מאז כניסתו לתפקיד יו"ר הנהלת יד ושם, דני דיין משתדל לשמור על ממלכתיות מאופקת, נמנע מלשלוח חיצי ביקורת שנונים, כפי שהוא יודע לעשות. ובכל זאת באוקטובר 2023, שבועות ספורים לאחר הטבח ביישובי העוטף, מתח דיין ביקורת פומבית על החלטתו של גלעד ארדן לענוד טלאי צהוב בעת דיון חירום של מועצת הביטחון על המצב ההומניטרי בעזה. ארדן, אז שגריר ישראל באו"ם, ביקש למחות כך על שתיקת מועצת הביטחון לנוכח הזוועות שביצעו מחבלי חמאס. "חלקכם שכחתם למה נוסד האו"ם. אני אזכיר לכם", אמר השגריר.
"אני יודע שזה היה לא דיפלומטי מצידי, אולי אפילו לא קולגיאלי, לבקר כך את ארדן", מודה השבוע דיין בלשכתו ביד ושם, "אבל המראה הזה לא נתן לי מנוח. לא יכולתי להתגבר על הצורך החינוכי וגם ההסברתי להגיב. זה הרגיז אותי מכמה סיבות. גם כי הקישור בין 7 באוקטובר לשואה הוא לא נכון עובדתית, וגם בגלל המשמעות שיש לזה עבורי כאזרח ישראלי. הטלאי הצהוב הוא הסמל האולטימטיבי של חוסר האונים היהודי. של היותנו נתונים לגמרי לחסדי אחרים. אני חשבתי שבאו"ם צריך להקרין בדיוק את ההפך. אמרתי אז שהייתי עונד סמל כחול־לבן על הדש. אבל האמת היא שביני לבין עצמי, הייתי מעדיף להצמיד לחליפה שלי ציור של כפפת אגרוף, שהיא ההפך הגמור מהטלאי הצהוב".
"7 באוקטובר הוא לא המשך של השואה", מבהיר דיין. "צריך לומר את זה בצורה חד־משמעית. כשהנשיא ביידן היה פה, בקיץ 2022, אמרתי לו: אדוני הנשיא, ישראל לא הוקמה בגלל השואה, ישראל הוקמה למרות השואה. היינו צריכים להילחם על המדינה, ונלחמנו אף שהיינו בחולשתנו הגדולה ביותר זה אלפיים שנה.
"כששמעתי ב־7 באוקטובר דיווחים על אמהות שמשתיקות את התינוקות בממ"ד כדי שלא יתגלו, מובן שבאופן אינטואיטיבי נזכרתי בסיפורים מפולין ומאוקראינה. אבל אז הגיע 8 באוקטובר, ועבר חודש, ועברה שנה. ההיסטוריונים פה במכון לימדו אותי שאפשר להשוות בין כל שני אירועים, בתנאי אחד: שאתה מציין לא רק מה דומה ביניהם, אלא גם מה שונה. אז כן, היה דמיון בסדיזם, באכזריות, בכוונה. אבל ההבדלים עצומים. בשואה כל שיכולנו לעשות כעם היה להתחנן לרוזוולט ולצ'רצ'יל שיפציצו את המסילות שמובילות לאושוויץ. ופה עשינו בעצמנו מה שחשבנו לנכון לעשות, בלי לנהל משא ומתן עם אף אחד, בלי לבקש רשות מאף אחד".
בתור מוסד בעל ניסיון רב בגביית עדויות, נרתם יד ושם לפרויקט הלאומי של עדויות ניצולי 7 באוקטובר. "בדיעבד התברר שיש הבדל גדול בין גביית עדות על אירוע שקרה לפני שבעים שנה או אפילו עשר שנים, ובין אירוע שקרה לפני חודש או חודשיים. במקרה האחרון נדרשת זהירות רבה כדי לא לגרום טראומה למעיד, ואפילו למראיין ולצלם. עשינו הכול בליווי פסיכולוגי צמוד. בסופו של דבר המדינה החליטה, ובצדק, שהספרייה הלאומית תהיה המתכלל של הפרויקט, והמאגר יישמר אצלה".
מה המסר המרכזי של יד ושם היום? מי שמגיע לפה, עם מה הוא אמור לצאת?
"כשנכנסתי לתפקיד, לפני כשלוש שנים וחצי, ניסיתי למצוא את המסר. אשתי עובדת הרבה שנים כאשת שיווק, ואני מכיר את האמירה שצריך מסר אחד. כמו פסח – חירות. תשעה באב – חורבן, או שנאת חינם. חיפשתי את המסר שיתחבר לשואה. ניתחתי עשרות מסרים, ומהר מאוד הבנתי שהשואה היא אירוע רחב כל כך, והזמן שחלף ממנה קצר כל כך, שאנחנו עוד לא מסוגלים לזקק ממנה מסר אחד. לכן אני חושב שהתפקיד שלנו הוא קודם כול לספר את הסיפור.
"אתן דוגמה ציורית. יו"ר מועצת יד ושם כיום הוא הרב ישראל מאיר לאו, ניצול בוכנוואלד, הרב הראשי לישראל לשעבר. הלקח שלו מהשואה הוא להקדיש את חייו לקב"ה. קודמו בתפקיד היה יוסף טומי לפיד, ניצול גטו בודפשט, שר המשפטים של ישראל לשעבר. הלקח שלו מהשואה הוא שא־לוהים לא קיים. שני ניצולים, שני אנשים מכובדים מאוד, שני יושבי ראש של מועצת יד ושם, שני לקחים סותרים. ואנחנו לא שופטים ביניהם, אבל אני גם רשאי לבחור את הלקחים שלי. בפגישות עם מנהיגי העולם, כשהם באים לכאן או בארצותיהם, אני מדבר על שני לקחים עיקריים. הראשון הוא הצורך הקיומי במדינה יהודית, והשני – הצורך להילחם באנטישמיות כשמופיעים סימניה הראשונים, כי יש לה תכונה של התפתחות לממדים מפלצתיים. אלה הלקחים שאני בוחר להשמיע".
חמאס הם נאצים בעיניך?
"הנאצים הם הנאצים. חמאס הוא ארגון אנטישמי פונדמנטליסטי, ארגון שרוצה בהשמדת ישראל וברצח יהודים, אבל הנאצים הם הנאצים".
הראיון המלא יפורסם מחר (שישי) במוסף "דיוקן" של מקור ראשון
