"אנשים שרוצים לחזור לצפון לא מצליחים להגיע ולנקות את הבית"

מחר במקור ראשון: מאות מתנדבים מגיעים מדי יום לקריית–שמונה כדי לסייע למשפחות בשיקום בתיהן הנטושים. הם מנקים בתים, מפנים מקררים מקולקלים ומפרקים סוכות שנותרו מלפני המלחמה

צילום: נעמה שטרן

You have access.

שעות הבוקר בקריית־שמונה. אפשר לחשוב שהעיר הצפונית איחרה להתעורר, הרחובות עוד לא סואנים ותריסי רוב החנויות עוד מוגפים. הנמנום באוויר כמובן לא קשור לשעה או למקום אלא לעובדה שלוקח זמן להשיל שנה של תרדמת. בסניף הליכוד הנטוש, שמשמש בסיס התכנסות של "חוזרים לבית נקי", יתאספו עוד מעט המתנדבים שיגיעו לעיר לעזור למשפחות להכשיר את הבתים למגורים מחדש. ההתארגנות הזאת מבוססת על יוזמה אזרחית ספונטנית ונשענת על תרומות, מתנדבים והרבה רצון טוב.

סביב איתי כרמי, שמרכז את יום ההתנדבות, נמצאים עשרה ארגזים מאובזרים במוצרי ניקיון רבים, תרומתה של חברה גדולה. לאט־לאט נאספים אנשים מכל הארץ, ואפילו כמה מרחבי העולם, מכיניסטים נלהבים, משפחות עם ילדים, כאלה שלראשונה הצטרפו למשימה ואחרים עם כתמי אקונומיקה מבתי העוטף. בליל יפהפה וחגיגי של לבבות טובים. כל אחד שמע על היוזמה בצורה אחרת ומצא את דרכו לכאן. "נרשמו כבר 1,300 משפחות ברחבי הצפון שצריכות עזרה", מספר כרמי, "עד עכשיו הגענו ל־150 ולאט־לאט מגיעות עוד קבוצות גדולות של עשרות מתנדבים אז אנחנו מתקדמים יותר מהר. אנחנו עושים סינון למשפחות שפנו אלינו כדי להגיע לאנשים שהכי זקוקים לעזרה, חולים, מעוטי יכולת, מבוגרים, חד־הוריים, מילואימניקים – כולם אנשים שרוצים לחזור ולא מצליחים להגיע ולנקות לבד את הבית".

כרמי מסביר שיש פן רגשי לא קל בכניסה לבתים. "עבור חלק מהתושבים זו פעם ראשונה שהם חוזרים הביתה, וזה מציף. גם המראות לא תמיד קלים, יש מקררים וארונות שלא פונו מאוכל יותר משנה, יש מקררים שאי אפשר להציל ובעלי הבית מחליטים לוותר עליהם".

בתדריך הקצר השתתפו חבורת נשים שהגיעו מאזור ירושלים. לילך כהן ועינת אלון לקחו יום חופש מהעבודה ובאו. אליהן הצטרפו טרמפיסטיות שהכירו הבוקר – בחורה מניו־ג'רזי שבאה לחמישה שבועות של התנדבות בישראל ועוד מתנדבת מושבעת שכבר ניקתה לא מעט בתים בעוטף ועזרה לחקלאים רבים במהלך השנה. גם עבור אלון זו לא הפעם הראשונה, "זה מאוד ממלא, את מרגישה מאוד משמעותית".

חששתן להגיע? למרות הפסקת האש יש הרבה אנשים שעוד נמנעים מלעלות צפונה.

"אני לא פחדתי״, אומרת לילך כהן, ״אנשים רוצים לעשות טוב ולהשתתף במאמץ, ואם אני רק יושבת בבית ומחכה לחדשות על החטופים אני משתגעת. ממש טוב לי להיות בעשייה ולהרגיש חלק מהמאמץ הלאומי. זה מרגיע משהו בנפש. יש חוסר אונים מול המצב וכשעושים משהו המתח קצת יורד ואת מרגישה שיש לך שליטה בסיטואציה, אז זו גם המוטיבציה לנסוע רחוק ולחפש מה ואיפה אני יכולה להועיל".

הכתבה המלאה תתפרסם מחר (יום ו') במגזין מוצש של מקור ראשון

מוצש שער 720