השבוע חשף פורום תקנה נתונים על מקרי הפגיעות המיניות שטיפל בהם עד היום, ומהם עולה כי קרוב ל־20 אחוזים מהם נעשו על ידי נשים. עוד עולה כי מחצית מהמקרים שטופלו הגיעו מתוך החינוך הממלכתי־דתי. מסך המתלוננים בקרב החמ"ד, כ־86 אחוזים היו תלמידים ותלמידות בזמן הפגיעה; שאר הנפגעים היו מהצוותים החינוכיים. לא פחות מ־30 אחוזים מסך התלמידים שהתלוננו היו בנים. זאת ועוד, 40 אחוזים מסך המתלוננים בפורום היו בני פחות מ־18 בעת שנפגעו, וכרבע היו בני 10-5 בלבד.
הנתונים מתפרסמים לקראת כנס "האומץ לדבר על זה" של אתר כיפה וארגון "תהל" שייערך בירושלים ביום שני הקרוב, ויוקדש לדיון בפגיעות מיניות במגזר הדתי.
על רקע הנתונים הללו, כתב הרב יובל שרלו בשם רבני צהר מסמך מיוחד שמטרתו להתוות דרך מעשית וממוקדת להתמודדות עם מצבים מורכבים ורגישים של שיבת עבריין מין או אדם שפגע מינית לקהילה הדתית שאליה השתייך. שיבה כזו כוללת אתגר מעשי הנוגע לעובדה שהקהילה נעדרת מנגנונים משפטיים ואכיפתיים יעילים, וניסיונות להגביל את השיבה באמצעים שונים עלולים לחשוף אותה לסיכונים משפטיים. לצד אתגר זה קיימת גם דילמה מוסרית. העברתו של הפוגע לקהילה אחרת אינה פותרת את הבעיה אלא מעבירה את הסכנה לקהילה אחרת. נוסף על כך, התנהלות קשוחה כלפי אדם שנענש על מעשיו עלולה להובילו למעשים קיצוניים הן כלפי עצמו והן כלפי הקהילה. מטרת המסמך היא להציג עקרונות מנחים להליך רגיש וזהיר, המגן על ביטחון הנפגעים והקהילה, אך מאפשר תהליך תיקון ושיקום.
"מצד אחד אין לקהילה כלים למנוע את חזרתו של אדם שנענש ושוחרר. מצד שני, המשמעות היא להחזיר את הפורץ לפרצה", אומר הרב שרלו. "לצד החשש שהעבירה תחזור על עצמה, בחברה הדתית יש עניין נוסף משמעותי וקשה. כיוון שאנו חיים בקהילות סביב בית הכנסת, הנפגעים והפוגע נמצאים באותה קהילה, והשיטה והחוק לא מאפשרים לנו להדיר אותו ממנה. לכן יש צורך לנסות לשרטט משהו שיש בו דאגה למוגנות של הקהילה ורגישות לנפגעות ולנפגעים, ומצד שני משהו שמאפשר לפוגע תיקון וחזרה איטית לתוך המסגרת בצורה מסודרת ומפוקחת. הטיעון המרכזי של המסמך הוא שיש צורך בתהליך. אי אפשר להחזיר את הפוגע לקהילה בבת אחת. התהליך הזה נותן אופק גם לפוגע להיות אחר. ההצעה מתחשבת בכל מערכת האילוצים, וגם מסתכלת קדימה על אפשרות התיקון והתשובה".
לדעת הרב שרלו, "כדאי להוציא מהלקסיקון את הביטוי 'שילם את חובו לחברה'. גם אחרי שהפוגע ריצה את עונשו עדיין עלולה להיות בו סכנה, לכן אנו פועלים בזהירות ומתוך התחשבות בכל הנוגעים בדבר".
עיקרון מרכזי בהנחיות, מבהיר הרב שרלו, הוא קביעת היררכיה ברורה של אחריות הקהילה. "ראשית, תמיכה בנפגעים ובנפגעות; שנית, מניעת פגיעות עתידיות; ורק לאחר מכן, שיבת הפוגע. כל זאת תוך הישמרות מפגיעה בלתי מוצדקת במשפחתו. התהליך חייב להתנהל מתוך מודעות עמוקה למצבם הנפשי של הנפגעים ולפצעים הנפתחים מחדש".
על פי המסמך, הקהילה צריכה למנות גורם אחראי על ניהול התהליך. הדבר נובע מאחריות הקהילה למניעת עוולות חברתיות ואישיות, ויש לכך השפעה ישירה על יעילות התהליך והשיקום.
החידוש המרכזי בהנחיות הוא המתווה המדורג לשיבת הפוגע, המתפרס על פני שלוש שנים לפחות. בשנה הראשונה, הפוגע רשאי לדוגמה להשתתף בתפילות בהשגחה, אך חלות עליו מגבלות רבות – אין לאפשר לו לעלות לתורה, להיות שליח ציבור או ללמד בציבור. בשנה השנייה הוא יוכל לזכות בעליות לתורה, ורק בשנה השלישית יוכל לשמש כשליח ציבור בימי זיכרון אישיים.
