האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים קיימה כנס בחנוכה האחרון, שבו השתתף פרופ' אדווין סרוסי, חוקר מוזיקה יהודית מהאוניברסיטה העברית. בהרצאתו, שכותרתה "איך נשמעה המוזיקה בבית המקדש?", הוא אמר: "לאורך חמשת העשורים שחלפו העברתי מאות הרצאות על מוזיקה יהודית בארץ ובעולם לקהלים רחבים, יהודים ולא יהודים. ללא קשר לנושא ההרצאה, תמיד נשאלתי 'איך נשמעה המוזיקה בבית המקדש?'"
השאלות התכופות גרמו לו להעמיק בעניין. סרוסי הזכיר בהרצאה גורם משמעותי – אם כי אלמוני – בתולדות המוזיקה היהודית ובמחקרו: החזן דוד אהרן די־סולה מלונדון, בן המאה ה־19. הוא פרסם בשנת 1857 "ספר חשוב ביותר לחקר המוזיקה אצל היהודים הספרדים בשם 'המנגינות העתיקות'", שכולל תווים. "בפתח ספרו", המשיך סרוסי, "הוא הגדיר את מטרת מדעי היהדות החדשים דאז, שבהם ראה את עצמו שותף, 'לשמר, לפרש ולבאר את האוצרות והשאריות מזמנים עברו'".
"'זמנים עברו' מבחינת המוזיקה של היהודים", מבהיר סרוסי, "מתחילים מימי בית שני. הפאר המוזיקלי של עבודת בית המקדש המתואר במקרא מוכיח לדי־סולה את השלמות המוזיקלית שבני ישראל השיגו בימי קדם".
סרוסי מסביר שדי־סולה סבר שגם "ראשית המוזיקה של הנוצרים – שם קוד לראשית תולדות המוזיקה המערבית – מקורה בבית המקדש של היהודים. חורבן הבית היה אם כן גם חורבנו של הזיכרון המוזיקלי המפואר הזה. אך לא אלמן ישראל: הגליה, רדיפות ופיזור בין האומות לא הותירו ליהודים ברירה אלא לשקם את עבודת המקדש במקדשי המעט, וכך לשחזר מתוך דמדומי הזיכרון את הממד המוזיקלי של עבודת השפתיים".
כסימוכין לכך שמקור המוזיקה של הנוצרים בבית המקדש היהודי, ציטט די־סולה את אחד מראשוני ההיסטוריונים של תולדות המוזיקה במערב שסבר אף הוא כך, המלחין האיטלקי ג'ובאני בטיסטה מרטיני (1706־1784).
בספרו די־סולה טוען לעליונות של המסורת המוזיקלית היהודית הספרדית על פני זו האשכנזית. הספרדים, לדבריו, שמרו על הפשטות של המוזיקה היהודית הקדומה, שפחות השתנתה בקרבם מכיוון שסגנון התפילה בבתי הכנסת שלהם שמרני יותר. הוא טוען לנאמנות גדולה יותר של היהודים הספרדים לזיכרון המוזיקלי היהודי ארוך הטווח, לעומת האשכנזים – שנטו לשינויים מפעם לפעם.
"האמונה הזו", מוסיף סרוסי, "הנטועה ברעיון האסתטי שמה שפשוט יותר הוא גם אותנטי יותר, מביאה את די־סולה לטעון לקדמות כל מנגינה באוסף שלו. שתי מנגינות באוסף שלו, טען די־סולה, עתיקות ביותר, וייתכן שאפשר להתחקות אחריהן עד לימי בית שני". הראשונה היא לחן לברכת כוהנים, והשנייה היא הלחן הספרדי המסורתי לשירת הים, המושר מדי יום ב"פסוקי דזמרה" בבתי הכנסת.
דמיון מדהים
לפי חז"ל, אכן היו שרים את שירת הים בעבודת המקדש. בתלמוד הבבלי במסכת ראש השנה, דף ל"א עמוד א', נכתב שהלוויים היו משוררים אותה בכל שעת מנחה של שבת. לדברי פרופ' סרוסי, התווים שדי־סולה רשם לשירת הים ב־1857 "מעידים על שימור מופלא", מפני שהם זהים כמעט לחלוטין למנגינה הנוכחית של הספרדים בבתי הכנסת בימינו.
"די־סולה היה זהיר בהערכה שלו", מציין הפרופסור, "מכיוון שרוב היהודים הספרדים שהכיר באמסטרדם ובלונדון היו במקורם בני צפון אפריקה ואיטליה, די־סולה העריך שסביר כי מוצאו של הלחן מימי תור הזהב בספרד. הוא התייחס בספקנות רבה לאלה שטענו שאת הלחן הזה שרו בני ישראל לא רק בבית המקדש, אלא עוד בעת קריעת ים סוף".
"פחות זהיר ממנו היה רברנד פרנסיס ליון כהן (1862־1934), עורך החלק של המוזיקה באנציקלופדיה היהודית החשובה ביותר דאז באנגלית, שהכיר היטב את ספרו של די־סולה.
בין מאמריו על הלחנים של התפילות כלול אחד שבו השווה את הלחן הספרדי לשירת הים לאופן קריאת פסוקי שירת הים בידי האשכנזים בשבת שירה ובשביעי של פסח, לאור מה שפירש כדמיון מדהים בין המנגינות הספרדיות והאשכנזיות של השירה הזו. הוא כתב על מנגינת שירת הים שהיא "בסבירות מסוימת מגלמת שריד אמיתי של המוזיקה בבית המקדש".
צילום: נעם ריבקין פנטון- פלאש 90
"אינני יכול לאשר שאלו הצלילים שהשמיעו הלוויים בבית המקדש בשעת מנחה של שבת תוך עריכת הקורבן", מבהיר סרוסי, "אבל עדות אחת מאששת את הטענה שהלחן הספרדי של שירת הים בן לפחות כמה מאות שנים". מדובר על שבתי משורר בס, בעל הפירוש "שפתי חכמים" לתורה, מדפיס במקצועו. בבואו לעצב שער לחומש המפואר שהדפיס בשנת 1693 עם פירושו, החליט בס להוסיף בשער החומש את תווי הפסוק "אז ישיר משה". בס היה זמר במקהלת בית הכנסת העתיק של פראג בצעירותו, לפני שהיגר לאמסטרדם. בהולנד של ימיו הוא התוודע לצלילים שהושמעו בבית הכנסת הפורטוגזי המפואר בעיר שנוסד ב־1675. לכן כנראה החליט לאייר את השער בתווי "אז ישיר משה" שידידיו הפורטוגזים ודאי מסרו לו.
כל תו באיור של שבתי בס זהה להפליא לתווים שדי־סולה פרסם במאה ה־19 וללחן שהקהילות הספרדיות שרות עד ימינו. לדברי סרוסי, "הנה המשכיות של זיכרון מוזיקלי ספרדי מתועדת, בת 350 שנה לפחות. ואם ב־350 שנה האחרונות – שנים של זעזועים חברתיים ותרבותיים מרחיקי לכת לכל העם היהודי – המנגינה הזו שרדה ללא פגע, למה שלא נניח שאף בתקופות קודמות היא השתמרה כמות שהיא?", הוא טוען.
החוקר מזכיר גם את פירושו של דון יצחק אברבנאל לפסוק הראשון של שירת הים, "פירוש ארוך ומפותל בן כמה עמודים, שעד היום מתמיה את הלומדים. כשאברבנאל דן ביחס בין הטקסט של שירת הים לבין הניגון שלה, המפתח לפירוש שלו לעניות דעתי הוא גרסה של הלחן הספרדי המוכר. אם אברבנאל הכיר את הלחן שלנו, אנו כבר די בביטחון חוזרים לספרד שלפני הגירוש" – כלומר, יותר מ־500 שנים לאחור.
"העניין הציבורי הרב במוזיקה של בית המקדש", מניח סרוסי לסיום, "לא ירד מהפרק בזמן הקרוב. הצורך הקיומי בחיזוק תודעת ההמשכיות של העם היהודי מאז ועד היום מניע גם יהודים מודרניים לחפש את הקשר לנקודת האפס".
