הכול התחיל מסדרת כתבות שכתבתי על חיסכון בכלכלת המשפחה. פניתי לכמה גופים שמתמחים בייעוץ פיננסי, ושאלתי את השאלה הכי מתבקשת בתקופה שבה המחירים רק יודעים לטפס: איך אפשר להוריד בהוצאות? ההתייקרויות לא פוסחות על שום תחום – מחירי המוצרים מאמירים, החשבונות מתנפחים, והמיסים, כרגיל, לא מגלים רחמים.
הרבה מהעצות שקיבלתי עסקו דווקא בקניות בסופרמרקט, המקום שבו משפחה ישראלית ממוצעת מוציאה כ־25% מההוצאות שלה, שזה יוצא בערך 5,000 שקלים בחודש למשפחה עם ארבעה ילדים. הקשבתי לעצה הזאת והתחלתי לעשות חשבון נפש מול המטבח שלי. כמיטב המסורת הישראלית, גם אצלי האגירה חוגגת. בכל שבוע אני זורקת בכאב לב שאריות שבת שהגיעו לקצה גבול היכולת (כמה פעמים כבר אפשר לחמם עוף ואורז?), גבינות שהתפוגגו להן, ירקות שהתייאשו מהחיים במגירה ופירות שמזמן הפכו לריבה טבעית.
כששמעתי מתמר (עורכת מוצש) את הרעיון של "שבת מזווה", התגובה הראשונה שלי הייתה – מהמזווה שלי אפשר לעשות חודש, לא רק שבת. וככה עלה הרעיון לניסוי: הרגשתי ששבת אחת קטן עליי, חודש זו כבר תוכנית הישרדות, אבל שבוע בלי קניות? זה כבר אתגר אפשרי. שלושה מוצרים קיבלו החרגה: לחם, חלב וביצים. אבל בסוף, למרבה ההפתעה, הצלחתי להסתדר גם בלי אף אחד מהם. וככה יצאתי לדרך: חיים מהמזווה בלבד.
דבר ראשון ניגשתי למקרר לבדוק את מצב השאריות משבת. כיאה למורשת המרוקאית שלי, וכמישהי שגדלה במשפחה עם תשעה ילדים (לכן אין לי מושג איך מבשלים כמויות קטנות), תמיד נשארות לי כמויות שאפשר להאכיל איתן חצי שכונה. השלל מהשבת הקודמת כלל סיר אורז, פרגיות צלויות ושאריות מתבנית של בקר ותפוחי אדמה. ברור לי שאם אני רוצה שבני הבית יסכימו לאכול שאריות, צריך להמציא להן זהות חדשה ולשווק אותן מחדש. את הבשר והפרגיות חיממתי עם הרוטב המקורי שלהן (קצת מים וצ'ילי מתוק עשו את העבודה), פירקתי אותן לחוטים, ודחסתי אותן ללחמניות בורגר שהתחבאו במקפיא עליהן מרחתי קטשופ ומיונז והוספתי עגבנייה וחמוצים. אפילו השקתי את הארוחה עם בצל סגול מוחמץ זריז (כוס מים, כוס חומץ, כף מלח ושתי כפות סוכר – מרתיחים, מוסיפים בצל, מקררים, והופ! חמוצים בגרסת עשה זאת בעצמך). את תפוחי האדמה שנשארו הכנסתי לתנור עד שהתייבשו קצת והודעתי להם שהם צ'יפס. בשורה התחתונה – כל מה שאפשר לשווק לילדים כ"סוג של בורגר" עבר בהצלחה. המבוגרים קיבלו את אותו הסנדוויץ', רק בתוך החלה שנותרה משבת – נראה פחות מרשים, טעים בדיוק באותה מידה. לארוחת הצהריים שלי לקחתי שתיים מהפרגיות, קצצתי יחד עם רבע כרוב שנשאר משבת, הוספתי פטרוזיליה ושקדים קלויים, תיבלתי בשמן זית ולימון, ויצא סלט חגיגי של ממש. יום ראשון – הצלחה.
ביום שני הגיע זמנו של סיר האורז משבת, אותו אורז שבדרך כלל עומד על השיש בחשש, מחכה לראות אם מישהו יואיל בטובו לחמם אותו או שגורלו להישכח. החלטתי לנצל אותו עד הסוף: כוס וחצי מהאורז נכנסו לתוך מרק עגבניות זריז שהכנתי מבצל קצוץ, שתי שיני שום, קופסת עגבניות קצוצות, רסק עגבניות, פטרוזיליה קצוצה, אורגנו מיובש, כפית מלח וכף סוכר. את שארית האורז הקפצתי עם ירקות וביצים ותיבלתי ברוטב סויה – פרייד רייס מעולה במינימום מאמץ.
ביום שלישי, כשסוף־סוף השאריות משבת הראו את הסוף, הגיעה שעתה היפה של המטבוחה. פשוט חיממתי אותה במחבת, הוספתי ביצים וקראתי לזה שקשוקה. אין יותר פשוט מזה. באותה הזדמנות חתכתי סלט (כל הירקות שעוד נותרו), והשבוע המשיך ברוגע.
אחרי שסיימתי את שלב “בואו נאכל את מה שנשאר משבת“, הגיע הזמן לעשות ספירת מלאי במקפיא ובמזווה. המקפיא התגלה כמערת אוצרות: כרעיים, כנפיים, פילה עוף, שלוש פרגיות קפואות, בצק עלים, סלמון קפוא ענק, חבילת נקניקיות, כרובית קפואה, ברוקולי קפוא, שעועית ירוקה, אדממה, עוגת דבש (מאיזה ראש השנה?), חלת מקפיא מאיזושהי שבת, רוגלך, פילה אמנון קפוא, קבב וחבילת עוף טחון. בערך חצי מזה הפתיע אותי – אני בכלל לא זכרתי שזה שם.
במזווה המצב היה אפילו יותר מרשים: הר של פתיתים (שלום סבתא), אינספור סוגי פסטה, שעועית לבנה, עדשים שחורות וכתומות, חמישה סוגי דגני בוקר, אטריות דקיקות (שוב, סבתא), ושתי חבילות דפי אורז שקניתי כי זה נראה טוב באינסטגרם, אבל אף פעם לא באמת הכנתי. במחלקת השימורים – חמוצים, זיתים, תירס ושימורי עגבניות שתמיד יש לי לרטבים מהירים. השיא? 30 קופסאות טונה. למה? כי זה היה במבצע, וכי שנינו קנינו, בלי לתאם.
הכתבה המלאה תפורסם מחר (יום ו') במוצש
