אלפיים דונם של עצי שקד יוצרים מחזה מרהיב בכל עונות השנה, אבל בתקופת הפריחה המראה עוצר נשימה. מה גם שמטע השקדיות הזה, הגדול בארץ, ניצב באמצע בקעת ערד המדברית, כמו פאטה־מורגנה שעלתה מהחולות. "היינו חלוצים כאן באזור", מספר משה לוי, האגרונום של גד"ש חבל יתיר. "היכולת לגדל במדבר התפתחה בזכות ההשקיה בטפטוף, שהומצאה בישראל. מה שקורה כאן היום הוא די ייחודי, אפילו ברמה העולמית".
עד לפני כארבעים שנה כל השטח שסביבנו היה מישור מדברי נטול ירק. קיבוץ עין־גדי ניסה לעבד את הקרקעות ולהפריח את השממה, אבל האזור לא מתאים לחקלאות: הקרקע צפופה, האבק עף ואוטם הכול מפני הנוזלים, וכמעט אין גשמים שיפרו את הקרקע. אחרי עין־גדי, נרכש השטח על ידי שלושה מושבים מדרום הר חברון – כרמל, יתיר ומעון. מתיישבי ההר הקימו תחנה מטאורולוגית, כדי ללמוד את האופי האקלימי. מאז ועד היום היא מספקת להם נתונים על המשתנים בסביבה, ובהתאם לכך מתקבלות החלטות מה לגדל ואיך. במקביל הם הכשירו חלקת מחקר, ניסו לטפח בה גידולים מסוגים שונים, וכך איתרו את הצמחים המתאימים ביותר לאקלים ולקרקע המקומית.
"היינו צריכים להבין אילו יתרונות יש למדבר", אומר לוי. "היתרון הראשון הוא שטחים מישוריים ענקיים, מה שמאפשר מיכון של העבודה. אדם יכול לנסוע בטרקטור בין השורות, לעבור בקלות ולכוון את כל המערכות לטיפול יעיל בצמח. המישור מאפשר גם אחידות בגידול; בשטחים הרריים יש אזורים גבוהים יותר וגבוהים פחות, כל משבצת שטח זקוקה לטיפול שונה מבחינת העשבייה, ופה הטיפול אחיד".
מה דחף אתכם להיכנס לאזור מורכב כל כך?
"ברמה האישית, כאגרונום, זה היה בשבילי אתגר מעניין. אבל האמת היא שזה פשוט השטח שקיבלנו מהמדינה, ועכשיו היינו צריכים למצוא מה הכי נכון לגדל כאן".
לוי (66), תושב כרמל שבדרום־מזרח הר חברון, מנווט את דרכנו בין חלקות הגידולים השונים. כשהילדים שלו היו קטנים, הוא נהג להביא אותם בימי שישי לטייל כאן. "הם גדלו פה ממש. אשתי מימי עושה משמרות לילה בעבודתה כאחות, ומכיוון שהבציר מתקיים פה בלילה, הילדים היו באים איתי. זו הייתה חגיגה גדולה. אף אחד מהם לא הפך אומנם לחקלאי, אבל הם ספגו את מה שקורה כאן. הנה, צביקה קרא לבת הגדולה שלו שקד". אחת החלקות כאן ניטעה ביום שבו שקד נולדה, והעצים בה כבר גדלו ונתנו פרי. אבל חייו של רס"ר במיל' צביקה לביא, בנו של משה, נגדעו בלחימה בעזה.
משה לוי נולד במושב כפר־פינס. "נשמתי חקלאות מילדות", הוא מספר. את השכלתו בתחום רכש בפקולטה לחקלאות ברחובות. אחר כך עבדתי כמה שנים במחקר במכון וולקני, ואז עבר למושב כרמל.
שישה ילדים נולדו לו ולמימי (מרים). בשמחת תורה תשפ"ד התארחו בני הזוג אצל בנם צביקה. "הוא הזמין אותנו כי בחרו בו להיות חתן תורה, והוא רצה לשמח אותנו. אבל באותו יום הוא יצא לעוטף", מספר אביו.
צביקה למד במכינה בעלי, ואחרי שירות בסיירת מטכ"ל ובמגלן חזר לישיבה הגבוהה לבוגרי צבא. "הוא התלבט אם ללכת להיות מהנדס, כמו שעשו כל החברים שלו, אבל לבסוף בחר ללמוד עבודה סוציאלית. עוד לפני סיום התואר הראשון הוא כבר התחיל לעבוד בהוסטל עם אנשים הסובלים מתחלואה כפולה – בעיות נפשיות והתמכרות להימורים. מההוסטל גם שלחו אותו לתואר שני".
לצביקה ולאשתו טליה נולדו שלושה ילדים – שקד, אמיתי ואביב. הבת הקטנה הייתה בגיל חצי שנה כשאביה יצא ולא שב. "במשך תקופה הוא לחם בתוך עזה, ושימש כסמל מחלקה. יום אחד התקשרו אליי: 'מדברים מצבא הגנה לישראל, הבן שלך נפצע קשה'. אחרי שלושה שבועות, בנר חמישי של חנוכה, הוא נפטר".
באותה תקרית בעזה נפצע חייל נוסף, יואב צבעוני. "הוא חילוני מתל־אביב וצביקה היה דתי מהתנחלות, אבל הם היו חברים טובים מאוד", מספר לוי. "היה לצביקה כוח חזק של חיבורים. הוא היה כותב לחבר'ה החילונים כל שבת דבר תורה. כשהוא ויואב נפצעו, החליטו לכתוב ספר תורה לרפואתם – ותוך יומיים סגרנו את הקמפיין. אחר כך רצו לבנות בית כנסת בעלי על שמו של צביקה – תוך זמן קצר גייסנו את הכסף. לאנשים שהכירו אותו היה חיבור כל כך חזק איתו, שזה פשוט עף".
אנחנו ממשיכים את הסיור בשטח. לצד השקדיות צומחים 1,300 דונמים של כרמים. "הענבים שלנו לא מגיעים לסדרות גבוהות של יין, בגלל סוג הקרקע והאופי האקלימי כאן, אבל אנחנו יודעים לספק כמויות קבועות של יבול. באזורים אחרים אין אחידות, ואילו כאן יש מספיק קור ויש לנו שליטה גבוהה על ההשקיה, מה שנותן ביטחון ביבול".
אתם סובלים מטרור חקלאי או מתופעת הפרוטקשן?
"כמעט שלא. המטעים שלנו מאובטחים על ידי משפחה בדואית שעושה את זה כבר שלושים שנה. האבא היה גשש בצה"ל, והוא עובד פה יחד עם הילדים והנכדים. הם מקבלים משכורת, זו שמירה מסודרת.
"בשנים הראשונות הייתי רב עם הבדואים בסביבה, עד שלמדתי להתחבר איתם והיום יש בינינו קשרים טובים והרבה כבוד. אם עזרת למישהו עם הרכב או עם איזה כבש – כולם יודעים על זה ומתייחסים אליך בהתאם. למדתי גם איך לדבר איתם. חתכו לי פעם את הצמיגים, ובמקום ללכת למשטרה, שאלתי את השומר מה קרה. הוא אמר לי: 'אתה אשם, מה אתה צועק על מישהו ליד הילדים שלו?'. לבדואים יש חוקים וכללים, למשל – אם זרעתי חיטה הם לא ייכנסו לשדה. הם מאמינים שאם יעשו את זה, הכבשים ימותו. אלה דברים שלקח לי הרבה זמן ללמוד, עברנו הרבה, ועם השנים הנזקים פוחתים. היום החיכוכים הם נדירים".
הכתבה המלאה תפורסם מחר (שישי) במוסף דיוקן
