שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע, יובל ליבדרו), גזר הבוקר (שלישי) עונש של 7 שנות מאסר בפועל ופיצוי למשפחות הקורבנות על יובל כאהן, ששימש כראש מכינת "בני ציון", ואביב ברדיצ'ב, ששימש כמנהל החינוכי במכינה. השניים הורשעו לאחרונה לאחר ניהול הליך הוכחות בעשר עבירות של גרימת מוות ברשלנות ובעבירה של חבלה רשלנית, לאחר שנקבע כי הם אחראים לאסון בנחל צפית בו נהרגו עשרה נערים.
בהכרעת הדין נקבע, כי כאהן וברדיצ'ב ברשלנותם, כל אחד על-פי חלקו, גרמו למותם של עשרת הנערים ולחבלה אצל שניים נוספים, אשר נשטפו אל מותם בנחל צפית במועד שבו היו התרעות חמורות לשטפונות, במהלך טיול הכנה למכינה קדם צבאית. "טיול שלא היה הכרח לצאת אליו. טיול שהזהירו מפניו. טיול שלא נכון היה לצאת אליו. טיול שנרשם בדפי ימיה של המדינה כ'אסון נחל צפית'", קבע השופט.
בגזר הדין ציין השופט ליברדו כי עדויות בני המשפחה שנשמעו בפני בית המשפט בהן סיפרו בכאב גדול על אודות יקיריהם שנספו באסון לא הותירו עין יבשה, ואפשרו הצצה אל חיי הנספים, אל תחביביהם, פעילותם, שאיפותיהם, הערכים עליהם גדלו ומחויבותם החברתית. דרך העדויות נחשף בית המשפט במעט אל צעירים מופלאים, כישרוניים, מלאי שמחת חיים, אשר הספיקו לעשות ולתרום לחברה כל כך הרבה בחייהם הקצרים, צעירים אשר בחרו לדחות את גיוסם לצבא לצורך הצטרפות למכינה על מנת להתכונן לשירות משמעותי בצבא ולתרום למדינה ולחברה את המיטב שהם יכולים.

בית המשפט עמד על מאפייני ההתרשלות של כאהן, שחרף תפקידו הניהולי הבכיר והסיטואציה החריגה והקיצונית בה הייתה הקבוצה שטיילה, לא התעניין ולא ידע מה בדיוק עושה הקבוצה, וכשכבר הבין מה קורה – לא עצר את הטיול. ביחס לברדיצ'ב נקבע שלא נתן דעתו כנדרש להתרעות שהתקבלו ונכנס יחד עם קבוצת צעירים שסמכה עליו לנחל מצוקי חרף אותן התרעות ומזג האוויר ששרר באותה עת.
השופט אף ציין את הפגיעה הגבוהה בערך קדושת החיים ובערכים נוספים, ובכללם בפגיעה בערך של יחסי האמון בין הורים לצוותים החינוכיים במסגרות השונות בעקבות האסון. בנוסף התייחס לנסיבות ביצוע העבירה, למידת הרשלנות המשמעותית של הנאשמים ולכך שרשלנותם של הנאשמים לא הייתה רגעית.
לצד זאת, בית המשפט עמד גם על כך שרשלנותם של הנאשמים היא מחדלית בעיקרה, לכך שמותם של הנספים נגרם כתוצאה ישירה מאסון טבע, ולכך שהאסון ארע אגב פעילות רצויה, חינוכית וערכית, כמו גם להתנהלות הרשויות המוסמכות שסירבו לקחת חלק בגיבוש הנחיות והוראות בטיחות לטיולים של מכינות קדם צבאיות, ואשר סירבו לאפשר למכינות להסתייע בחדר המצב של משרד החינוך.


הפרקליטות עתרה לעונש של 12 שנות מאסר, אך השופט קבע כי היא לא הציגה פסיקה התומכת בעונש זה. מנגד, גם העמדה העונשית שהציגו הסנגורים, אשר עתרו לריצוי מאסר בעבודות שירות, לא נתמכה בפסיקה הנוהגת במקרים של ריבוי קרבנות.
הצדדים התייחסו בטיעוניהם לפסק הדין בפרשת "אסון ורסאי", בו נספו 23 מבלים ונפצעו 356 נוספים, בו הורשע הנאשם המרכזי בעבירות של גרימת מוות ברשלנות ועבירות נוספות, בדומה לנאשמים בתיק זה, ועונשו נגזר לארבע שנות מאסר. בית המשפט עמד על השוני הקיים בין נסיבות "אסון ורסאי" לנסיבות ענייננו, וכפועל יוצא על ההבדלים הנדרשים בענישה.
בגזר הדין בית המשפט נדרש גם לנסיבותיהם האישיות – משפחתיות של הנאשמים, לתרומתם לחברה משך שנים ארוכות בעולם המכינות ובצבא כקצינים קרביים בסדיר ובמילואים, לזמן הרב שחלף מעת ביצוע העבירות ולכך שהם נעדרים עבר פלילי. לצד זאת, בית המשפט קבע כי האחריות שנטלו הנאשמים לא הייתה אמיתית. בית המשפט הזכיר שהנאשמים לא הודו שהתרשלו ולא הודו בקיומה של אחריות פלילית כלשהי מצדם לתוצאות האסון. נהפוך הוא, כפרו במיוחס להם והטילו אחריות, במישרין או ברמיזה, על אחרים ואף הדדית האחד על השני.
ביחס לשיקולי ההרתעה הנדרשים נכתב בגזר הדין כי "יש מקום להרתיע מדריכים, מורים ומנהלים של מסגרות חינוכיות דוגמת בתי ספר, תנועות נוער ומכינות קדם צבאיות להקפיד הקפד היטב לשמור על בטיחות וחיי התלמידים, החניכים ויתר המשתתפים. כך תדע כל אם עברייה כי גורל בניה לא מופקד רק בידי מפקדים שראויים לכך, אלא גם בידי מדריכים, מורים ומנהלי מסגרות הראויים לכך".
במסגרת הטיעונים לעונש ציינו עו"ד ואדים סיגל ועו"ד דרור שטורק מפרקליטות מחוז דרום: "רשלנותם של הנאשמים, אשר הובילה לאסון, לא הייתה קלה. כפי שנקבע בהכרעת הדין עצמה, מעשיהם ומחדליהם של הנאשמים היו מהותיים, מתגברים וממושכים. לאור העוצמה של נטילת הסיכון הבלתי סביר למותם של חניכי המכינה, אשר טיילו בנחל…"
לאחר מתן גזר הדין, מסרו עוה"ד סיגל ושטורק: "אנו מצרים על כך שהנאשמים הורשעו בעבירות קלות יותר מאלו שיוחסו להם בכתב האישום, דבר שלדעתנו אינו ממצה את הדין עם הנאשמים. בנימה אישית, לאחר שנים של ליווי צמוד של משפחות הקורבנות, ובמיוחד בתקופה מורכבת זו, נזכיר את האובדן הגדול שלנו כחברה – במותם של עשרה צעירים שכל רצונם היה לתרום למדינה ולעם".