אלי, איך עוברים ימי השבעה על אמא?
"אלה ימים מורכבים. אני בהלם מהפטירה, כי אמא לא הייתה חולה. היא הייתה קצת חלשה ועייפה, אבל לא יותר. היא זכתה למיתת נשיקה, הלכה לישון בצהריים ולא קמה. היא נפטרה מוקדם מהצפוי. גיל 77 הוא לא גיל מבוגר כל כך, אבל היא הייתה קצת עייפה מהחיים".
בשבעה יש מבקרים שמעירים לחיים שנים נשכחות. היו לכם מבקרים כאלה?
"אמא עלתה בגיל 22 לארץ והיו לה הרבה חברות שגם הן עלו אז לארץ מארה"ב, מאנגליה ומדרום אפריקה. הן התחברו, ויש להן סיפורים של זוגות צעירים עולים, מהתקופה שאחרי מלחמת ששת הימים".
ספר על נחשון.
"הוא היה איש עשייה, איש של חסד ועזרה. כשהיה צריך מישהו שיקפוץ ראשון לעשות משהו, זה היה הוא, גם אצל המשפחה, גם אצל החברים. נחשון התנדב למד"א כבר בגיל 16, והתמיד גם בימים חורפיים קשים.
"ביום מושלג אחד הוא יצא מהבית והלך ברגל כי ידע שצפוי להיות יום קשה ואולי יהיו פחות מתנדבים. הוא התגייס לצבא מיד בסיום התיכון. פחות דיבר אליו לשבת וללמוד, הוא הרגיש שהוא צריך לעשות. נחשון התגייס לגולני, היה בעורב והספיק להילחם בחיזבאללה".
אני זוכרת את הימים שאחיך היה חטוף. כמה תהילים אמרנו וכמה התפללנו. הייתה תחושת אחדות נדירה. מה מכל זה הורגש אצלכם בבית?
"הרגשנו את החיבוק הזה של כל עם ישראל שדאג איתנו. במיוחד זכורה התפילה בכותל, שהתקיימה ביום חמישי. זאת הייתה תפילה המונית. הגיעו חרדים, דתיים־לאומיים, חילונים, ממש כל הקשת של עם ישראל. כולם דאגו לו. אמא שלי לימדה אז בתיכון ליד"ה, והיא סיפרה שראתה תלמידים חילונים עם עגילים עומדים ליד בחורים עם שטריימל וליד בחורים עם כיפות סרוגות. כולם התפללו לשלום אחי. הדאגה המשותפת הורידה את החומות".
לפני שנחשון נחטף, אמך הייתה מורה לאנגלית במשך 27 שנה. אתה זוכר את הימים ההם?
"כן. כשנחשון נהרג הייתי בן 12 וחצי, ממש לפני בר מצווה. אחרי מותו אמא חזרה לעבוד בהוראה למשך כשנתיים. אבי עסק בתחום הנדל"ן ועבד עד השעות המאוחרות של הלילה. אמא הייתה מסיימת את העבודה בשתיים וחצי וחוזרת הביתה כדי להיות איתנו. היינו שבעה ילדים. היא הייתה במשרה מלאה בהוראה ובמשרה מלאה בבית. זה היה נדיר שמישהו עושה שתי משרות מלאות".
מה הביא את אמך להשתתף בפעילות של ארגון "שלווה"?
"היו אנשים שקראו לבנים שלהם 'נחשון' על שם אחי. גם לנו האחים, לכל אחד יש בן ששמו נחשון. אבל אמא הרגישה שחוץ מזה ומספרי התורה שנתרמו לזכרו, היא רוצה לעשות לו הנצחה חיה. לאחי רפאל יש תסמונת דאון. אמא אמרה: יש לי ילד שנרצח והוא כבר לא יכול לדבר, ויש לי עוד ילד שהוא בתפקוד נמוך וגם הוא לא יכול לדבר. אני רוצה להיות פה בשביל שני הילדים האלה שלי.
"רפאל היה אז ב'שלווה', שהיה מקום קטן, והיו בו מעט ילדים. בשבוע שנחשון היה חטוף ובשבוע שישבנו שבעה, רפאל היה אצלם, הם שמרו עליו. אמא דיברה עם קלמן ומלכי סמואלס, מייסדי 'שלווה', ואמרה שהיא רוצה להנציח את נחשון דרך המקום שעזר לה, ושהיא רוצה שהם יוכלו לעזור לכמה שיותר משפחות לילדים עם צרכים מיוחדים.
"היא הצטרפה לארגון, הייתה הדוברת שלו, ונסעה לכל העולם לגייס כספים. היא השיגה מיליונים כדי להקים את שלווה בית נחשון בהר נוף, שהיה בית בן שש קומות. זאת הייתה קפיצה מהבית הפרטי שאירחו בו את הילדים למקום גדול ומזמין. כל זה לפני בניית בית שלווה הנוכחי".
היא ביקרה בהרבה מאוד קהילות יהודיות, נכון?
"כן. אמא שלי רצתה לדבר על נחשון ועל רפאל, שהיה ביניהם קשר חזק. חוץ מזה היא גם דיברה ציונות. היא סיפרה שבגיל 22 החליטה שלא יכול להיות שהיא מתפללת כל היום 'ובנה ירושלים' כשירושלים כבר נבנתה, ויש מדינה לעם היהודי, והיא לא שם. היא החליטה לקשור את גורלה בגורל ירושלים.
"אמא דיברה עם קהילות בעולם על חשיבות העלייה לארץ, החשיבות בלהיות חלק מהעם ומהמקום שעם ישראל חיכה לו אלפיים שנה. זה השפיע על הרבה אנשים והיו שעלו לארץ בעקבותיה.
"כשאשתי ואני גרנו ביוסטון בשליחות, אמא באה לדבר בקהילה שלנו. מישהו שאל אותה, 'אם היית יודעת שהבן שלך ייהרג, עדיין היית עולה?' והיא ענתה ללא היסוס 'כן'. הייתי בהלם שהיא אפילו לא הרהרה בכך".
היה לכם קשר עם משפחת פורז, שבנה ניר נהרג בפעולת החילוץ?
"אבא של ניר פורז היה טייס ונפל במלחמת יום כיפור. אמא שלו, מתיה, חתמה על אישור כדי שיוכל לשרת בסיירת מטכ"ל. ההורים שלי היו איתה בקשר הרבה שנים. יש לו שתי אחיות ואנחנו בקשר מדי פעם. כשאמא נפטרה הן כתבו לי שהן זוכרות אותה ושגורלנו הוא גורל משותף.
"בבית אף פעם לא הסתכלנו על שמאל וימין, דתיים וחילונים. הסתכלנו על האנשים וראינו לב טוב, וזה מה שהיה חשוב. בימים שאנחנו נמצאים בהם, צריך להדהד שחשוב מאוד להסתכל זה על זה כאחים. אנחנו לא חושבים אותו הדבר, אבל אם אתה מסתכל על מישהו ואומר 'אתה אח שלי', אז זה ויכוח של בית שמאי ובית הלל, ואם אתה מסתכל עליו כאויב, אז זה כמו קורח ועדתו".
ההורים היו בעד שחרור מחבלים, אפילו מי שהיה מעורב בחטיפה של נחשון, למען גלעד שליט. אמא שינתה את דעתה אחרי 7 באוקטובר?
"אמא לא הייתה פעילה ציבורית בשנתיים האחרונות. אני אישית חושב שאנשים צריכים לשים בסופי התשובות שלהם יותר סימני שאלה מאשר סימני קריאה.
"אני זוכר שאחרי 7 באוקטובר, כשראיתי טלוויזיה או פתחתי עיתון, ראיתי אנשים שאומרים 'אני לא בטוח במאה אחוז שאני יודע'. הם הסתייגו. אבל מהר מאוד אנשים חזרו לדבר בסימני קריאה.
"אני חושב שצריכים להיות צנועים. אנשים לא רואים את כל המפה ואת כל השיקולים, וגם מי שכן רואה, קשה לו מאוד להחליט. אני חושב שמדינת ישראל צריכה לעשות מה שאפשר למען החטופים, ובסוף לזכור שאנחנו נמצאים מול אויב שרוצה להשמיד אותנו ואנחנו צריכים להתעורר ולדעת שזו המטרה שלו, ולפעול בכל כוחנו כדי שחס וחלילה לא יהיה שוב משהו דומה ל־7 באוקטובר".
אתה יכול לבחור ערך אחד שאפשר לקחת מאמא ולאמץ אותו?
"דבקות במטרה. לאמא הייתה מטרה לגור בירושלים, והיא עשתה הכול כדי לגור בירושלים. היא רצתה להיות חלק משלווה בית נחשון, ועשתה הכול כדי לבנות אותו והצליחה. כבת לשורדי שואה ובת יחידה לאמה, היא רצתה להביא כמה שיותר ילדים לעולם כדי לפצות על האובדן הגדול של עם ישראל, ועשתה. היא פעלה כל הזמן מתוך רצון לקדם את עם ישראל בארץ ישראל".
אירועים קשים חושפים אותנו לאנשים גדולים מהחיים, אנשי עשייה, שלוקחים את הקושי הפרטי שלהם לכיוון של נתינה לעם ולארץ. יהי זכרה ברוך.
