אילו הרקטה שפגעה בגג ביתה של משפחת תמנו הייתה סוטה מטר או שניים הצידה, לבית הצמוד, הלילה שבין יום שלישי לרביעי השבוע היה מסתיים אחרת לגמרי. האם, מירי, שמעה את האזעקה ומיהרה לאסוף את שלושת ילדיה מהחדרים בקומה העליונה של הבית, ולהוריד אותם אל הממ"ד. שניות אחר כך הקומה העליונה נחרבה כמעט כליל. בנס, ובתושייה רבה של אם המשפחה, כל בני הבית ניצלו.
בינתיים, בבית הסמוך, לא כל הדיירים נכנסו אל המרחב המוגן. עם פגיעת הטיל בבית שעמו הם חולקים קיר משותף, הם הרגישו היטב את ההדף. הפגיעה השאירה קיר הרוס ומעט סדקים גם בדירה הזאת. וכך, יותר מששמרו מנהיגי ישראל על מירי תמנו – שמרה מירי תמנו על מנהיגי ישראל.
לא מעט משפחות באותו רחוב נמנעו מלהיכנס לממ"ד עם הישמע האזעקה, ב־3:40 בלילה. הבהלה הגדולה שנגרמה להם מהפיצוץ הסמוך כל־כך לבית כנראה תביא אותם אל המרחבים המוגנים באזעקות הבאות, אבל מכולם שמענו את אותה שאלה ותמיהה שמסבירה אולי את השאננות באשר למרחב המוגן – איפה הייתה 'כיפת ברזל'? באשר לשאלה הזאת יש לציין כי הכיפה איננה פתרון הרמטי, והסוללות השונות גם נמצאות בתנועה בין חלקי הארץ לפי צרכים נקודתיים. הירי לבאר־שבע הפתיע את כולם; בדרך כלל ירי כזה מגיע אחרי הקדמה בדמות הסלמה והידרדרות. הפעם, ללא כל ירי מזה כחודשיים, נורו טילים היישר אל בירת הנגב.
אושרית אושרי, שגרה ממול לבית משפחת תמנו, לקחה את הילדים ותפסה איתם מחסה מתחת לגרם מדרגות – גם במקרה הזה לא בממ"ד. "שמענו בום ענק. פתחנו את הדלת, כל השכנים כבר היו בחוץ. היה ריח חזק של שרוף. המשפחה שגרה שם היא משפחה מדהימה, אימא עם שלושה ילדים. הבן הגדול שלי, בן הארבע, שואל עליהם. מה איתם, איפה הם נמצאים, לאן הם הלכו עכשיו. אלה ילדים שהוא משחק איתם פה בשכונה.
"אצלנו כל הבית היה מלא חתיכות אבנים מהקירות. כך גם בבתים אחרים מסביב. איך זה קרה? איך לא יירטו אותה? בפעם הבאה חייבים להתעקש ללכת לממ"ד, לא לחדר מדרגות, אין מצב אחר. זה הכי חשוב. זה מפחיד, מפחיד. בעלי בכלל עובד בשדרות אז אני מפחדת כל בוקר כשהוא הולך לעבודה".
אושרית לא בטוחה מהי הדרך הנכונה להתמודד עם האיום מעזה. "מצד אחד, אם יעשו מבצע וחיילים שלנו חלילה ילכו, זה ממש כואב. מצד שני חייבים לשים לזה סוף. אנחנו עוד בסדר, נשבר הלב על האנשים והילדים שגרים בעוטף".
זו לא הפעם הראשונה שאושרית ובנה איתי תופסים מחסה כשטיל נופל סמוך אליהם. הפעם שעברה הייתה במהלך מבצע צוק איתן, כשאיתי עוד היה ברחם אימו. גם אז, רקטה התפוצצה בתוך באר־שבע, מטרים ספורים מהמקום שבו שהתה. "דיברתי איתו בעקבות הנפילה הלילה. בזמן האזעקה הוא ישן ולא שמע כלום. כשנשמע הבום הוא שאל 'מה זה', אמרנו לו מה קרה, והוא אמר 'אה, בסדר', והלך למיטה. בבוקר הוא ראה את כל ההרס ושאל, אז אמרתי לו שאנשים רעים ירו טילים ושאנחנו צריכים לשמור על עצמנו, ואם יהיה עוד מקרה כזה אנחנו נעלה בזהירות לממ"ד. חייבים לעשות יותר", היא מסכמת. "העונשים שנותנים למחבלים שם לא מספיקים".
תלויים בהמתנה
בחזרה אל הדירה הסמוכה לבית משפחת תמנו שנפגע מהרקטה. שמעון, אשתו ושני ילדיהם הקטנים מתגוררים שם אצל הורי אשתו. "אשתי העירה אותי. ירדנו למטה, הבת הקטנה ישנה למטה עם הסבא והסבתא. החלטנו לא להעיר אותה. אחרי שנגמרה האזעקה נשמע פיצוץ עז והורגש הדף גדול. הרגשנו תזוזה של הבית. פחות שמענו את הרעש, בעיקר הרגשנו את ההדף. הבנו מהעוצמה שזה קרוב, אבל לא ידענו עד כמה זה קרוב. ראיתי והרחתי את העשן, ויצאתי אל הבית של השכנים. שאלנו אותם אם הכול בסדר, הם יצאו מהממ"ד, ומשם טיפלו בהם כוחות הביטחון.
"כשהגענו הם היו בשוק טוטלי. הם לא הבינו מה קרה ואפילו לא הבינו שזה פגע להם בבית. היו צעקות – אבל אלו היו השכנים. הם אפילו לא צעקו. היה לנו מזל גדול", הוא מודה, וגיסו שנמצא במקום מצטרף: "אנחנו צריכים לעזור למזל". "בדרך כלל אומרים שלומדים על ידי דם – במקרה הזה לא היה דם, אבל נקווה שהמדינה תלמד משהו, שתלמד שיש רקטה מסוג חדש", אומר שמעון. "גם אנחנו צריכים ללמוד", מציין הגיס, "אם לא הממ"ד – לא היינו מדברים פה באותה צורה. רק ממ"ד. זה מציל חיים, לא צריך להיות גיבורים".
שאלנו אותם לתחושתם על הניהול של המצב בעזה בידי המדינה. "על הפנים", הם עונים. "גם בעזה יש תמונות כאלו של בניינים הרוסים, אבל שם אין אנשים. אנחנו זורקים להם כרוזים ומודיעים להם מראש. לפני שתקפו את באר־שבע אף אחד לא הודיע מראש".
המדינה כולה הזדעזעה מהפגיעה הישירה בבאר־שבע ביום רביעי לפנות בוקר. בשעות האלו, דווקא יישובי עוטף עזה נהנו משקט יחסי. "כאן לא שמענו כלום", מספרת ורדה גולדשטיין מקיבוץ כפר־עזה. "הייתה תקיפה של צה"ל בדרום הרצועה, והיא הייתה הרבה יותר שקטה ממה שאנחנו רגילים לשמוע תמיד. כאילו זה רק עבר לנו מעל הראש – אבל זה עבר לנו דרך הלב. כל אירוע כזה, בין אם הוא לידנו או מדרום לנו, מקפיץ אותנו, כי המצב פה מחזיק אותנו כל הזמן במין מתח אם יקרה משהו גדול יותר ורחב יותר. זה מאוד בעייתי".
שניים מארבעת ילדיה של ורדה מתגוררים גם הם בכפר־עזה, עם שמונה מעשרת נכדיה. "מצד אחד אנחנו מאד סומכים על צה"ל ועל החלטות הממשלה, ויודעים שיש מי שישמור עלינו. מצד שני, כבר חצי שנה אנחנו במצב של 'הולד' – שלא מחשיבים את השריפות, לא מחשיבים את העפיפונים ואת הבלונים. עכשיו היו גראדים, שאתה לא יודע מי שולח אותם. אנחנו מאוד מקווים שלא תהיה הסלמה. אני לא בעד מלחמה נוספת. 2014 הספיקה לי.
"ה'הולד' הזה נמשך כבר חצי שנה", ממשיכה ורדה. "כל אירוע, כל שריפה, כל בלון, כל גראד – תהיה תשובה או לא תהיה תשובה? תהיה הסלמה או לא תהיה? אנחנו כל הזמן בהמתנה, וזה מוציא את כוח העמידה שלך. לא נותר לנו אלא להתפלל שחמאס והג'יהאד וכל הגורמים מסביב יסכימו לצעדים ולפשרה. היישוב שלנו בעיצומה של צמיחה דמוגרפית ומשפחות חדשות מגיעות לכאן. לא מתאים לנו מלחמה. רוצים לחיות בשקט, לשלוח את הילדים לבית הספר ולחיות חיים נורמליים".
"מעדיף להתגייס לכיבוי אש"
אל הבניין שנפגע בבאר־שבע מגיעים עוד ועוד תושבים מהשכונה, מביטים על ההרס שגרמה הרקטה. דנה חיימוביץ', תלמידת תיכון שגרה במעלה הרחוב, מגיעה עם בן זוגה דולב ברכה. "היה ריח של עשן ושל שריפה והתחילו צעקות", היא מספרת. "אח שלי יצא, ואחרי כמה זמן חזר וסיפר שחצי מהבית הלך". "אני בכלל לא שמעתי את האזעקה, נשארתי לישון", אומר דולב. "דנה אמרה לי 'יש ריח של שרוף מאחורי הבית, מי עושה על האש בשעות כאלה'".
"לא הצלחתי לישון אחר כך", מודה דנה. "זה היה ממש מפחיד. הרבה חברים התקשרו לשאול אם אני בסדר". ודולב דורש: "אסור שיעברו על זה בשתיקה כמו שעוברים בשתיקה על האזעקות שיש בשדרות".
גם אם זה אומר מבצע גדול והרבה בלגן?
"אם אפשר לפתור את זה בדרך אחרת, כדאי להעדיף אותה", אומרת דנה ואילו דולב סבור שאין דרך אחרת. "חמאס מחממים עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת, ואם לא נראה להם שאי־אפשר להמשיך – הם ימשיכו. צריך לעצור את זה. עוד חודש אני מתגייס. בינתיים לגולני, אבל אני רוצה לשנות את זה לכיבוי אש".
ומה אם תגיע בסוף לגולני?
"אז אני אהיה בגולני".
ונראה לך שתגיע מתישהו לעזה?
"לא נראה לי שיהיה עוד מבצע חי"ר כמו שהיה, היו יותר מדי הרוגים. לא יעשו את זה שוב. אני חושב שנכון ללכת למבצע, אבל מצד שני יש לזה חסרונות, עם כל ההרוגים שיכולים להיות. זה בעיקר תלוי במה שחמאס עושה. אם זה פה ושם רקטה אפשר לפעול עם מטוסים ולהוריד להם את המשגרים. אבל אם זה מנהרות וניסיונות חטיפה וכולי, זה משהו שמצריך כניסה".
ואיך צריך להגיב על מה שקרה כאן?
"בתקיפה של מטוסים, אבל לא להיכנס למבצע. זו אזעקה רגילה כמו הרבה אזעקות. סתם 'כיפת ברזל' נרדמה בשמירה".
