ערב העסקה הקודמת, בשלהי נובמבר 23', המתינה שקד הרן בדריכות עד כניסת השבת כדי לשמוע מי הם החטופים העומדים להשתחרר. שמונה מבני משפחתה הוצאו מבית הוריה בקיבוץ בארי, שבעה מהם הגיעו לעזה בחיים. ביניהם היו שושן הרן, אמה של שקד; אחותה עדי שוהם, שנחטפה עם בעלה טל ושני ילדיהם, יהל ונווה; וגם דודתה ובת דודתה של שקד – שרון ונועם אביגדורי. "אלה היו רגעים של מתח נוראי", מתארת שקד השבוע. "השבת נכנסת, ואנחנו בבית מנסים להחזיק את הקידוש והסעודה. היינו פה דניאל ואני, ששומרים שבת, עם הילדים שלנו; ואחי, בת זוגו ובני דודים שאינם שומרים. ב־11 בלילה הקצינה מתקשרת ואומרת לאחי: 'הן בדרך הביתה'. אנחנו באקסטזה ממש, אבל אז אני שואלת: למה 'הן' ולא 'הם'? מה עם טל? למה טל לא חוזר? לא הצלחתי להירגע, כי הבנתי שהאירוע ממשיך. ידעתי שהמתווה מדבר על שחרור נשים וילדים, אבל איכשהו היה לי ברור שהם יחזרו כולם יחד. ופתאום מתברר שזה פשוט לא נגמר".
הסיפור של משפחת הרן לא נגמר עד היום. טל שוהם, הגיס של שקד, כלול ברשימות העסקה הנוכחית ועתיד להשתחרר בשלב ההומניטרי – "אבל מי יודע. עד שטל לא יהיה כאן, לא תהיה לנו ודאות", היא אומרת. "בסוף ינואר ימלאו לו ארבעים, ואנחנו מחכים לחגוג לו כאן, יחד איתו".
אנחנו נפגשות בביתה בבאר־שבע, בערב שבו רומי גונן, אמילי דמארי ודורון שטיינברכר יוצאות לחופשי. על מסך הטלפון אנחנו רואות המון חמאסי מקיף את שלוש הצעירות, וקולות הצהלה המאיימים מביאים אותנו להעביר את השידור למצב השתק. "המציאות הזאת בלתי אפשרית", אומרת שקד. "הרשימות קורעות את הלב. אנחנו כבר מכירים את כל משפחות החטופים, בוודאי את אלה מהקהילה שלנו".
את יכולה להבין את מי שדורש הכרעה צבאית, ולא עסקה שמשחררת מאות רוצחים ורוצחים־בפוטנציה?
"ברור שאני יכולה להבין, המחלוקת שלנו היא על קריאת המציאות, זה הכול. אני לא מאמינה לקריאת המציאות שלהם. אנחנו שנה ושלושה חודשים לתוך הלחימה, ובינתיים לא הגענו להכרעה, ומספר החטופים שנרצחו בשבי הלך וגדל. בעיניי, חלק מהסיבה לכך שאין עדיין הכרעה היא שאנחנו נלחמים עם ידיים קשורות מאחורי הגב, בגלל החטופים. לכן שחרור החטופים הוא לא במקום הכרעה צבאית – הוא מה שיאפשר לישראל לייצר אותה, גם אם זה ידרוש מאיתנו אורך רוח וסבלנות.
"אין לי דבר נגד צביקה מור, לדוגמה, שחושב אחרת ממני. הוא עושה את הכי טוב ונכון כדי להחזיר את הבן שלו, לפי הבנתו. אנחנו חלוקים, אבל מנהלים שיח. כן קשה לי עם שיח שמאופיין בנחרצות מוחלטת. יש כאן כל כך הרבה אי ודאות. בואו נוריד את סימני הקריאה, נוסיף סימני שאלה, ובאמת נקשיב למי שחושב אחרת מאיתנו. בקריאת המציאות שלי, ניסיון העבר מלמד שהפעלת כוח צבאי הובילה לתוצאות קשות. חיילים אומרים לנו 'אנחנו הורגים מחבלי חמאס, אבל הם מגייסים עוד ועוד לוחמים'. אז אם רק נפעיל עוד כוח, נצליח לשחרר את כולם בעסקה אחת? אני לא מספיק מאמינה בזה, לצערי. אני לא חושבת שכל האמת אצלי, אבל אני רוצה שנסתכל על אותה מציאות ביחד".
אפשר להסתכל על המציאות כשהכאב אישי כל כך?
"לא רק רגש יכול לעוור, גם אידיאולוגיה יכולה לגרום לך לא לקרוא את המציאות נכוחה, ולא לראות את החולשות של התפיסה שלך. כשאתה חושב שהכוח שלך בלתי מוגבל, אתה לא קורא נכון את המצב.
"אם החיים של החטופים לא חשובים, אז בסדר. אבל אם אנחנו מסכימים שהם חשובים, צריך להפוך כל אבן עד שנמצא איך להחזיר אותם. אני פועלת בצורה הכי נכונה לדעתי כדי להחזיר את טל ואת האחרים, וגם לשמור על המדינה. אני הרי לא אסכן את הילדים שלו או את שלי. אם אני בעד עסקה, זה מפני שאני מאמינה שהיא לא תסכן אותם. בניגוד לאופן שבו שמנסים לצייר אותנו, אנחנו לא נאיביים, אנחנו מבינים היטב את הסכנות. אנחנו הרי אלה שחווינו אותן. אז גם אם חמאס חוגג עכשיו, זו מציאות כואבת שאנחנו צריכים להתמודד איתה ולמגר אותה, והעסקה לא משנה את ההכרח שבהתמודדות איתה. מי כמונו חש את הזעם ואת הצורך בשינוי".
הראיון המלא יפורסם מחר (יום ו') במגזין דיוקן
