מכירים את תורת היחסות של הזמנים? שעתיים בשמירה יכולות לעבור בכיף, אבל חמש הדקות הנוספות שבהן תופרים אותך נראות כמו נצח. מודיעים לנו על עוד שבוע וחצי בפנים, ולפי תורת היחסות הנ"ל, זה נראה כמו עוד נצח. ועכשיו צריך מתנדבים. מי יישאר, מי יכול לתת עוד קצת
מתוך פחד המוות מתגלה יוקר החיים. מתוך אובדן כל מה שבטחת בו, מתגלים הרגשות במלוא עוצמתם המוגזמת: הצחוק פה גבוה מאוד והעצב תהומי מאוד והלוחם שבך חד מאוד והאהבה שורפת מאוד, ממש כמו תחנת הגז המופגזת על ציר קלונגר שבערה מולנו ימים שלמים וסירבה לכבות, עזה כמוות שכמוה
האחים עם האלומות
בסבב האחרון, אחרי קרוב לחודש וחצי בצפון הארץ ובלבנון, התחילו להגיע שמועות שמאריכים את המילואים. זר לא יבין את התסיסה שנוצרת ברגע כזה. מכירים את תורת היחסות של הזמנים? זו התיאוריה שאומרת שהקצוות תמיד קשים יותר, נראים ארוכים יותר. למשל, שעתיים בשמירה יכולות לעבור בכיף, אבל חמש הדקות הנוספות שבהן תופרים אותך – נראות כמו נצח. איך אמר פעם נתן יונתן, "הקילומטר האחרון הוא הקילומטר הקשה ביותר". רגע, נחזור לעניין. מודיעים לנו על עוד שבוע וחצי בפנים, ולפי תורת היחסות הנ"ל, זה נראה כמו עוד נצח. ועכשיו צריך מתנדבים. מי יישאר, מי יכול לתת עוד קצת.
חדר קטן בלבנון בחשכת הלילה. פנים עייפות מוארות בפנס אדום, כדי שלא יפגע בנו טיל נ"ט של חיזבאללה. איפה מתחילים בכלל? בינינו, כולם על הקצה. לאחד העסק בקריסה, לשני עוד רגע אין בית לחזור אליו, והשלישי – אשתו בחודש תשיעי. ופתאום רוח גדולה. כמו בסיפור המפורסם על האחים עם אלומות השיבולים, שכל אחד מהם רצה בטובת האחר, כך גם אצלנו. אחד אומר – אתה תעוף הביתה, אני אישאר, אני יכול לסחוב עוד קצת. שני מודיע – תנו לי לעשות טלפון לאישה, נסדר את זה. שלישי אומר – לי עדיין אין ילדים, אני נשאר כאן. רביעי, שיצא לטיסת עבודה קצרה, עולה על הקו ואומר – ברגע שאני יורד מהמטוס, אני עף אליכם. ממש כמו האחים שבנו את בית המקדש. גם בצוותים אחרים המצב דומה. אנשים חושקים שיניים, סוחבים עוד קצת, מחזיקים זה את זה.
בלילה ההוא, לאור הפנס האדום, הוחלט במרומים שננצח במלחמה.
ילדים לוחמים
הג'ינג'ית הקטנה שלי לוחמת. גם ארבעת האחים שלה, מהיסודי ועד התיכון, לוחמים. על נטע אהובתי בכלל אין מה לדבר, לוחמת על־חלל.
לפני הכול, זו הגישה. אנחנו לא מסכנים, לא הם ולא אני. להפך – אנחנו בחוד החנית. בתוך הזכות האדירה של הזמן הזה. התודעה שנטע ואני מנסים להנחיל למתוקים אומרת שכשאבא על מדים בצפון, כל המשפחה שותפה לדבר הגדול שקורה פה. גם אם אבא עכשיו רק בשמירה לילית עפוצה באיזה מקטע של גדר, עדיין זו אבן פסיפס במאמץ להחזיר את תושבי הצפון הביתה, במאמץ להחזיר לנו את הקומה הזקופה. ואתם, ילדים אהובים, חלק חשוב מזה.
אם מישהו חושב שכשאני אומר "הילדים לוחמים" זו רק איזו מליצה יפה, כי בתכלס הם לא באמת לוחמים – הוא עדיין לא מבין.
הם באמת נלחמים. הקטנה שלי אומרת: "אבא, אל תלך לצבא כי כל האבים מתים שם". ואני מחבק אותה ושואל: מה פתאום, אהובה שלי, מי אמר לך את זה?! והיא אומרת שככה היא שמעה מרונה בגן, ואני עונה – אין לך מה לדאוג, יש לי וסט מעולה שמגן מהכול. והקטנה מתעקשת: "לא אכפת לי, אז שאחרים ילכו". אין אחרים, אני עונה. ואז היא אומרת "אני לא מבינה למה השם לא שומר על כולם", ואני מפנה את הראש הצידה. דו־שיח שקרה באמת. אז מי שלא מבין את המלחמה הזאת שמתרוצצת במוח המבריק והמודע והערני של ילדה בת חמש, לא מבין מלחמה מהי.
ומי שלא מבין כמה הילדים חיכו להיות עם אבא בשבת, וכבר קנינו אוכל ממש שווה, אבל אז מגיעה הודעה שהצוות מוקפץ צפונה לעוד שבת־חג רביעית ברציפות, ופתאום לשני הגדולים יוצא כל האוויר, והם גברים־גברים ואסור להם להראות אבל אפשר לשמוע את צניחת הלב – לא מבין מלחמה מהי.
והמחיר שמשלמת הרעיה. אתם יודעים מה, בואו נשים בצד את הרגש, נדבר רק על העבודה של נטע. כל זמן שאני במילואים, העסק שלה מושבת כמעט לחלוטין, כי אי אפשר, ומי בכלל יודע ומי בכלל מפצה, ונסתדר, הכול טוב, אבל במצטבר העסק לא עובד כבר שישה חודשים בשנה האחרונה. וזה הרבה מעבר לכסף ולפרנסה – זה גם משמעות וייעוד שפשוט נזרקו הצידה. מי שלא מבין את זה, לא מבין איזו לוחמת נטע, א־לוהים.
ושוב, אנחנו לא מסכנים בכלל. אנחנו לא עוברים אלפית ממה שעוברות משפחות החטופים, או המפונים, או מי שאיבד את היקר מכל יקר.
אנחנו כמשפחה גאים בזכות שנפלה בחלקנו.
היומן המלא יפורסם מחר (יום ו') במוצש
