שלום אורטל, מה שלומך?
"שלומי טוב. אני שמחה מאוד על התנועה שמתרחשת עכשיו בעם. יש עוד הרבה עבודה, יש חטופים, משפחות וניצולים שצריך לתמוך בהם, אבל התנועה בריאה וטובה. אחרי הרבה מאוד זמן של מאבק בטרור, אני מרגישה שהאסימון שאנחנו מנסים להפיל סוף-סוף נופל".
הסבירי למה את מתכוונת.
"במשך המון זמן המלחמה בטרור הייתה שייכת למשפחות השכולות. כולם תמכו בנו מאוד, אבל מהסיבה ש'אנחנו תומכים במשפחות השכולות'. זה חרפן אותי, כי אף אחד מאיתנו לא עושה את זה בשביל עצמו. כבר שילמנו את המחיר. אנחנו לא צריכים תמיכה, אלא רוצים שאף אחד לא יעבור את מה שאנחנו עברנו. אבל פתאום יש לנו פרטנר. אם פעם על כל רעיון היה צריך לשכנע את העם ואת נבחרי הציבור, להעלות את הנושא לתודעה, פתאום יש הבנה. אני מקווה שהתנועה הזאת תעזור לעם שלנו לצאת מהבלבול ולעשות את מה שצריך. עכשיו העם מבין שצריך להילחם בטרור".
השבוע עבר חוק שלילת הטבות ביטוח לאומי למחבלים אזרחי ישראל. איך הרגשת?
"אנחנו כמשפחה, אבל בעיקר בפורום 'בוחרים בחיים', פועלים למעלה מעשור להעביר וליישם חוקים הנוגעים למלחמה בטרור, כי הבנו שאין כלים למאבקנו. שמחתי מאוד שהחוק הזה עבר. ברמה הכי מעשית זה משפיע על משפחות המחבלים שרצחו את דוד שלי, משה תמם ז"ל. האמת היא, שזה היה צריך להיות טריוויאלי. מבאס שהדברים הכי מובנים מאליהם, שמחבל שרצח אזרחים או חיילים יהודים לא יקבל כסף מהמדינה, הוא משהו שצריך להיאבק עליו".
מה לדעתך צריך עוד לתקן ביחס למחבלים תושבי מדינת ישראל?
"הדבר הראשון במעלה הוא גירוש מחבלים אזרחי ישראל. זה חוק שעבר ברוב של תשעים קולות בכנסת, ואין הרבה חוקים כאלה. תמכו בו מימין ומשמאל. עבדנו עליו קשה מאוד. רצינו שהוא יעבור בצורה רחבה, כי יש בזה הצהרה. אבל החוק לא מיושם, וזה מטריף".
למה הוא לא מיושם בממשלת "ימין על מלא"?
"בסוף שר הפנים צריך ליישם אותו, וכנראה הוא לא חושב שמאבק בטרור זה הדבר הראשון במעלה שצריך לעשות.
"לפני פחות משנתיים הפגנו נגד השחרור המוקדם של הרוצח של דוד שלי. הוא חלה ורצה למות ליד המשפחה שלו, מה שהוא לא אפשר לדוד שלי בגיל 19. מי שהפגין מולנו אז הייתה המשפחה של המחבל – ההורים שלו, אשתו וגם האחיינית שלו, אזרחית מדינת ישראל שמייצגת ונלחמת למען מחבלים בבתי משפט. בהפגנה, בלי בושה, משפחת המחבל עמדה מול סבא וסבתא שלי וההורים שלי, וקיללה אותנו. הסתכלתי עליי כאחיינית ועליה כאחיינית, והבנתי שעד שלא נעשה שינוי אמיתי לא תהיה אפשרות להילחם בטרור כמו שצריך".
יש משהו שאנחנו מפספסים בקשר לערבים תושבי המדינה?
"אני רופאה, והנטייה שלי היא להגיד 'בואו, תראו את החיים המשותפים בבתי החולים'. יש בזה מן האמת. יש משהו יפה במקצוע הרפואה, ששם אותך בקצוות של החיים וגורם לך להתנהל בצורה אחרת. אחרי 7 באוקטובר התקווה שלי הייתה לשמוע את ערביי ישראל אומרים בקול ברור, 'הדבר הזה הוא לא אנחנו ולא מייצג אותנו'. במקום זה שמענו שהחיים של ערביי ישראל מורכבים מאוד, כי יש להם שתי זהויות. לא, זה לא מורכב. העובדה שכמעט אף אחד מערביי ישראל לא בא והשמיע קול אחרי 7 באוקטובר מעלה לי סימן שאלה. זה קשה. החיים בבית חולים הפכו אחרים.
"ערביי ישראל לא חיים בתוך בועה. בבאקה־אלגרביה עורכים חגיגות לכבוד הרוצחים של דוד שלי. הם רואים בו גיבור תרבות. אני לא אומרת שאין ערבים שהיו רוצים לחיות פה בשלום ובשלווה, אבל הקול שהייתי מצפה לשמוע אחרי 7 באוקטובר לא נשמע".
נולדת לתוך השכול. לא הכרת את דוד שלך, שכבר מזמן את מבוגרת ממנו, איך זה לגדול בבית של משפחה שכולה?
"ככל שאני מתבגרת, אני מבינה כמה זה מוזר איך שגדלתי, כמה זה לא נורמלי להיות ילדה וללכת בכל יום שישי לנקות את הקבר של דוד שלי בשתיקה מוחלטת. השכול הוא לא מאבק ציבורי או תואר, הוא חלק מהחיים. אני מסתכלת על סבא וסבתא שלי, שאיבדו מאז עוד ילדה בגיל 46 בגלל פספוס באבחנה רפואית, ורואה משפחה שלמה שכל הדינמיקה שיש בה סובבת שכול. אנחנו לא משפחה עצובה ולא מתמקדים במה שחסר, להפך. מילדות חונכתי שהתקומה והניצחון שלנו זה להצליח ולעשות טוב לעם ולמדינת ישראל. כמשפחה אנחנו בוחרים לחיות ולהנכיח את דוד שלי בעשיית טוב".
הבחירה להיאבק מצריכה כוחות נפש. זה לא סתם להיות משוגע לדבר, אלא כל הזמן לגעת בכוויה ולפגוש דברים קשים. איך עושים את זה וממשיכים להתעקש גם כשהמאבק נראה אבוד?
"בדיוק מה שתיארת שלח אותי למאבק. לא רציתי שאבא שלי או סבתא שלי יחוו את זה. ידעתי שזה מאבק שצריך לקרות, לא רק כי זה מאבק צודק אלא כי זה מאבק מציל חיים. אני באה מתחום הצלת החיים, זה מה שאני יודעת לעשות.
"היו גם רגעים קשים מאוד. כשנאבקתי נגד הצגת התיאטרון על חייו של הרוצח של דוד שלי, הגעתי במוצאי שבת עם תמונה של דוד שלי. הייתי בטוחה שהאנשים בתיאטרון יסתובבו וילכו במקרה הרע, ובמקרה הטוב יחבקו אותי. הם צחקו לי בפנים. אחד האנשים שהיה אחר כך חבר מועצה בחיפה קרא לי 'רוצחת' כי שירתּי בצה"ל. עמדתי שם וירדו לי דמעות, והוא אמר לי 'הכלבים נובחים והשיירה עוברת'. הרגע הזה נותן לי כל כך הרבה כוחות. יש מצבור של רגעים כאלה שגורמים לי להבין שאם אנחנו לא עושים את העבודה הקשה הזאת, תומכי הטרור יקדמו טרור מתוכנו. אין לי פריבילגיה להפסיק. אני לא מתעסקת במותרות, אלא בביטחון הכי בסיסי שלנו במדינה".
את סיימת שנה שלמה במילואים, שבמהלכם עסקת במחקרים רפואיים על 7 באוקטובר ועל חיילות מתמרנות. בין לבין פצחת גם בקריירת כתיבה לסדרות טלוויזיה. מאיפה זה בא?
"בילדותי, כשחבריי למחזור לימודי הרפואה חלמו להיות רופאים, אני חלמתי להיות תסריטאית. כשעמדתי לקראת סיום לימודי רפואה, כמתנה לעצמי, פניתי לרועי עידן וביקשתי שילמד אותי להיות תסריטאית. הוא אמר לי שזה לא כל כך מעניין, ושהוא רק יושב מול המחשב. אמרתי לו 'לא נורא, אצטרף'. זה היה במנאייכ עונה 1.
"לקראת העונה השנייה היו לדמויות כל מיני עניינים רפואיים, אז רועי התייעץ איתי ואני גם הבאתי מעצמי, ישבנו על זה ביחד. זו הייתה חוויה כיפית. הרגשתי שאני יכולה להביא את עצמי בצורה טובה, ושאני מצליחה לגרום לעלילה להיות מעניינת יותר. מאז יצא לי להיות יועצת רפואית לעוד כמה סדרות, ועכשיו אני עובדת על סדרה שקרובה לליבי ועוסקת בטיפולי פוריות. אני אוהבת גם את הצד של הכתיבה וגם את זה שאני יכולה לתת לראש שלי להתפרע".
אז את חושבת להחליף מקצוע?
"לא, זה הפאן שלי. אני מביאה למסך את העולם שלי, וזה נחמד לצפות בטלוויזיה ולראות דברים שכתבתי. ובכל זאת, אשאר עם המטופלות".
תיקון נוסף ביחס הנכון למחבלים התרחש השבוע. עכשיו צריך לוודא שהוא וחוקים נוספים מיושמים ומתחילים לתת את אותותיהם בשטח.
