"השיח בציבוריות הישראלית סובב סביב הנושא של מחבלים 'עם דם על הידיים' או 'בלי דם על הידיים' – זה תעתוע ואחיזת עיניים", אומרת דבורה גונן, אמו של דני גונן הי"ד שנרצח בירי מטווח קצר על ידי מחבל במהלך טיול. "ההפרדה בין מחבל עם דם על הידיים או בלי היא לא נכונה. גם מחבלים בלי דם על הידיים שיוצאים לחופשי הם מחבלים שרוצים לעשות פיגועים ואין להם שום בעיה לחזור לכלא שוב ושוב".
גונן, שהיא גם ממקימי פורום "בוחרים בחיים", מדברת בכאב ומתוך ניסיון. היא איבדה את בנה בפיגוע שביצעה חוליה של חמישה מחבלים – שלושה מובילים ושני סייענים. אחד מהם שוחרר בעסקת שליט. מחבל אחר, מוחמד אבו שאהין, השתחרר במחווה שעשתה הממשלה בראשותם של ציפי לבני ואהוד אולמרט בשנת 2008. בה שוחררו 250 אסירים פלסטינים כמחווה לאבו מאזן לכבוד חג הקורבן. רוב האסירים ב"מחווה" הוגדרו ככאלה שאינם בעלי 'דם על הידיים'. גם שאהין היה מחבל שהוגדר כך, על אף שהיו לו בעברו 13 כתבי אישום בעבירות של 'ניסיון' לגרימת מוות בכוונה או 'ניסיון' ביצוע ירי לעבר חיילים צה"ל, שוטרי מג"ב ואזרחים, באחד מהם גם נפצע חייל.
"הכלא הוא לא מוסד משקם. המחבלים לא יוצאים מהכלא צדיקים והולכים לפתוח בתי תמחוי. בסוף הם יוצאים עם מוטיבציה גדולה יותר להוציא פיגועים אחרי שהיכולות שלהם משתכללות. זה לא סוד, מדברים על זה בגלוי בוועדות ובדיונים בכנסת. המחבלים יושבים בכלא עם החברים שלהם, מחבלים אחרים, ומחליפים איתם חוויות. הם גם מלמדים אחד את השני לייצא פעולות טרור משוכללות יותר. אנחנו יודעים שהרבה פיגועים תוכננו והוצאו לפועל מתוך הכלא החוצה. שחרור מחבלים גורם לרצח יהודים. זו המשוואה היחידה הקיימת, ולצערי ההיסטוריה הוכיחה את זה".
מה שמכאיב לגונן יותר מכל, הם המחירים שתגבה העסקה – שאף אחד לא מדבר עליהם. "הוויכוח על שחרור מחבלים תמורות חטופים או לא, מחלק את הציבור הישראלי לשני מחנות: בעד החזרת חטופים 'עכשיו' תמורת עסקה או החזרתם בדרך אחרת. אבל המחנה הגדול הוא עם אחד שעומד לשלם מחיר גדול וכבד – האמת הזאת לא מסופרת לאזרחים.
"אנחנו מדברים על הרבה מאוד מחבלים שביצעו פיגוע ורצחו יהודים, נכנסו לכלא ושוחררו, וכעבור זמן קצר רצחו עוד יהודים, שוב נכנסו לכלא, והיום יוצאים בפעם השנייה או השלישית. כשרוצים לייצר הרתעה – זו לא הדרך. כשמחבל פוטנציאלי מתלבט בבית האם לצאת לפגע בישראל או לא, והוא נחשף לחדשות, המסר שהוא מקבל זה ששווה לרצוח יהודים – תהיה כמה שנים בכלא, ועסקה כזו או אחרת תשחרר אותך מוקדם מהצפוי. יחטפו יהודים, ותצא החוצה.
"אין דיון אמיתי על הנושא הזה. אני לא עושה השוואה בין סבל לסבל – בין הסבל של החטופות בשבי והסבל של המשפחות השכולות לעתיד. זה לא הוגן והגיע הזמן להפסיק את ההשוואה הזאת. אם לא נעצור את העסקאות שבהן משחררים מחבלים, איך נקטע את השרשרת הזאת של הפיגועים? של עוד משפחות שייכנסו למעגל השכול? האחריות שלנו היא שהמחירים שאנחנו משלמים 'על חשבון' דור העתיד, לא ישולמו עוד".
גונן מספרת שבמוצאי שבת לפני כשבועיים, כאשר שמעה על העסקה שיוצאת אל הפועל שבמסגרתה ישוחררו מחבלים, היא הרגישה את הכאב מציף את כולה. "היה לי קשה להכיל את זה. אני חושבת על המשפחות שקיבלו את הטלפונים על רוצחי יקיריהם שהשתחררו – והתרסקו. זה כאילו לחזור לאותו יום שהחיים שלך התהפכו, החיים שלך מתהפכים שוב.
"לנגד עיני עומדת הבחירה בחיים, זו הצוואה הלא-כתובה של בני המשפחה שאיבדנו, אבל במצב כזה נוצרת מציאות שבה אתה נזקק לכוחות על כדי להוציא את זה אל הפועל. זה הזכיר לי שכשדני ז"ל חזר מהמילואים במלחמת 'צוק איתן', הוא אמר לי שבחרנו לא לנצח. אני מרגישה שזה מה שקורה עכשיו. לשחרר אלפי מחבלים לחופשי שירצחו יהודים נוספים משמעו לבחור בהפסד. להביא למציאות שבה אזרחים חפים מפשע ירצחו במדינה שלהם, בתוך הבתים שלהם, משמעו לא לנצח.
"נעצרה לי הנשימה בפעם השנייה במוצאי שבת האחרונה כשראיתי את שחרור המחבלים כשהם נוסעים בהמוניהם על אוטובוסים בדרך אל החופש. ראיתי גם החגיגות במזרח ירושלים ותפסתי את הראש. אני שמחה על חזרת החטופות, אבל אני בוכה. אני חושבת על המשפחות השכולות לעתיד שישלמו מחיר כבד ועדיין לא יודעות שהן הבאות בתור. אני באמת כואבת את המחיר שעם ישראל ישלם.
"ההתנגדות שלי לשחרור המחבלים היא לא סובבת סביבי, הרי זה לא סיפור אישי של כל משפחה, זה הסיפור של עם ישראל שחפץ בחיים, ושהעסקה הזאת תגרום לו להמשיך לדמם. הפעם זה כבר לא יהיה רק מעזה, זה יהיה מאצלנו, מקרוב. אנחנו עם שרוצה לנצח, ומנצחים בפועל בשדה הקרב, אבל כל הזמן, לאורך הדרך של העם שחפץ בחיים, אנחנו משלמים מחירים שאפשר היה להימנע מהם. אני רוצה להישיר מבט לאויבים שלנו ולומר להם שזה לא נגמר, אתם לא תנצחו אותנו, אנחנו נמשיך לבחור בחיים", מסיימת גונן.
