"חלק מהקושי של המחנה הוא שבשמאל, בניגוד לימין, יש הצנעה של מושגים לאומיים"

בימי שני בערב, כשהדיונים במליאת הכנסת מסתיימים, ח"כ חילי טרופר אינו נוסע לביתו ולמשפחתו ביישוב נס־הרים, אלא לדירה שהוא שוכר בשנה האחרונה בעיר שדרות. למחרת, ביום שלישי, הוא מתנדב בדרך כלל במערכת החינוך של העיר, ומלווה צוות של מדריכי נוער בפרויקט עם נוער בסיכון שמפעיל אגף החינוך בעיר. "כשהגעתי לשדרות ביקשתי ממנהל אגף החינוך, גיל חדש, שייתן לי משימה, והוא ביקש שאחנוך את הצוות הזה אחת לשבוע", מספר טרופר, איש חינוך ותיק שהיה מנהלו המוערך של תיכון "ברנקו וייס" ברמלה לנוער בסיכון.

טרופר, איש סיעת המחנה הממלכתי, מודע לכך שתושבי שדרות אינם קהל הבוחרים הטבעי של מפלגתו. בבחירות האחרונות קיבל הליכוד 41% מקולות תושבי שדרות, ואילו המחנה הממלכתי חמישה אחוזים בלבד. רבים מתושבי העיר, שהוא פוגש מדי שבוע, נוהגים לומר לו משפטים ברוח "אוהבים אותך חילי, אבל אתה בצד הלא נכון של המפה".

גם בספרו החדש של טרופר, "טיפות במדבר" (ידיעות ספרים), הסיפור הפוליטי הוא רק חלק מהתמונה, לא כולה. ובכל זאת, בניגוד לשלושת ספריו הקודמים שעסקו בענייני חינוך וחברה, הספר הנוכחי מציג מטבע הדברים סיפורים ולקחים משש שנותיו של המחבר בזירה הפוליטית.

אנחנו נפגשים בלשכתו בכנסת, ואני בוחר להתחיל את השיחה דווקא מהעמודים האחרונים של הספר, שבהם חלק גדול מהספר נכתב לפני שבעה ‫באוקטובר. טרופר כותב בו על הבית שגדל בו, על הוריו ועל נעוריו, על הבחירה להיכנס לעולם הפוליטי ועל רגעי הכרעה בתקופת המשבר הפוליטי והקורונה.

"כשאתה בוחר בחיים ‫ציבוריים יש ערך להציג את דרכך, והיכולת לעשות זאת בריאיון של ‫שלוש דקות ברדיו ‫או בפוסט בפייסבוק היא מוגבלת", הוא מסביר את המניע לפרסום הספר. "אני עדיין מאמין בשוק הרעיונות ‫והדעות, ‫ולא רק בכותרות. לפני המלחמה היינו בשנה טרופה, ‫והרגשתי שצריך לתת קונטרה לקולות הקיצוניים שנשמעו ולהציג תפיסת עולם ‫של המרכז הישראלי – אבל לא ברמה התיאורטית, את זה מיכה גודמן ‫יעשה טוב ממני, אלא איך היא ‫מתורגמת ליום־יום".

לשאלתי כיצד חבר כנסת מוצא זמן לכתיבת ספר, משיב טרופר: "אני נוהג לכתוב לעצמי נקודות במהלך היום, וכשאני מתפנה, בדרך כלל בסוף היום, אני יושב לכתוב. יש פה בכנסת גם לילות ארוכים שמאפשרים את זה. אחרי שבעה באוקטובר הקפאתי את הכתיבה כי לא יכולתי לגשת לזה מבחינה נפשית, ובחודשים הראשונים של המלחמה גם באמת לא היה זמן. הייתי בקבינט, ולא היו לילות מבוזבזים. לפני כמה חודשים, כשחזרתי ללילות הארוכים בכנסת, חזרתי לכתוב וגם הסרתי חלק גדול מהדברים שנכתבו לפני המלחמה וקיבלו פרופורציה אחרת". 

יש לא מעט חברי כנסת דתיים במחנה הממלכתי, ועדיין הציבור הדתי־לאומי מתקשה להצביע למפלגה שלא מספיק נחרצת בעיניו בתחום הביטחוני־מדיני. יש סיכוי שזה ישתנה?

‫‫"אנחנו מנסים להיות בית ‫גם עבור חלק מהציונות הדתית, זה חשוב לנו. ‫מבחינת חברי הכנסת ‫אנחנו אולי המפלגה הכי מייצגת של הציבור הזה, ‫למעט המפלגות הדתיות. אורית פרקש, מתן כהנא, מיכאל ביטון ואני – אלה ארבעה אנשים דתיים מתוך שמונה, ‫וגם האחרים לא רחוקים. אני לא מרגיש ‫בכנסת שליח של המגזר הציוני־דתי ‫אלא שליח של עם ישראל, ‫שהמגזר הציוני־דתי ‫הוא לגמרי חלק ממנו. אני גאה בזהות הציונית־דתית שלי ‫וגם בחינוך הציוני־דתי ‫שקיבלתי, אבל אני רואה ערך ‫להיות במפלגה שהיא לא רק דתית ‫אלא עסוקה בסיפור של אחדות.

כחלק מחשבון הנפש, אתה כותב על כך שבממשלת לפיד־בנט הסנטימנט של חיבור למסורת יהודית היה דל מדי.

"קודם כול זה עניין אישי. אני גם יהודי, גם ישראלי, גם דמוקרט וגם ציוני, אבל אם דוחקים אותי לפינה – אני יהודי לפני שאני ישראלי. בממשלת השינוי הרגשתי שלא מעט מהיושבים סביב השולחן היו הופכים את הסדר. זה לגיטימי, אבל בעיקר הרגשתי שיש שם ממש הצנעה של הסנטימנט היהודי. אין לי איזה מדד שקובע מי יותר יהודי, ואני לא מנסה להגיד שמישהו פחות יהודי מאחר, אבל העובדה שבצד הימני של המפה יש גאווה גדולה ושימוש תכוף במושגים יהודיים ולאומיים, ובצד השני, בהכללה, יש הצנעה של הדבר הזה, היא בעיניי חלק מהקושי של מחנה המרכז. אני חושב אגב שהמלחמה שינתה את זה במובן מסוים, ובשדה הציבורי יש היום חיבור יותר עמוק. אני באמת מצר על העניין הזה וחושב שזה סיפור משמעותי שחסר".\

הראיון המלא יפורסם מחר (יום ו') במוסף שבת