כדי להבין איך יכול ספר דוקומנטרי לכאורה לספק תיאור מופרך כל כך של המציאות יש להציץ בהקדמה שלו. מגלים שם, כמה מפתיע, שמי שחתום עליה הוא ד"ר מנחם קליין מאוניברסיטת בר־אילן, מאדריכלי יוזמת ז'נבה ומאנשי עיר עמים – ארגון שמאל השוקד למעשה על תדלוק אש תמיד של מדנים בין מוסלמים ליהודים בעיר הקודש בימינו.
"ירושלים 1900 – עיר הקודש בעידן האפשרויות", מאת הגיאוגרף האורבני ונסן למיר (45), טוען שכמעט כל מה שידוע לנו על התקופה העות'מאנית כיום בטעות מקורו, וזאת כי הוא מתבסס על תיאורים של מבקרים זרים שהגיעו לעיר הקודש, ולא על מסמכים פנימיים שסיפקו שלטונות המקום. למיר עצמו מתיימר לבסס את טענתו על המסמכים המקוריים של הרשויות הטורקיות שתורגמו לאחרונה והונגשו לציבור החוקרים. לאור זאת הוא טוען, כאחרון ההיסטוריונים החדשים, שכל מה ש"מכרו" לנו תמיד על נחשלות הארץ ובפרט זו של עיר הבירה שלה בעת הרחוקה ההיא – איננו נכון.
אדרבה, השלטון העות'מאני המתקדם והנאור הוא לדבריו בדיוק מה שהיה נחוץ לירושלים כדי לגשר על פני השסעים הדתיים והמנטליים המובְנים הבלתי אפשריים שלה. התיאוריה של למיר גורסת שלולא הבריטים ושאר התפתחויות המאה ה־20, שחידדו את המתחים הבין־דתיים והלאומניים בירושלים עד לפיצוץ הבלתי נמנע, עד היום הזה היו שוררות שלווה והרמוניה בעיר הטעונה הזו. בני כל העדות היו חיים בה באושר זה לצד זה.
די ברור מדוע פוסל למיר מראש את תיאורי החוקרים הזרים שפקדו את העיר במאה ה־19 כמקור קביל. מי שקרא את "מסע תענוגות לארץ הקודש" של מרק טוויין, למשל, או את רשמיו של חוקר ירושלים המיתולוגי צ'רלס וורן, איננו יכול להימלט מהרושם הקודר של תיאור מהלך העניינים בעיר הקודש.
השניים, כמו רבים אחרים, גם מצביעים ישירות על הגורם האשם בכך. וורן אף הצליח לחלץ מפי בכירים בשלטונות הארץ הודאות מפורשות שלפיהן מנעו במכוון כל צעד שהיה עשוי להניע את הארץ לעבר הקדמה, מחשש שזו תזרז את הישמטותה מידיהם. כדי למנוע זאת הטורקים אחזו בארץ הקודש ובעיר הקודש בלפיתת חנק וביד ברזל. מי שהעז לערער על שלטון הנצח שלהם היה עלול למצוא את עצמו תלוי לראווה בשער יפו. אלו העובדות, אלא אם כן מישהו מעוניין מאוד לסלף אותן.
כמעט כל תמונה ששרדה מהימים הרחוקים ההם ממחישה את גודל העזובה, השממה, ההזנחה והעליבות בעיר. בספר, לעומת זאת, בוחר למיר להאדיר למשל את מעמד חנוכתו המחודשת של מוביל המים מגוש עציון לירושלים ב־27.11.1901. הוא מביא זאת כראיה לדאגת השלטון לרווחת התושבים ואת הקדמה היחסית שהביא למחוז הנידח. הוא רק שוכח לציין באוזני הקורא שמוביל המים החדש לא שרד אלא ימים מועטים, מכיוון שהשלטון המושחת כשל אל מול שודדי המים שניפצו במהרה את הצינורות החדשים.
גם חיילים טורקים שהוצבו לאורך האמה ואפילו תשלום דמי 'פרוטקשן' לכפריים בסביבתה לא הועילו. ירושלים בראשית המאה ה־20 שבה להסתמך על בורות המים שלה, אותם מקורות שסיפקו את התצרוכת העירונית כ־3,000 שנים קודם לכן, והכול כמובן הודות ל"קדמה" העות'מאנית.
למיר אמנם מתנגד להסתמכות על מקורות חיצוניים זרים באשר לניתוח ההוויי העירוני הירושלמי בימים ההם, ובכל זאת מסתמך עליהם כשהדבר תואם את המגמה שהוא מנסה לחתור אליה. כך, בעמוד 183 בספר מצטט למיר את דברי כתב "טיימס" הלונדוני מ־3.9.1908 כדי להמחיש את האחווה ששררה כביכול בעיר בין בני כל הדתות.
"השמועה התפשטה שאפשר מעתה לנוע בחופשיות בכל מקום", נכתב אז בטיימס. "אפילו בכיפת הסלע שלא נכנסו אליה בעבר (יהודים, א"ס) אלא בליווי של שומר או של חייל טורקי. הקבוצה היהודית, דגלה לפניה, פונה ישירות למסגד, אל אותה פינת אדמה שהייתה במשך למעלה מאלף שנה, מימי שלמה ועד החרבת ירושלים בידי טיטוס, הבימה היחידה במינה של עם הא־לוהים. זה אלף וחמש מאות שנה הכניסה אליו הייתה אסורה לבני ישראל. היום האימאמים מקבלים את פניהם בהתלהבות, מנשקים אותם, מגישים להם משקאות קרים. כולם אחים, כולם עות'מאנים. מי ייתן וזה יימשך".
קשה להבין מה הרקע לאידיליה המתוארת, שכך או אחרת לא האריכה ימים, אבל אין ספק שהסקת מסקנות גורפות מהציטוט המקרי הזה לגבי מידת סובלנותו של השלטון העות'מאני היא מעשה נמהר במיוחד. במשך רוב ימי העות'מאנים, מי שאינו מוסלמי שם את נפשו בכפו לו אך העז להציב את כף רגלו על מפתן הר הבית.
בשנת 1557 הקאדי המוסלמי הוציא להורג נזיר סיציליאני שנתפס בהר. בסוף המאה ה־16 נערף ראשה של ספרדייה קתולית שחדרה למתחם. קיימת עדות משנת 1675 על נזיר פרנציסקני שנתפס בהר הבית והוצא להורג בשרפה בעוון הזה.
נכון, האיסור הלך והוקל בשלהי המאה ה־19, ובראשית המאה ה־20 שעות פתיחת ההר ליהודים היו נדיבות אף יותר מאשר בימינו, אבל זאת לא הודות לטוב לב יוצא דופן של הטורקים, אלא אך ורק תוצאה של לחץ המעצמות ההולך וגובר על האימפריה הקורסת. מותר לשער שלו ג'מאל פאשה, שליט האזור האחרון מטעם הטורקים ומתכנן רצח העם הארמני, היה שומע את דברי הסנגוריה הנלהבים של למיר על השלטון שייצג, הגיחוך שלו היה נשמע היטב מכאן ועד איסטנבול.
