צביקה מור לא ישן כמעט ממוצאי שבת ועד השיחה שלנו איתו, ביום שלישי השבוע. בדרך כלל הוא מתמוטט מדי ערב לשינה אחרי יום עמוס מאוד, אבל השבוע גם העומס הזה לא סייע לו לעצום עין. "מאז שבעה באוקטובר היו כמה רגעים רגשיים של התפרקות אחרי עבודה מאומצת", הוא מספר כשאני שואלת אותו מה היה הרגע הקשה ביותר שחווה כיו"ר פורום תקווה. הוא מציין גם את העימות באולפן של איילה חסון, שם אמר לו אביו של חטוף אחר כי "אם אתה ויתרת על הבן שלך, אני לא מוותר על הבן שלי" – ומור פרץ בבכי אל מול המצלמות. אבל גם אל מול כל הרגעים האלה, "אני חושב שעכשיו זה הזמן הכי קשה, הימים האחרונים. קושי גדול מבחינה אישית, ואני גם רואה פה את גודל השעה. זה זמן קריטי, ואפשר להציל עדיין. נראה ששוב מדינת ישראל לא עומדת בקווים האדומים שלה, ושוב מגלגלים אסון על הדור הבא. הילדים שלנו יצטרכו לנקות אחרינו. זה קשה לי מאוד".
הדירה של משפחת מור שוכנת בקומה העליונה של בניין מגורים בקריית־ארבע. צביקה גדל בבני־ברק, אפרת בירושלים. הם עברו אל הקריה כשנישאו, וכאן נולדו כל שמונת ילדיהם, וגם הנכד. תמונותיו של איתן, הבן הבכור, מחייכות בבית מכל פינה. חלקן נראות כאילו הודבקו ברישול, הונחו באופן עראי על ארון הספרים, מחכות שיגיע הרגע להוריד אותן. ליד דלת הכניסה עומדות כמה שקיות כהות גדולות: ציוד של איתן שההורים אספו לאחרונה מהדירה שבה התגורר בנחלאות, לאחר שהשותף שלו החליט לעבור משם הלאה. עד לאותו רגע ההורים שילמו את שכר הדירה עבור איתן, כשומרים לו את החדר שעזב. לא היה פשוט לאסוף את חפציו האישיים, לארוז עבורו את המקום שבו התגורר, אומרת אפרת. אבל בכל מקרה, לאחר שאיתן יחזור היא תרצה שיגור קודם כול קצת בבית, אצלם. "אני לא אוותר לו", היא מחייכת. "והאמת, לא נראה לי שיזיז לו לאן הוא חוזר. העיקר שיבוא וירגיש את האהבה של כולם".
מדי יום, אומרת אפרת, היא בוחרת מחדש לא לשקוע, אלא להיות עסוקה בעשייה. "לקום בבוקר, לצאת מהמיטה, להיות משפיעה, לתת. יש לי גם ילדים בבית, ואני לא יכולה שזה לא יהיה בית מתפקד. צריך אוכל, כביסה. יש בנות צעירות, והן מבקשות – ספרי לנו סיפור, לכי איתנו לפה או לשם. יש בת שגרה ממש לידנו, ואני עוזרת לה הרבה עם הטיפול בנכד. אני מחליטה לתפקד וזה לא פשוט, במיוחד בימים כמו אלו האחרונים, שהם רכבת הרים. בתחילת הדרך מישהו אמר לי שאיתן אומנם בידי חמאס, אבל באמת־באמת הוא בידי אלוקים. זה נותן לי הרבה כוח. כמובן, זה לא פוטר אותנו מהשתדלות".
במקצועה היא גננת חינוך מיוחד. אחרי שמחת תורה בשנה שעברה הפסיקה לעבוד, וכעבור חודש חזרה באופן חלקי. "גם זה נתן לי הרבה כוח", היא מסבירה. את שנת הלימודים תשפ"ה היה מסובך יותר לפתוח באופן הזה, "ולחזור למתכונת מלאה אני לא פנויה, הראש שלי לא שם. כרגע השליחות שלי בבית. אני גם מעבירה שיחות – מספרת את הסיפור של איתן ונותנת תובנות שאספתי במהלך השנה, מתוך האתגר שלי, כדי לתת כוחות לנשים אחרות, לחזק".
איך מחזקים?
"אני מחוברת מאוד לריבונו של עולם. תמיד הייתי, אבל עכשיו זה יוצא החוצה. השם דחק אותנו לפינה, והכוחות יצאו. אם הייתי אומרת לי לפני כן שאדבר בפני קהל, הייתי צוחקת. אני אישה ביישנית מאוד. מה שמקל על ההתמודדות זו הידיעה שהמקרה שלנו, הפרטי, מחובר למשהו לאומי. ויש חיבוק אדיר מעם ישראל, בארץ ובעולם. אני מקבלת כל כך הרבה הודעות. הבוקר מישהי מארה"ב שלחה תמונה של איתן שהיא שמה ליד נרות שבת".
את מדברת אל איתן באיזושהי דרך?
"בהרבה ראיונות הציעו לי לדבר איתו. בכוונה פניתי אליו בגוף שני, ובכל פעם זה ריגש אותי מחדש. דמיינתי אותו מסתכל עליי, או לפחות שומע. יש הרבה מחשבות ותפילות, התמונה שלו על הלב שלי", היא מצביעה על התליון שמחובר לשרשרת. "אני לא מהאמהות שמרגישות 'אנרגיות' וכדומה, אבל כל דבר מזכיר לי אותו. למשל כשאני מכינה עוגה שהוא אוהב. אני לא צריכה לייחד לזה זמן, זה עוטף אותי מכל כיוון, כל הזמן".
תומכי העסקה מרבים להעלות את "הטיעון היהודי": מי שמתנגד לעסקה, הם אומרים, אין לו לב יהודי. הוא כופר במצוות פדיון שבויים. מה אתם מרגישים כשאומרים את זה מולכם?
צביקה: "אל תלמדו אותי מה הוא יהודי. אני יודע מה הוא יהודי ומה היא ארץ ישראל. מול קמפיין 'פדיון השבויים' של המטה, שמכוון לציבור הדתי־לאומי, אני מראה מהמקורות שאין לנו היום מצוות פדיון שבויים. המצווה הזו נגמרה עם הקמתה של מדינת ישראל. מאז יש מצוות שחרור שבויים. פדיון שבויים נוהג כשאנחנו בגלות, כשאין לנו אפשרות לשחרר אותם או להרוג את מי שגנב נפשות ועונשו מיתה. כשיש לנו ריבונות וצבא, ברוך השם, אנחנו לא משלמים על חטופים שלנו, אנחנו משחררים אותם במלחמה. כך היה מהתנ"ך ועד מבצע אנטבה.
"המסר של המטה שלנו הוא אחד – חטופים חוזרים בניצחון. אתה משמיד את האויב שבא להשמיד אותך. ככה אתה מרתיע את האויבים מסביב, שרואים שאתה לא ילד כאפות. ככה אתה עושה חסד עם משפחות שכולות מפיגועי טרור, שלא תראינה את המחבלים חוזרים לכפרים שלהם. ככה אתה עושה חסד עם משפחות הנופלים, שיודעות שבניהן לא נפלו לשווא. כרגע חיילים שלנו נופלים לשווא, כי אנחנו לא נישאר שם. והכי חשוב – כשאתה מכניע את האויב, אתה גם מביא את החטופים. אתה נותן לאויב את הברירה: תן לי את החטופים, ואתן לך ללכת מפה".
הכתבה המלאה תפורסם מחר (ו') במגזין דיוקן
