מה שלומך?
"שלומי בסדר, יוצאים לאור. אחרי תקופה אינטנסיבית של מילואים, מלחמה וחורף, ואחרי התרדמת של הגפנים, הכול מתעורר יחד, בכל הערוצים".
מה עבר עליך בחודשים האחרונים?
"במשך שנתיים בנינו ליקב שלנו מבנה חדש באזור התעשייה דלתון. קיבלנו את המפתח שבוע אחרי 7 באוקטובר, ואת המקום חנכו 150 חיילים שנקראו למילואים. היו אצלנו שלושה סבבים. היקב הפך לבסיס. היו שם נשקייה וחדר אוכל וחנו שם נגמ"שים. החיילים ישנו אצלנו במשך ארבעה חודשים. כשראיתי שהמלחמה מתמשכת, החלטנו להעביר את הציוד בכל זאת למרכז המבקרים החדש. במהלך המלחמה המשכנו ובנינו את כל הפנים של היקב, והתחלנו לייצר בו יין, לארגן את גן האירועים ואת מרכז המבקרים – הכול היה מוכן, אבל הייתה מלחמה ולא הגיעו אנשים".
איך מרגישים כשמשקיעים בתכנון ובבנייה של מבנה, עוקבים אחר ההתקדמות, ובסוף, ברגע האמת, מכניסים אליו חיילים שעלולים, לא במכוון, להזיק לו?
"זאת לא הייתה שאלה. ברגע שקיבלתי את הבקשה נתתי את המקום. גם אצלי בצימרים, במתחם האירוח בספסופה, ישנו מילואימניקים, רק שאלה היו חבר'ה שלי. אני שירתּי במגלן, אז גם אני נקראתי למילואים, ונתתי לחבר'ה שלי לישון אצלנו. החברים האלה עזרו לי לבנות את היקב תוך כדי".
איך הגעת לתחום היין?
"אבא שלי, יוסף, הוא כורם. יש לנו 200 דונם של גפנים שאנחנו מגדלים ממש פה למרגלות הר מירון. תמיד מכרנו ענבים ליקבים. כשהשתחררתי למדתי את התחום במכללת אוהלו בגולן, ובמקביל התחלנו לייצר יין על בסיס הכרמים. הקמתי את היקב, בהתחלה בקטנה, ולאט־לאט גדלנו. ב־2011 כבר קנינו את השטח הראשון ליקב בדלתון".
היה חלום לעשות טוסקנה ישראלית. מה אתה אומר על זה? בדרך כלל אנשים רוצים להתרחק מהמתחרים, אבל אתם כמה יקבים זה ליד זה.
"אני לא בעד להעתיק ממקומות אחרים, אז אני לא קורא לזה 'טוסקנה'. פארק התעשייה דלתון כולו טבול בכרמים ומושך אליו הרבה אנשי יין. יש בו ריכוז של שבעה יקבים ואנחנו עושים הרבה דברים ביחד. זה מקום מגניב כי אתה יכול לבקר ביקב הזה וביקב ההוא ולטעום כמה יינות שאתה רוצה, מכל מיני מקומות. היקבים נמצאים במרחק הליכה זה מזה.
"התחרות לא מפריעה לנו, להפך. יין זה לא חולצות. בשולחן אחד אתה יכול לשתות מבקבוקים של כמה יקבים והתחרות טובה ומפרה. אנחנו שותים יינות של היקבים שלידנו והם שותים יינות שלנו, עובדים ביחד וזה כיף".
איך ישראל נהייתה כל כך טובה ביין?
"אזורי הגידול, הענבים, האדמה ומכלול תנאי הסביבה מאוד מתאימים לגידול ענבי יין. תוסיפי לזה את הטכנולוגיה ותקבלי יינות טובים, במיוחד בגליל ובגולן וגם באזורים הגבוהים של השומרון. יש כאן גם היסטוריה עתיקה מאוד של גידול ענבי יין. אנחנו יודעים היום מה שהם ידעו אז. לא המצאנו את הגלגל, אנחנו רק חוזרים עליו".
מה היין האהוב עליך?
"האמת היא שאני אוהב הכול. יש הרבה יינות מעניינים: סירה גדל באזור שלנו בצורה מעולה, גם קברנה, גם ברברה, שזה זן איטלקי חדש שהבאנו לכאן לאחרונה. בכל תקופה יש יין אחר שאני אוהב ומעדיף אותו על אחרים".
קראת לילדים שלך בשמות שקשורים לענבים וליין. זה נשמע כמו מקצוע לחיים.
"גדלתי סביב הכרמים מאז שאני תינוק. בגיל צעיר הייתי אחראי על כל הכרמים ועל הטיפול בענבים, וכשגדלתי היה לי ברור שאקח את זה צעד אחד קדימה. ככה התחלנו. הכרמים והיין הם כל החיים שלי, אז כשהגיעו הילדים היה לי ברור שאני אקרא להם סביב העניין הזה".
מה גורם לך לאהוב כל כך את העבודה שלך?
"זאת העבודה היחידה שבה אתה מחכה במוצאי שבת שיגיע יום ראשון. זאת תשוקה ליצירה, וזה המוצר היחיד שאתה יוצר ומוכר ויכול לקבל הודעה מלקוח: 'תשמע, עשית לי את הערב', 'עשית לי את היום'. זה לא רק הכסף. יש לי הרבה לקוחות שקראו לילדים שלהם לוריא על שם היקב. זה מגיע למקומות הרבה יותר עמוקים מסתם משקה".
אז מה יש לך שם, ביקב לוריא?
"יש לנו יקב חדש ומרכז מבקרים גדול ומפואר, רואים ממנו את הנוף של הצפון, את הר מירון והר אדיר, את אגם דלתון, את המטעים והכרמים בסביבה. רואים את תהליך ייצור היין וחווים אותו. יש אוכל טוב ויין טוב. יש לנו 16 יינות, אדומים, לבנים ורוזה, גם יבשים וגם חצי יבשים. חווית יין מובטחת".
מה קורה שם בימים אלה? המבקרים חזרו?
"כן, אנשים מגיעים והכול מתחיל שוב להתעורר. יש אצלנו חגיגות בר מצווה ובת מצווה, ימי הולדת וחתונות. הרבה באים לעשות אירועים ביקב. יש גם מבקרים שמגיעים לאכול ארוחות בוקר, לשבת מול הנוף".
הצפון מתחיל להשתקם עכשיו. באיזה תחום היית ממליץ למקבלי ההחלטות להשקיע?
"הרבה משאבים מושקעים בצפון. באזור שקרוב לגבול צריך לבנות הכול מאפס. הצפון הוא פריפריה ואני חושב שהמלחמה הזאת היא הזדמנות לבנות את הכול אחרת, כדי שהפריפריה תהיה דומה יותר למרכז, שהיא לא תצטרך תמיכה כל הזמן. צריך להשקיע בחינוך, לתת שכר אחר למורים, להשקיע בחינוך בלתי פורמלי, להקים בתי חולים ושירותי רפואה טובים כמו שיש במרכז. בשלב מסוים במהלך המלחמה העברתי את אשתי ואת הבנות ליישוב רעות. אשתי גדלה שם. וזה הקצה השני של מה שיש פה. שם הבנתי עד כמה אנחנו אזרחים סוג ד' במדינה. במרכז אתה משלם פי שניים ארנונה, אבל מקבל הרבה יותר. מבחינת נוף ותנאים זה המקום הכי טוב בארץ, אבל צריך גם שמבחינת תנאי מחיה לא יורגש שזאת פריפריה".
הייתה תקופה שאנשים עלו לגור בצפון.
"בזמן מגפת הקורונה אנשים הבינו שהם צריכים את המרחב ונהרו לצפון, אבל זה נגמר מאוד מהר. צריך לקחת דברים שקורים במרכז ולהעתיק אותם לצפון ואז זה יהיה מושלם. צריך לייצר פה מרכזי הייטק ומקומות עבודה".
לקראת פורים, חג היין, מה אנחנו הישראלים לא יודעים על היין?
"יין נתפס כמשקה מסובך ומורכב, אבל הוא לא. כשהענבים טובים זה משקה פשוט. מיץ שתסס בתנאים טובים הופך ליין טוב. אני מזמין את האנשים שיבואו ליקב, יראו את תהליך הייצור ויבינו כמה זה פשוט וטוב".
הרבה אנשים נוהגים לשתות בפורים קצת יותר מהרגיל. מה הטיפ שאתה נותן להם?
"להשקיע ביין הראשון. שהוא יהיה היין הכי טוב. אחר כך כבר אפשר לרדת ברמה כי גם ככה כבר כולם שיכורים".
ולאנשים כמוני, שלא כל כך טובים בשתייה – מה תגיש לנו?
"מי שלא עמוק בעניין של יין, שישתה יין חצי יבש, מתקתק. הרבה יותר קל לשתות אותו. עדיף שהוא יהיה מיקב טוב ואז הוא גם יהיה ארומטי. ועוד טיפ קטן: על כל כוס יין, כוס מים. זה יעזור להחזיק מעמד".
הצפון מלא בתיירנים וביזמים שמחוברים אליו באופן עמוק. למדינה נותר רק לאפשר לאנשים האלה לגדל את המשפחות שלהם באופן מיטבי, ולמשוך עוד אוכלוסייה ציונית אל האזורים החשובים והיפהפיים האלה.
