המאוימים. לדבריה, רבות מהעתירות נדחות לא בגלל מצגי שווא של העותרים, אלא בשל בעיות מהותיות בקריטריונים לסיוע. היא מציגה תמונה בעייתית בכל הנוגע לטיפול המדינה במי שסייעו לביטחונה.
"כוחות הביטחון עושים שימוש באדם שאינו עולה לכדי 'סיוע' לדעת המדינה, אך בהחלט יוצר סיכון לחייו", כותבת לבנקרון. "בהיעדר הגדרה, נוצרים חוסר הבנה וחוסר ודאות… לעיתים מצוינים ביטויים מעורפלים כגון 'תרומתו דורגה כבינונית', או 'הקשר עמו לא הבשיל לסייענות של ממש'. מעשה שסיכן את חייו של המבצע, אך ללא תוצאות עבור ישראל, לא בהכרח יוביל להגדרתו כסייען".
בדומה לטפלו, גם לבנקרון מתארת חוסר התמצאות של העותרים, המביא לכך שעתירותיהם נדחות: "סייענים רבים כושלים כבר בשלב המקדמי בהליך המשפטי. הם אינם מכירים את החוק ואת הוועדות השונות, וידם אינה משגת תמיד כדי תשלום שכר טרחת עורכי דין ואגרות משפט. במספר תיקים אף נתקלנו בעורכי דין שניצלו את מצוקתם של הסייענים, גבו סכום מופקע בגין הליך חלקי, לא פתחו בהליך משפטי כלל או שהתעלמו מהחלטות שונות של בית המשפט".
לבנקורן דוחה מכול וכול את הטענה כי שיבתו של אדם לאזור הסכנה מוכיחה כי סכנה כזו אינה קיימת: "מקוממת בעיניי הטענה המקובלת על כוחות הביטחון והמתקבלת גם בבית המשפט, כי ביקור של סייען באזור בו הוא טוען כי נשקפת לו סכנה נזקף לחובתו. בית המשפט אינו מסוגל להבין כי מדובר לא פעם במעשה אנושי, המבוסס על געגועים או צרכים קיומיים אחרים".
האם מעורבות פלילית או ביטחונית של המבקש אמורה להביא בהכרח לדחיית בקשתו? גם על כך חולקת לבנקרון. לדבריה, עבירות שונות גורמות לבית המשפט לדחות את הבקשה לקבל היתר שהייה בישראל, "לעיתים אף מבלי לעצור ולבחון מה היה האשם התורם של המדינה לביצוע עבירות אלה, או את העובדה כי לעיתים עצם היותו של אותו אדם עבריין אפשרה למדינה לזכות בשירותיו".
לבנקרון סבורה כי "המדינה איננה יכולה להתנער מסיכון שנוצר לחייו של סייען בשל פעולתו עבורה, אף אם כיום הוא עובר עבירות בשטח ישראל ומסכן את אזרחיה. אם יש בו מסוכנות – סביר להניח כי ברובם ככולם של המקרים, ניתן להפיג מסוכנות זו באמצעות הטלת עונשי מאסר כאלה ואחרים, אותם ירצה בכלא ישראלי ולא באמצעות גירושו דווקא".
מפרקליטות המדינה נמסר בתגובה: "בשנים האחרונות גדל באופן משמעותי מספר העתירות בענייני מאוימים. גיבוש תגובת המדינה מצריך קבלת התייחסויות ממספר גורמים (ועדת המאוימים, גורמי הביטחון, משטרת ישראל ועוד). בירור זה מצריך זמן, וודאי שלא ניתן להגיב לבית המשפט בטרם קבלת כלל העובדות הרלוונטיות. נוסיף כי פרקליטי מחלקת הבג"צים מתמודדים עם אלפי הליכים מנהליים המוגשים לבית המשפט העליון מדי שנה. מציאות זו מביאה, לצורך לבקש לעיתים הארכות מועד מבית המשפט. למותר לציין כי כאשר גורמי המדינה השונים עומדים על צורך בהגשת תגובת המדינה בסד זמנים מהיר, מטעמי סכנה לשלום הציבור או מכל טעם אחר, מוגשות תגובות ללא דיחוי. מכל מקום, הערות בית המשפט הועברו לידיעת כלל הגורמים הרלוונטיים, בפרקליטות המדינה ובגופי המדינה הנוספים, כדי שייתנו דעתם לדברים".
