חוקר מהפכני ומקורי בשם ד"ר יהושע פלג, פרסם בשבועות האחרונים מאמר טרי וכמו ברבים ממאמריו הקודמים הוא מערער בו על הנחות קדומות ובודק מחדש גם מה שנתפס כעובדות מוכחות. זה שנים ארוכות הוא חוקר את ההיסטוריה והארכיאולוגיה של הר הבית ומיזמים הקשורים אליו, וכותב מחדש את תולדות המקום.
מאמרו הטרי עוסק באמת המים העליונה המוליכה מהבריכה הגבוהה מבין שלוש בריכות שלמה שמדרום לבית־לחם, אל ירושלים העתיקה. זאת במפלס גבוה ב־27 מטרים מאמת המים התחתונה, שהוליכה מים מהבריכה הנמוכה מבין בריכות שלמה אל הר הבית ונבנתה בתקופה החשמונאית. עד לאחרונה נחלקו החוקרים בנוגע לתאריך בנייתה של האמה העליונה, אולם הנטייה כעת – ופלג משוכנע בכך – היא לייחס אותה להורדוס.
באופן מסורתי טוענים החוקרים שאמת המים התחתונה סיפקה מים להר הבית ולמקדש (עד היום הזה אפשר להבחין בנקודה שבה היא נכנסת לשטח הר הבית מכיוון שער השלשלת) ואילו האמה העליונה סיפקה מים לעיר העליונה ולארמון הורדוס ששכן סמוך למגדל דוד – ולכאורה הגיע עד הבריכה הנקראת כיום "בריכת חזקיהו" ובפי יוסף בן־מתתיהו נקראה "בריכת המגדלים" – ומצויה כמה עשרות מטרים מצפון־מזרח למגדל דוד. פלג, לעומת זאת, טוען שאמת המים העליונה נועדה אף היא בעיקרה לספק מים לצרכיו ההולכים ומתרבים של המקדש, ויש לו ראיות לכך.
תיקון חוליה של צינור שניזוק בגלל רעידת האדמה חייב עבודה מורכבת ביותר. האמה העליונה המשיכה לספק מים למקדש ובמצב זה לא נראה ליהודים צורך מיידי להשקיע בשיקום יסודי של הצינור, ולכן רצו למנוע את הוצאת כספי ההקדש לתיקון האמה
האמה העליונה של הורדוס מתקדמת לאין שיעור יותר מקודמתה התחתונה, ממש המילה האחרונה בַּתחום, נכון למאה הראשונה לפנה"ס. פלג מצטט את כתבי יוסף בן־מתתיהו המזכיר שפונטיוס פילטוס – הנציב הרומי שהתמנה לשלוט ביהודה בדיוק לפני 1999 שנים, שיפץ את אמת המים המוליכה לעזרה על חשבון אוצרות המקדש (מלחמת היהודים 2, 175): "מאוחר יותר (פילטוס) עורר מהומה חדשה, כי השתמש באוצר של התחום המקודש השני, לתיקון הצינור שסיפק מים (לתחום) הנקרא גם 'הקורבנות'". יוספוס מזכיר זאת גם בקדמוניות היהודים (יח, 60): "הוא (פילאטוס) הוציא ממון ותיקן את צינור המים, שתחילתו במרחק מאתיים סטדיות מירושלים לתחום המקודש השני". מאתיים סטדיות הן כ־37 ק"מ. רעידת אדמה עלולה לגרום נזק גדול לאמת מים איכותית מהסוג שהורדוס בנה, מסיק פלג, ומצביע על שתי רעידות אדמה עזות שאכן זעזעו את הארץ בתקופת שלטונו של פונטיוס פילטוס, בשנת 30 ובשנת 33 לספירה.
יוספוס כתב שאורכם של מקורות המים היה כ־37 קילומטר. עד היום התגלו כ־18 קילומטר שהם כנראה רק כמחצית מהיקף מערכת המים המופלאה שיצר הורדוס עבור עיר הקודש – ומחציתה השנייה של מערכת המים שבנה הורדוס טרם התגלתה.
נקודות תורפה
פלג מניח שצריכת המים לשטיפה אחת של העזרה, חצר המקדש, הייתה כ־2200 מ"ק. הוא משער שלפחות פעמיים בשבוע היו שוטפים אותה, מה שהצריך אגירת מים מהאמה העליונה שלדעתו הזרימה היומית הממוצעת בה הייתה כאלף מ"ק. יתרונה של האמה העליונה על מקבילתה הקדומה והנמוכה בהרבה הייתה בין השאר המסלול הישיר, ללא פיתולים, שעשתה עד לעיר הקודש. במקום להתפתל לאורך הגאיות כדי לשמור על שיפוע אחיד, היא עוברת במנהרות בתוך הרים וחוצה גאיות על גבי גשרים.
בין השאר היה עליה לצלוח את עמק בית־לחם, שם אכן התגלו חוליות אבן עתיקות של צינור ושרידי עמודי תמך מהעידן הקדום ההוא. פלג מצטט חוקר שקדם לו, המניח שאמת המים נישאה שם על גבי עמודי התמך בגובה ארבעים מטרים, כדי לשמור על שיפוע אחיד. פלג חולק עליו מכול וכול, וטוען שעמודי התמך רזים מדי מכדי להחזיק אמה בגובה ארבעים מטרים, שלדעתו הייתה קורסת בקלות לו הייתה בגובה כזה. שרידי עמודי התמך שנמצאו בעמק הם ברוחב שלושה על שלושה מטרים, ולדעת פלג "בניית אמת המים על עמודי תמך בגובה זה, לאורך יותר משני קילומטרים, היה יכול להיות מקור סכנה מתמיד לאמה זו מרעידות אדמה".
סביר מאוד להניח שהאמה העליונה מול עמק בית־לחם הייתה החוליה החלשה במפעל זה, ולכן ניזוקה. לאחר רעידת האדמה השנייה מצבה של האמה העליונה היה בכי רע והוחלט על שיפוץ יסודי שלה. לצורך עבודה זו הוציא פילאטוס ממון מאוצרות המקדש
הוא מוכיח זאת מגשר לאמת המים הקדומה בסגוביה שבספרד, אשר נבנה פחות או יותר בתקופת הורדוס, שגובהו היה רק 28 מטר אולם האומנות שהחזיקו אותו היו גדולות פי שניים. ממילא, הוא מסיק, לא ייתכן לטעון שעל גבי עמק בית־לחם חצתה האמה על גבי גשר בגובה כזה, ויש לשער שהיה במקום צינור לחץ־סיפון שירד אל העמק ועלה ממנו חזרה, והמים זרמו בו בעזרת חוק הכלים השלובים – טכניקה שלדעת פלג הייתה ידועה לפחות מאה שנה לפני ימי הורדוס. זאת הוא מוכיח בין השאר מארמונו של המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי ביריחו, לשם מובלים המים באמצעות סיפון כזה. גשר הקשתות שעליו חצה צינור הלחץ את עמק בית־לחם היה להבנתו בגובה מרבי של כעשרים מטרים.
"סביר מאוד להניח שהאמה העליונה מול עמק בית־לחם הייתה החוליה החלשה במפעל זה, ולכן ניזוקה. הכיוון הרגיש ביותר לרעידות אדמה ממערב לשבר הסורי־אפריקאי הוא הכיוון מזרח־מערב. נקודת התורפה של אמה זו הייתה בגשר והסיפון שעמד על גשר זה. סביר להניח שלאחר רעידת האדמה השנייה מצבה של האמה העליונה היה בכי רע והוחלט על שיפוץ יסודי של האמה. לצורך עבודה זו הוציא פילאטוס ממון מאוצרות המקדש. חוליות הצינור היו מחוברות זו לזו בשיטה של שקע־תקע, והיו מטויחות טיח הידראולי מיוחד בתפר שבין חוליה לחוליה כדי להבטיח זרימה חלקה בתוך הצינור ומניעת חלחול המים מהצינור. תיקון חוליה של צינור שניזוק או נשבר בגלל רעידת האדמה חייב עבודה מורכבת ביותר, שכללה כנראה החלפה של לפחות שבע חוליות. ניתן להבין שהאמה העליונה המשיכה לספק מים למקדש על אף שהצינור ניזוק ודלף והייתה כנראה סכנה להמשך אספקת המים למקדש. במצב זה לא נראה להמוני היהודים כל צורך מיידי להשקיע את כספי ההקדש בשיקום יסודי של הצינור ולכן היהודים היו נרגנים ורצו למנוע את הוצאת כספי ההקדש לתיקון האמה. יש לזכור שלוּ פסקו המים למקדש, היהודים בוודאי היו מסכימים להוצאת הכספים מכספי ההקדש לתיקון אמת המים. בהמשך מסופר על התקוממות היהודים נגד פילאטוס ודיכוי התקוממות זו על ידי פילאטוס וחייליו, ביד אכזרית".
הנקודה הקרובה ביותר לחומת ירושלים שבה נצפתה האמה העליונה בידי הארכיאולוגים בעידננו היא ממערב לתחנת הרוח בימין משה, בגובה 765 מטר מעל פני הים, אולם החוקרים משערים שזו נכנסה אל לפנים מחומות העיר, עד לבריכת חזקיהו כאמור. פלג משער מסיבות שונות שגובה המים בבריכת חזקיהו היה 762.7 מטרים מעל פני הים, ומניח שמהבריכה הזו ועד למקדש שבנה הורדוס בהר הבית הוליכו שני צינורות לחץ נוספים שהתגברו כך על עמק הטירופיאון – רחוב הגיא של ימינו, עד לשתי בריכות־מאגרים שניצבו בראש חומות העזרה משני צדי המקדש בהר הבית.
פלג מצטט את התלמוד הבבלי במסכת יומא (לא, א) המדבר על כך שאחד המקוואות שהכהן הגדול היה טובל בהם ביום הכיפורים היה על גבי חומת העזרה הדרומית, מעל שער המים: "חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקַדש בו ביום… ראשונה היְתה על גבי שער המים ובצד לשכתו היְתה". האמורא הבבלי אביי הסיק מכך ש"עין עיטם" – מקור המים למקדש – גבוה מקרקע העזרה 23 אמות, שהרי זה היה גובה חומת העזרה. עין עיטם בשפת חז"ל לא חייב להיות בהכרח דווקא מקורה של אמת המים, המעיין הסמוך לאפרת ולבריכות שלמה הנקרא בשם זה – וייתכן שכך כינו חז"ל גם נקודות לאורך האמה, למשל את בריכת חזקיהו. כך או אחרת, בשפה האמוראית הקדומה נאמר כאן כמעט במפורש שהמים הגיעו למקווה הזה באמצעות חוק הכלים השלובים היישר ממקורם – אולי בריכת חזקיהו.
פלג מביא כמה ראיות טובות לקיומו של צינור לחץ כזה בין בריכת חזקיהו להר הבית, למשל מדיווח בן כמעט מאה שנה על אודות "מעיין נובע" בחצר בית ערבי ברחוב מעלות חלדיה בעיר העתיקה, על הנתיב שבין בריכת חזקיהו לרחבת כיפת הסלע: "בהנחה שצינור הלחץ עובר מתחת לחצר הבית, אזי הפרש הגבהים בין קצוות הצינור יגרום לנביעה בחצר במצב שבו הצינור סדוק בקרבת הבית. נביעה זו הייתה תוצאה ישירה מהמים הנקווים בבריכת חזקיהו, היא בריכת המגדלים. בשמונים השנים האחרונות הנביעה פסקה כיוון שהמים מבריכת חזקיהו נוקזו והבריכה יובשה מסיבות סניטריות".
שיטפון בבית המקדש
צינור הלחץ הנוסף שהוליך מים לבריכה שבצידו הדרומי של המקדש, עברה לדעתו במעבר תת־קרקעי שנחשף במאה ה־19, המוליך מאזור מגדל דוד עד להר הבית, שעל חלקו בנויה כיום הכניסה לאתר מנהרות הכותל.
הנוסע מבורדו שביקר בארץ בשנת 333 לספירה אכן מדווח על שתי בריכות מים משני צדי המקדש, ששרדו עד לתקופתו, הרבה לאחר החורבן: "יש בירושלים שתי בריכות גדולות לצד המקדש, אחת לצד ימין ואחרת לצד שמאל, אשר עשה שלמה". לדעת פלג, בגלל השנאה העזה שרחשו הנוצרים להורדוס, הם ייחסו את מפעלי הבנייה האדירים שלו לשלמה. שריד מסוים של מפעל צינורות הלחץ והבריכות שמצדי המקדש, נותר לדעתו יותר מאלף שנים אחרי החורבן, ועדות לכך ניתנה בידי ר' שמואל ב"ר שמשון שעלה ארצה ב־1211 וכתב: "באנו אל ירושלים ממערבה של העיר, וראינוה וקרענו בגדינו כראוי לנו, ונתגוללו רחמינו עלינו ובכינו בכיה גדולה… ונכנסנו בשער עד לפני מגדל דוד, ונבוא להשתטח עד לפני העזרה. וניפול על פנינו לפני שער שכנגדו מבחוץ מרוח (מכיוון) לעין עיטם הוא בית הטבילה לכוהנים. ושמה שער שכנגדו בכותל מערבי ומיסוד הכותל כעין אולם גדול אחד אשר ביסוד ההיכל, ושם באים הכהנים במחילה לעין עיטם. והמקום ההוא היה בית הטבילה".
בהקשר ל"אמת המים מעיטם" מציין ר' אחא בתלמוד הירושלמי ש"הים בית טבילה לכֹהנים הוא. והים לרחצה לכֹהנים בו ולא כלי הוא" (יומא ג, ח). בדרך כלל כשמדברים על ים בהקשר של המקדש חוזרות המחשבות אל ה"ים של שלמה" המתואר בספר מלכים, אותו כלי נחושת עצום שבנה המלך כדי לספק מים למקדש, אולם גם במקרה הזה נראה שכוונת האמורא הארץ־ישראלי היא למפעלו של הורדוס ולא לזה של שלמה. פלג בטוח בכך: "הבריכה לאגירת מים בצד המקדש נקראה 'הים', והיא הייתה גם בית טבילה לכוהנים". כבר ראינו שמקווה במרומי שער המים שבעזרה שימש את הכהן הגדול לטבילה לכל הפחות פעם אחת בשנה.
בתוספתא פסחים מוזכר אירוע נוסף שצרך מים רבים – שטיפת העזרה אחרי הקרבת קורבן הפסח: "כיצד מדיחין את העזרה? היו פוקקין אותה, ומרגילין לה אמת המים עד שנעשית נקיה כחלב". אמנם במשנה במסכת במידות (ה, ד) נאמר שהמים לעזרה היו נשאבים מבור הגולה ("לשכת הגולה – שם היה בור קבוע והגלגל נתון עליו, ומשם מספקין מים לכל העזרה"), אולם לדעת פלג מדובר בשתי תקופות שונות. במקדש של הורדוס לא היה צורך בשאיבת מים מבור הגולה כי מי הבריכות שבמרומי העזרה סיפקו את כל הצרכים הדרושים.
"כדי לכסות את העזרה בשכבת מים בגובה של עשרה סנטימטרים, נדרשת כמות מים של 2200 מ"ק מים", כותב פלג. "זאת כמות גדולה מאוד שנאגרת במשך כמה יממות, כאשר מניחים שהספיקה המרבית של האמה העליונה בתקופה ההיא הייתה כאלף מ"ק ליממה. הפתרון המתבקש לבעיה זו טמון במכלי אגירה גדולים שאפשרו את 'הפלת' תכולת הבריכות בפרק זמן מינימלי. מי השיטפון שנוצר מריקון המאגרים שטפו את שטח העזרה כמו שיטפון בים. לאחר גמר הקרבת קרבן פסח על ידי שלש הכתות, מי אמת המים, שנאגרו בבריכות גדולות משני צידי המקדש היו משמשים לניקוי פני העזרה. 2,200 מטר מעוקב מים היו צריכים להגיע תוך כ־15 דקות לשטח העזרה, כלומר כ־150 מטר מעוקב לדקה".
