עד כמה עמוק המשבר ביחסי ישראל־רוסיה? האם ולדימיר פוטין ובנימין נתניהו "כבר לא"? הניסיון לפענח את מצב היחסים בין מוסקבה לירושלים בעקבות הפלת המטוס הרוסי מעלה באוב מילת גנאי שכבר מזמן לא שמענו: סובייטולוג.
חוקרים במערב התקשו מאז ומתמיד לפענח את מארג היחסים בהנהגת בריה"מ, עד כדי כך, שכאשר המעצמה התמוטטה לעיני כול, הדבר בא למערב בהפתעה גמורה. אחד הכלים ברפרטואר של חוקרי המערב בעידן הסובייטי היה הניסיון לפרש את יחסי הכוחות בצמרת הסובייטית על פי מידת הקרבה של חברי הפוליטביורו למזכיר הכללי בהופעותיהם על מרפסת הקרמלין. משהו דומה התרחש השבוע בניסיון לפענח את היחסים בין נשיא רוסיה פוטין ובין שר ההגנה שלו, סרגיי שויגו, והממסד הצבאי־ביטחוני הרוסי.
הדברים הקשים שאמר שויגו עם הפלת מטוס הביון הרוסי הותירו את הצמרת הפוליטית והביטחונית בישראל פעורת פה. שר ההגנה לא ברר במילים כשהאשים את צה"ל בניסיון מכוון להפיל את המטוס, ואת טייסי חיל האוויר בהסתתרות בוגדנית בצל המכ"ם של האיליושין. הוא הגדיר את פעולות ישראל כ"חסרות אחריות", והטיל עליה את האשמה למות אנשי הצוות.
נדמה שהסיוט של חיל האוויר התגשם: מערך התיאום מול רוסיה התמוטט כמגדל קלפים. אבל אז הגיעה הצהרתו של פוטין, שהודה כי לא ישראל היא שהפילה את המטוס. את התוצאה הגדיר כ"שרשרת פעולות טרגיות", ואנחת רווחה קולקטיבית נשמעה מקריית הממשלה בירושלים ועד לקריה בתל־אביב. אבל אז גם החלו התהיות. מה בדיוק קורה כאן? מה פשר הפער בין הטונים הצורמים העולים ממשרד ההגנה הרוסי לבין הטון הרציונלי והבלתי מתלהם של הקרמלין? ולא רק בירושלים: גם במוסקבה תהו. עד כדי כך שפוטין חש צורך להבהיר במסיבת עיתונאים שהוא ושר ההגנה שויגו באותו ראש: "עמדתנו הובהרה כבר בהצהרת משרד ההגנה, שתואמה איתי", אמר הנשיא, והבטיח לנקוט צעדים שייראו לעין כול להבטיח את שלומם וביטחונם של אנשיו בסוריה.
אבל הטונים שעלו ממשרד ההגנה המשיכו להיות צורמים. שר ההגנה לא הסתפק בהודעה שסוללות 300־S יועברו לסוריה בתוך שבועיים. משרדו העלה הצגה תקשורתית שלא רק דחתה את מסקנות התחקיר של חיל האוויר הישראלי, שהביא מפקד חיל האוויר אלוף עמיקם נורקין בעצמו למוסקבה, אלא אף שלחה אותו לערוך תחקיר נוסף. הטון היה מתנשא, עולב, תוקפני, נזפני ומוסרני. אם לא די בכך, במשרד ההגנה הדגישו שישראל גם כפוית טובה, לאחר כל המאמצים שעשתה רוסיה לדבריהם לא רק בשמירה על הגבול בצפון אלא גם בניסיונותיה לעזור במציאת חיילים ישראלים נעדרים בסוריה.
הפרשנות שניתנה בישראל לדינמיקה הזו השבוע הייתה שזהו המשחק הידוע והמוכר של השוטר הטוב פוטין והשוטר הרע שויגו. אבל הפרשנות הזו מוטעית ככל הנראה, ולו רק מכיוון שהמסר העולה מן הקונספט הזה הוא שפוטין הוא ראשון בין שווים. אם יש עיקרון אחד שפוטין מקפיד עליו לכל אורך הדרך, הרי הוא שמעמדו מעל לכול. הפער בהצהרות מעלה סימני שאלה. האם זו אינדיקציה למאבקי כוחות מתחת לפני השטח? ייתכן מאוד שפוטין איבד באחרונה משהו מכוחו האבסולוטי לטובת הממסד הצבאי־ביטחוני, המייצג גישה פרו־ערבית ואנטי־מערבית, סובייטית ושמרנית יותר משהורגלנו לראות בשנים האחרונות. אם זה המצב, ישראל תצטרך לעמול הרבה יותר קשה כדי לשמר את היחסים עם רוסיה.
בעשרת הימים האחרונים תפס שר ההגנה שויגו את מרכז הבמה, ויש הרואים בכך רמז לתחילתה של קריאת תיגר על שלטונו של פוטין. שויגו הוא אחד האנשים הפופולריים ברוסיה. במשך 22 שנה עמד בראש המשרד לטיפול באסונות טבע, ויכולותיו התפעוליות והמנהליות יצרו לו רשת רחבה של תומכים ומקורבים ברחבי רוסיה. בשנים האחרונות הוא תואר כיורש פוטנציאלי לפוטין – אך כבר היה מי שהבהיר שעם שם משפחה כזה הוא לעולם לא ייבחר לנשיא. רוסיה, על שלל המיעוטים החיים בה, היא קודם כול מדינת לאום נוצרית. שויגו הוא בן מיעוטים, בודהיסט במקור, איש מחוז טובה, שהוטבל רק בגיל חמש – האם הוא יכול להיות הנשיא הבא של רוסיה? האפשרות נראית קלושה. ועדיין, הכול פתוח. רוסיה היא אניגמה.
לא מן הנמנע שפוטין, בקדנציה הרביעית שלו ואולי האחרונה, ייאלץ להסתגל למערך כוחות שונה מזה שניהל עד כה. אבל אולי הוא אפילו מעדיף להתנהל דווקא מול מישהו כמו שויגו, שיכול לצבור עוד ועוד כוח, שיש לו יכולות ניהול מבריקות, אבל שאין בכוחו באמת לאיים על כיסאו.
שויגו, צריך לומר, רחוק מלהיות צמחוני בנוגע לאינטרסים האישיים שלו. לפני שלוש שנים חשף מנהיג האופוזיציה הרוסית אלכסי נבלני את אחוזתו המפוארת של שר ההגנה בפרבר מוסקבאי, לא הרחק ממעונו של פוטין. האחוזה נבנתה בסגנון אוריינטלי עם גגות בסגנון המזרח הרחוק, והוערכה בשווי של 24 מיליון דולר. הכסף הזה לא הגיע ממשכורתו כפקיד בכיר במשרד לטיפול באסונות טבע.
אחת האינדיקציות למאבק כוחות בממסד הביטחוני מגיעה דווקא מן הזירה המודיעינית. החשיפה התקשורתית של שני סוכני GRU (המודיעין הצבאי הרוסי) כאחראים להרעלת המרגל הרוסי לשעבר סרגיי סקריפל על אדמת בריטניה, כולל הגילויים המפורטים על דרכוניהם, מסעותיהם ברחבי אירופה ואפילו זהותו האמיתית של אחד מהם, היא חסרת תקדים. כך גם התנהגותו של נשיא רוסיה בעניין. בכל שנות שלטונו, פוטין מעולם לא נזף בשירותי המודיעין שלו. קריאתו לשני הסוכנים להופיע בריאיון פומבי שבו יחשפו את עצמם ויסבירו שאין קשר בינם ובין פרשת סקריפל הייתה קריאת תיגר מזלזלת כלפי המערב, אך גם הפגנת סמכות ענישה מרחיקת לכת כלפי ה־GRU. לשם השוואה, דמיינו לעצמכם את ראש ממשלת ישראל מציע במסיבת עיתונאים בטון מזלזל במיוחד לשני סוכני מוסד להופיע בטלוויזיה ולהגיד שהם תיירים תמימים שרק במקרה היו בסביבה שבה חוסל, לצורך ההדגמה, ג'רמי קורבין. האם ייתכן שה־GRU אחראי לא רק לפרשת סקריפל אלא גם למשהו נוסף, אולי מידע מפליל שדלף למערב על השימוש בנשק כימי בסוריה בידיעת רוסיה?
נקודת האור היא שאחרי הכול, נתניהו עדיין שומר על מעמדו כראש המדינה היחיד שיש לו שיג ושיח גם עם פוטין וגם עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. המשולש הזה הוא בסיס ליצירת דינמיקה שבה גם טראמפ וגם פוטין יוכלו לממש מפגש פסגה נוסף ביניהם. המצב המתוח במזרח התיכון, בין שבסוריה ובין שברשות הפלסטינית, יוכל לספק לשניהם את הפלטפורמה הדרושה. אבל מעתה ייאלץ נתניהו לעבוד הרבה יותר קשה בשתי החזיתות. כימיה בינאישית הייתה עד כה תנאי הכרחי, אך מעכשיו אין היא תנאי תספיק. בישראל יצטרכו לעבוד הרבה יותר קשה כדי להבין מה קורה בין הקרמלין לבין הממסד הביטחוני ברוסיה.
לפעמים זה מורכב, לפעמים פשוט. למשל, אפשר היה להבין לאן נושבת הרוח בעניין סוללות ה־ 300־S מתוך ריאיון של שויגו ביולי לעיתון האיטלקי איל־ג'ורנלה. שויגו נשאל אז אם אספקת הטילים לסוריה מייצרת גורם סיכון נוסף במלחמה. תשובתו הייתה מאלפת: "עד כה נמנענו, לבקשת פרטנרים מערביים לרבות ישראל, משליחת המערכות לסוריה. אולם לאור התוקפנות האמריקנית, הבריטית והצרפתית כלפי סוריה, הוכח כי סוריה אכן זקוקה למערכת הגנה מתקדמת ואנו מוכנים לדון בעניין מחדש". השבוע הם דנו, סיכמו ושלחו.
