ספר בראשית מתמקד בחובות האדם כלפי ביתו ומשפחתו. החל מהזוגיות של אדם וחוה וכלה במשפחת בני יעקב המתכנסת סביב מיטתו של אביהם לקבלת ברכתו ומלווה אותו בדרכו האחרונה לקבורה במערת המכפלה. ספר שמות מעביר את המוקד אל חובותיו של האדם כלפי העם. בפרשת שמות, בני ישראל מוצגים לראשונה כעם, לא רק בעיני עצמם אלא גם בעיני פרעה ועבדיו וכל המצרים.ומשכך, הדגש בתיאור פעולותיהם של האישים בספר זה, מועבר מן המשפחה אל העם, כפי שנראה בע"ה במהלך הקריאה בספר, בשבתות הבאות עלינו לטובה.
הראשונות להופיע על במת העשיה הלאומית הן המיילדות. פרעה דורש מהן לפגוע ביילודים הזכרים, והן מסרבות לעשות זאת.
אי אפשר להפריז בחשיבותו של סיפור המיילדות, על ערש הולדתו של עם ישראל במצרים.
עמים רבים מתחילים את סיפורי הראשית שלהם במיתוסים של גבורה, מלחמות, נצחונות. כאשר מדובר על שחרור העם משעבוד לעם אחר, כולל הסיפור מרד הירואי, התקוממות כבירה, וכיוצא באלה. לא כן עם ישראל, עם ישראל חייב את ראשית התהוותו לשתי נשים לא-ידועות. כל שאנו יודעים עליהן הוא שמותיהן, שפרה ופועה, ומקצוען: מיילדות.
אמנם, חז"ל גילו לנו ששפרה ופועה היו נשים ידועות וחשובות: יוכבד אם משה ומרים אחותו, אולם העובדה שהדבר לא נאמר בפשוטו של מקרא מלמדת, שהתורה דווקא לא רצתה לייחס את הגדולה לדמויות מפורסמות, אלא אדרבה, היא הניחה את האפשרות לכל אשה מישראל, להיות גיבורה כמיילדות הללו.
שתי הנשים האלה עומדות מול דרישתו של פרעה מלך מצרים, השליט האדיר, "הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כט ג) ומסרבות לבצעה. לא זו בלבד שלא הרגו את הילדים, אלא גם החיו אותם באופן אקטיבי, ככתוב: "ותחיין את הילדים" וכמבואר במדרש: "לא דיין שלא המיתו אותם, אלא שהיו מספקות להם מים ומזון".
שפרה ופועה מרדו בפרעה מלך מצרים עוד לפני שמשה רבנו, גואלם של ישראל, נולד. המשמעות של התואר מיילדות שלהן אינו רק בעלות המקצוע המסייע לנשים יולדות, אלא הרבה מעבר לכך, הן יילדו את עם ישראל. הן יילדו את רוח האומה, המסרבת להכנע לגחמותיו של השליט הכל-יכול, ופועלת על פי צו מצפונה וערכיה. הןיילדו את החירות הפנימית, המהותית, של עם ישראל, הרבה לפני שמשה ואהרן הופיעו לפני זקני העם והחלו את מסע הגאולה והיציאה מעבדות מצרים לחרות עולם.
מאז ועד היום ההיסטוריה היהודית משופעת בסיפורי גבורה שכאלה.מעשים של נשים וגברים שיולדו על ברכי המורשת של שפרה ופועה, לא הרכינו ראשם בפני צר ואויב, ומסרו נפשם כדי להציל אחיהם מבני ישראל, ילדים ומבוגרים, תחת איומים קשים ביותר ותוך סיכון חיים, ללא מורא אדם עליהם.
כאילו לא די בכך, שפרה ופועה הניחו עוד אבן יסוד בתשתיתו של עם ישראל. כאשר נקראו לתת דין וחשבון לפרעה על כשלונן במשימה, הן תירצו זאת באמרן: "כי לא כנשים המצריות העבריות, כי חיות הנה, בטרם תבוא אליהן המיילדת וילדו". זו הפעם הראשונה בתורה שנעשית הבחנה "מהותנית", כפי שקוראים לכך בלשון זמננו, בין עם ישראל לבין אומות העולם. מכאן ואילך, תהיה ההבחנה הזאת לחם חוקו של העם, גם בהתבוננות העצמית, גם מנקודת המבט של הגויים עליו.
ההבחנה של המיילדות אודות ייחודן של הנשים העבריות מעוררת כמה שאלות. ראשית, לעצם הענין, מה פשר המושג "חיות הנה"?מדוע דווקא הנשים העבריות מצליחות ללדת בלי עזרת מיילדת?שנית, האם אכן התירוץ הזה אמיתי? הלא התורה העידה קודם לכן שהמילדות לא עשו כדרישתו של פרעה מלך מצרים, ותחיין את הילדים. אם כן, לכאורה הנשים העבריות אינן שונות באמת מן המצריות ושקר היה בפיהן של המילדות? עוד יש לשאול על פרעה ותגובתו, האם האמין פרעה לתירוץ של המיילדות? כלום לא היו לו דרכים לבדוק את אמינות הסיפור שלהן? אם שקר דיברו, כיצד לא גילה זאת פרעה, ואם אמת היתה בפיהן, מדוע נאמר קודם לכן שהמיילדות החיו את הילדים, ולא נאמר שהנשים העבריות ילדו בלי עזרתן?
המדרשים והמפרשים הציעו הסברים רבים למשמעות "חיות הנה". יש אומרים שכולן היו נשים חכמות ומיילדות בעצמן, ויכלו ללדת בלי להזקק למילדות מקצועיות, או שידעו מספיק כדי להבין מייד אחרי הפעם הראשונה שהמיילדות רצחו את הילדים, ולכן לא היתה אפשרות לבצע את המזימה, מלכתחילה. יש אומרים שחיות מובנו בריאות וחזקות. יש אומרים שבנות ישראל היו צדקניות, ולכן לא נכללו בגזרת "בעצב תלדי בנים" וילדו בנקל ובזריזות. יש אומרים שעם ישראל הוא עם "חייתי", שהרי השבטים נמשלו לחיות: יהודה לאריה, יששכר לחמור, דן לנחש, נפתלי לאיילה, יוסף לשור ובנימין לזאב, ולכן הנשים יולדות כבעלי החיים, לידה טבעית בלי צורך בעזרה כלשהי.ויש עוד פירושים כהנה וכהנה. ריבוי הפירושים מלמד, כרגיל, שהתורה השתמשה במכוון במילה רב-משמעית, שניתנת להתפרש בשבעים פנים. הצד השווה בכל הפירושים, שהמילדות אמרו לפרעה מלך מצרים שיש בנשים העבריות כוח חיות מיוחד במינו. הפלא הוא, שפרעה קיבל את הטענה הזאת, לא פגע במיילדות, ויתר על המזימה שלו ונאלץ להטיל גזירה אחרת שתבוצע על ידי המצרים – להשליך את היילודים ליאור.
יש מי שמפרש שתשובת המיילדות היתה אמיתית ופרעה קיבל אותה. (ר' ירוחם ממיר, בספרו דעת תורה), ויש מי שמפרש שהיה זה נס שפרעה האמין להם, ולכך רומזות המלים "וייטב א-להים למיילדות" (ר' א"ל שטיינמן, בספרו איילת השחר). נראה, שאלו ואלו דברי א-להים חיים. היתה אמת בדבריהן של המיילדות. הנשים העבריות, כמו המיילדות עצמן, מסרו נפשן על הלידה ועל הילדים, בכוח מופלא של חיות וחיוניות, וגם אילו היו המיילדות רוצות לפגוע בהן ובילדיהן, לא היה עולה בידן. גם זו גבורה של נשים עבריות, שחז"ל הרחיבו בתיאורה במדרש שמות על סמך סיפור החייאת משה והצלתו, והיא נמשכת והולכת בכל הדורות, עד זמננו. זו היא תכונת מסירות הנפש על הולדת ילדים וגידולם, גם בימים הקודרים ביותר של מלחמות, חורבן ושואה.
העובדה שפרעה הרשע קיבל את התירוץ של המיילדות מפתיעה, גם אם יש בה אמת. אדרבה, הוא היה אמור לכעוס יותר, ולטעון כנגד המיילדות שהוסיפו חטא על פשע, לא די שלא קיימו את הוראותיו, הן גם מתנשאות על הנשים המצריות, ומציגות את העבריות כנעלות עליהן? נדמה, שבתגובתו של פרעה, או ליתר דיוק באי-תגובתו לטענת המיילדות, הוא הודה במעלתן של בנות ישראל ואף במעלתו של עם ישראל כולו. כאן גנוז סוד נוסף, הסוד העמוק של האנטישמיות.
אנו עומדים כאן על האבניים של עם ישראל לא רק במישור המעשי של הלידות, והמיילדות, והריבוי העצום של "פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם", אלא גם במישור התרבותי, החברתי והמדיני של הולדת האומה. עם הולדת האומה באה לעולם גם השנאה כלפיה. הטענה של פרעה: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו", שהיתה המניע לכל השעבוד והגזירות, מכילה בתוכה את ההודאה של פרעה ביתרון של עם ישראל: "רב ועצום ממנו", והיא הסיבה לחרדה הגדולה שלא היה לה שום בסיס עובדתי: "ונוסף גם הוא על שונאינו".
הנה כי כן, כבקליפת אגוז, טמונה בשבעת פסוקי פרשת המיילדות, כל תורת הלאומיות הישראלית. מסירות הנפש הנובעת מן הערבות ההדדית, הגבורה של הנשים העבריות, היולדות והמיילדות כאחת, ההכרה של הגויים בעוצמה הגנוזה בגבורתם של אנשים ונשים מן השורה, מפשוטי העם, היראה הנופלת על אומות העולם בהחשפם לעצמה הזאת, והשנאה המתעוררת בעקבותיה. השנאה מחוללת את הגזרות, והגזרות מאלצות אותנו שוב ושוב, לגלות את תעצומות הנפש העברית. עד ביאת הגואל האחרון, במהרה בימינו.
