הרב בני קלמנזון
נשיא ישיבת עתניאל, היסטוריון של השואה והמפעל הציוני
בן 68, נשוי ליוכי ואב לשישה, ובהם אלחנן הי"ד. סב לנכדים, גר בעתניאל. "יש מעל עתניאל פתח ספציפי בשמיים. פתח שמחבר לקדושה ולנפש. אני ממש מרגיש את זה"
שלום הרב בני, מה שלומך?
"ברוך השם, החג עובר בנעימים, יש אצלנו הרבה ילדים ונכדים, וזה תמיד עושה לנו טוב. במשפחתיות הזאת אנו נזכרים גם במה שחסר, והזיכרון הזה מביא איתו כאבים, לפעמים גם דמעות. אבל בצורה קצת לא מובנת, זה לא סותר את השמחה".
באחרונה הוקמה שכונת "באר־אלחנן" בגבעה סמוכה לעתניאל. אלחנן פעל רבות כדי לפתח את האזור. איך אתה מרגיש עם זה?
"זו התפתחות משמעותית באחיזה בארץ, שהיא צורך קיומי וביטחוני ממדרגה ראשונה. אלחנן גדל בבית לאומי מאוד. הרעיון של יישוב הארץ לא בא לו מהאוויר, אך הוא הפך להיות שותף מועיל בו הרבה יותר מהוריו.
"הוא היה ציוני ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, והמאבק הלאומי־יהודי על מדינת ישראל, ההתיישבות וביטחונה היה בנפשו. הוא השקיע את כל חייו בעניין הזה. היום יש בשכונה קרוואנים ומרכז חינוכי ורוחני ענק על שמם של אלחנן ובן דודו שנהרג ימים ספורים אחריו, פדיה מרק. חסרים לנו קראוונים. אם יש לך קשרים בעניין, אשמח לקבל עזרה".
שיתוף הפעולה עם אנשי בארי וקיבוצניקים נוספים סביב נטיעת העצים בבאר־אלחנן הייתה קרן אור לאנשים רבים. ספר על הקשר ביניכם.
"היו שניסו לייחס לאנשים שעזרו פה השקפה פוליטית כזו או אחרת. זה לא הסיפור. אני יכול לדבר על אנשים ציונים, לאומיים, מוסריים ואיכותיים שמקדישים את חייהם לעשות טוב. עיקר כוונתי היא לצוות הצפוני, שכולל ברובו אנשים מקיבוץ יודפת, מסתובב בכל הארץ ועושה דברים מדהימים.
"ישנה גם קהילת בארי המדהימה, שנפשנו קשורה בנפשם מהסיבות החזקות ביותר בעולם. החברה הישראלית מחוברת הרבה יותר משהייתה ב־6 באוקטובר, בניגוד למה שרואים בתקשורת. גם אם את הכותרות יתפסו ידיעות על מחאה של טייסים, בוגרי 8200 או בוגרי אפסנאות".
השבוע יחול יום הזיכרון לשואה. אנשים מכנים את מחבלי עזה 'נאצים'. אתה מסכים עם ההשוואה הזו, או נמנה על אלה שסבורים שהשימוש במושג הוא זילות של השואה?
"השקפת עולם נאצית הייתה גם לפני אדולף היטלר וגם אחריו. אני לא רואה הבדל גדול בין מי שפגשנו ב־7 באוקטובר ובין מי שפגשנו בשנות ה־30 וה־40 של המאה הקודמת. אולי הם פחות בלונדינים, עם פחות דוקטורטים, ולפעמים אפילו קצת יותר וולגריים. היו כאן נאצים ב־7 באוקטובר, אבל שואה לא הייתה.
"בניגוד לשנים ההן, הפעם לא היינו צריכים להתחנן לאף פולני צדיק לקבל איזה אקדח חלוד כדי להתגונן. גם אם מדינת ישראל כשלה באותו בוקר נורא ואיום, ילדים כמו אלה שלי, הבן שלך ורבים אחרים הגיעו להילחם ולחלץ. בסיכומו של דבר היו לנו תשתיות להגן, וצה"ל הגיע בסוף אפילו לניר־עוז. ניסו לעשות בנו שואה, אבל בזכות אותם צעירים שזרמו פנימה וחיילי צה"ל היא לא קרתה.
"לכן כששואלים אותי לקראת ימי התקומה אם אפשר לשמוח, אם לא חזרנו לאחור, אני עונה שדווקא מה שראינו מלמד אותנו על הצורך לשמוח. אניגם אומר שעלינו להכיר תודה לקדוש ברוך הוא ולראשוני התנועה הציונית וממשיכיה, שהקימו את המדינה שהיא המקום הבטוח לעם היהודי, מקום שאין בו רק ביטחון אלא גם כבוד. אני לא בן חסות של אף אחד במדינה הזאת, כמו שקרה במדינות המוסלמיות. יש על מה לשמוח לצד הכאב, וחשוב גם לדאוג לגורל של מי שעדיין לא איתנו".
אתה חוקר שואה שנים רבות. גילית משהו חדש על האנטישמיות העולמית אחרי תחילת המלחמה?
"אכן. אלה לא דברים שהופכים לי את החשיבה, אבל השמאל החילוני והאוניברסלי בישראל חטף מכה גדולה ואיומה. הימין ספג פחות, כי הוא כבר היה בתודעה של 'עם לבדד ישכון'. מה שקרה בקמפוסים בארה"ב ובאירופה הוא שאנשים שהיו אמורים להיות נושאי דגל של הומניזם, של עולם מוסרי מאוחד, התגלו במערומיהם.
"בהקשר של השואה, חלק קטן מחוקרי השואה המוכרים התגלו בנכלוליותם, וגם חלק מחוקרים בני העם היהודי נמוגו או התבלבלו. אנחנו מגלים דברים חדשים, ואולי בכמה מובנים חיינו באשליה, אבל לא צריך להיות בלחץ מזה. באחד הספרים של אפרים קישון מתואר כיצד אומות העולם מתנפלות אחרי מלחמת ששת הימים על שרוליק, הגיבור הישראלי שלו. אם לתאר בעדינות, שרוליק עשה מה שעשה, סגר את מכנסיו והלך שליו לדרכו".
אתה מדריך סיורים בפולין. היית שם מאז פרוץ המלחמה? משהו בנקודת המבט שלך השתנה?
"הייתי שם כמה פעמים. תמיד טענתי שהמסע שאנחנו עושים לפולין הוא לא אל העבר, אלא לעתיד. זה מסע של העברת הלפיד לדור הצעיר, שהוא הרבה יותר מוצלח מאיתנו. אנחנו מוסרים לו את לפיד קיומו של העם היהודי, של המוסר היהודי ושל מדינת ישראל.
"בגילי כבר קשה לי לפעמים לצאת למסעות המאומצים האלה, אבל אלחנן, מנחם ואיתיאל שלי, שלא היו שם בגופם אלא ברוחם, נתנו לי את הכוחות להמשיך. כששוחחתי עם הצעירים המופלאים שיצעתניאלאו איתי לפולין, ניהלתי גם שיח נוקב מאוד עם הילדים שלי, בעיקר עם אלחנן. השיח היה חזק מאוד, גם אם לא התרחש בפועל אלא רק בתודעה שלי. הייתי שם מכוחם".
מרגישים שם את מה שקרה וקורה לנו בימים האלה בישראל?
"כן, קיבלנו בעת האחרונה מכות שעדיין מדממות. ראיתי את זה על החבר'ה הנהדרים שאיתם יצאתי. הם היו אחוזים כל הזמן בזהות היהודית והציונית שלהם, וכל דבר העלה את השאלה מה אני עושה למען עמי ומדינתי, למען המוסר היהודי. הכול תורגם מהעבר להווה. יש כאלה שאומרים שאי אפשר ללמוד מההיסטוריה, אבל על פתח המוזיאון באושוויץ כתובה האמירה המהדהדת של ג'ורג' סנטיאנה: 'מי שאיננו לומד מעברו נידון לחיות אותו מחדש'. זה בדיוק מה שקרה לנו.
"ד"ר מנדל פייקאז', ניצול שואה, ידען עצום ושותף למחקרים שערכתי ביד ושם, סירב להשתמש במילה שואה. הוא העדיף להשתמש במושג שאינו מקובל, 'גזירות ת"ש־תש"ה', או 'גזירות 1939־1945', בדומה לגזירות תתנ"ו, גזרות ת"ח ות"ט ועוד. הוא רצה לומר בכך שהשואה אינה חריגה מהרצף וההיסטוריה היהודית, מהשיטתיות של האירועים. היא חלק מהם. כשאמרו לו 'אתה מקטין את השואה', הוא ענה: 'לא, אני מעצים אותה'. בשיטתו, הוא מסביר למה כל מה שאנחנו עושים פה הוא רלוונטי.
"היו היבטים חד־פעמיים בשואה. אבל במהות, בסיבות, בשאלה אם זה משהו שהוא טעות של ההיסטוריה או שהוא חוזר על עצמו באופנים כאלה או אחרים – התשובה ברורה. אפשר להגיד את זה באופן חד יותר: אני חושב שאם החבר'ה של 8200 שקראו עכשיו בנחרצות לסיום המלחמה היו לומדים טוב יותר את ההיסטוריה היהודית, אולי 7 באוקטובר היה נראה אחרת. כיום הייתי מצפה שיתבטאו בייתר ענווה".
אנחנו מתקרבים ליום ההולדת של מדינת ישראל. מה אתה מאחל לה?
"אני מברך אותה בשלום פנימי, וברור לי שהוא יחזק גם את השלום החיצוני. אני מברך אותה בעוצמה ובאחדות שיובילו להחזרת החטופים היקרים לנו יותר מכל הפגנה ועוד התבטאות מיותרת על מנהיגים שטניים שרוצים את החטופים מתים.
"ככל שייפתרו הבעיות בין היהודים לבין עצמם, כך ייטב לתושבי מדינת ישראל. כך גם ייטב מול שכניהם־חבריהם, וכך ייטב מול אלה שהם קצת פחות חברים".
