יונה לוי גרוסמן, תושבת עוטף עזה, יוצרת בהשראת נופי הארץ ומתוך תפיסה ציונית, וטוענת כי אומנים בעלי אמירה לאומית נדחקים לשוליים ומתקשים למצוא במה ליצירותיהם. הראיון בפודקאסט "על המשמעות" בהובלת עו"ד תמיר דורטל נערך בעקבות התעניינות ציבורית גוברת בקשר שבין אומנות, פוליטיקה וזהות, ובמיוחד על רקע אירועי "חרבות ברזל".
גרוסמן שיתפה בשיחה מכוננת שניהלה עם האוצרת אלן גינתון, שדחתה את בקשתה להציג במוזיאון תל אביב בטענה כי עבודותיה אינן תואמות את רוח המקום. גרוסמן, שהופתעה מהדחייה, החלה לחקור את עולם המושגים של הפוסט-ציונות והגיעה למסקנה כי יצירותיה, המביעות קשר עמוק לארץ ישראל, נתפסות כאיום על ידי הממסד האומנותי.
לטענת גרוסמן הזנחת תחום התרבות והאומנות על ידי הימין הישראלי אפשרה לשמאל לעצב את התודעה הציבורית באמצעות יצירות המבטאות ביקורת על הציונות וחוסר שייכות לארץ. "ילדי ישראל", היא מספרת, "ביקרו בשנות ה-80 במוזיאון תל אביב ויצאו עם תחושת אשמה על קיומה של המדינה".
"אומנות היא שפת התת מודע": גרוסמן רואה באומנות כלי רב עוצמה להעברת מסרים ועיצוב תודעה. "הימין ויתר על כל הסיפור הזה", היא קובלת, ומדגישה את החשיבות של הקמת מוסדות תרבות ימניים שיהוו משקל נגד ויאפשרו לאומנים ציוניים לבטא את עצמם ולקבל הכרה.
יונה לוי גרוסמן, שבילתה רבות במוזיאון תל אביב בצעירותה, מספרת כיצד התערוכות שהוצגו שם בשנות ה-80 וה-90 התמקדו בסכסוך הישראלי-פלסטיני והציגו את הקשר של הערבים לארץ מחד, ואת חוסר הקשר של היהודים מאידך. "הבנתי", היא אומרת, "כשיצאתי מאותו יום תרבות, שהלכתי בעקבות הילדים, יצאתי מהמוזיאון עם תחושות אשם". השיחה עם אלן גינתון הבהירה לה כי יצירותיה, המבטאות אהבה לארץ ישראל, אינן רצויות במוסדות המרכזיים.
גרוסמן מסבירה כיצד אומנות חודרת ישירות לתת מודע ועוקפת את ההגנות הרציונליות. "כשאתה מגיע לספוג אומנות… אתה מגיע בלי הגנות", היא אומרת. לטענתה, הימין הישראלי לא השכיל להבין את כוחה של האומנות, ובכך ויתר על כלי משמעותי בעיצוב התודעה הציבורית. "הגיע הזמן", היא קוראת, "שגם ערוץ 14 יקח על עצמו לדבר, לפרסם את היצירה".
